בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטריה חוזרת: בנימין נתניהו נגד הביטחוניסטים

ראש הממשלה כבר מכיר את הסיטואציה: שלושה אנשי ביטחון מוערכים מותחים ביקורת חריפה על שיקול דעתו. בקדנציה הקודמת שלו, זה נגמר בתבוסה בבחירות « מי מסייע למופז לבנות את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו? « מבחינת הוותק בתפקיד, נתניהו מתקרב להיות סגנו של בן-גוריון « כמה חברים פקד עמרם מצנע לעבודה?

תגובות

בנימין נתניהו חווה את הסיוט הזה על בשרו בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. הוא בוודאי זוכר בחלחלה את הימים שבין 1996 ל-1999, אז ראשי מערכת הביטחון שהיו כפופים לו התייצבו כאיש אחד לבלום את מה שתיארו בהרפתקנות, פזיזות וחוסר אחריות מצדו. היו אלה הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, ראש השב"כ, עמי אילון, ושר הביטחון, יצחק מרדכי. כל אחד מה"ביטחוניסטים" המוערכים מתח ביקורת קטלנית והביע ספקות קשים בכל הנוגע למידת התאמתו של ראש הממשלה לתפקידו. הביקורת שלהם היתה לבנה מרכזית בחומת האנטי-ביבי שהלכה וגבהה באותן שנים. היא היתה אחת הסיבות שהביאו לסילוקו של נתניהו מהשלטון במאי 1999. הבוחר נהה בהמוניו אחר התקווה הלבנה, אהוד ברק. מסע הדה-לגיטימציה של הממסד הביטחוני נגד נתניהו הוכתר בהצלחה עם בחירתו של ברק.

13-14 שנים מאוחר יותר, באמצע הכהונה השנייה שלו, ההיסטריה חוזרת ללשכת ראש הממשלה. חלום הבלהות שב לרדוף את נתניהו בדמותו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שמוביל את המסע המחודש נגדו. את שחק, אילון ומרדכי החליפו דגן, הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, וראש השב"כ, לשעבר, יובל דיסקין. יש מי שכולל בחבילה הזאת גם את ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין. שלושת האחרונים אינם נמצאים בקו החזית ואינם נוטלים חלק פעיל במתקפה הארטילרית העזה שמנהל דגן נגד נתניהו. אבל פרשנים ואנשי ביטחון, בהווה ובעבר, מייחסים להם עמדות והשקפות דומות, כאבי בטן וחששות זהים מנתניהו וגם, איך שגלגל מסתובב, מברק. זאת כנראה רק שאלה של זמן עד שאחד מהם, או שניהם, יקפצו על עגלת המלחמה של דגן ויפתחו את הפה. אשכנזי הוא המועמד הבולט לתפקיד הזה. יש לו שאיפות פוליטיות. הוא ממתין לדו"ח מבקר המדינה בפרשה מעלת הצחנה שנקשרה בשמו של סגן אלוף במילואים בועז הרפז.

נתניהו הופך לראש הממשלה הראשון, ששתי כהונותיו מלוות בסימני שאלה מטרידים באשר לשיקול דעתו. הדברים שאמר דגן ל"ידיעות אחרונות" לפני שבוע, "דיסקין, אשכנזי ואני יכולנו לבלום כל הרפתקה אפשרית. עכשיו אני חושש שאין מי שיעצור את ביבי וברק", יכלו להיאמר בקלות גם בקדנציה ההיא, מפיו של אחד מן השלושה: ליפקין-שחק, אילון או מרדכי.

למעשה, הדברים נאמרו אז. ב-7 בינואר 1999 דיווח עמוס הראל ב"הארץ" על מסיבת עיתונאים שכינס הרמטכ"ל היוצא. ליפקין-שחק נשאל אם נתקל ב"הצעות הרפתקניות" למהלכים צבאיים שיזם נתניהו. תשובתו: "היו פעולות שלא בוצעו. היתה ההחלטה על פתיחת המנהרה (מנהרת הכותל בעיר העתיקה בירושלים, שבתקריות לאחר פתיחתה נהרגו כ-80 איש, בהם 15 חיילי צה"ל - י"ו), שדי ברור איך התקבלה; היו עוד רעיונות שלא הסכמתי להם, כי חשבתי שהם לא היו נכונים. לא הייתי לבד. גם שר הביטחון הביע דעתו".

הראל הוסיף ודיווח כי על פתיחת המנהרה - מהלך שראש השב"כ, אילון, התנגד לו - ידע שחק ברגע האחרון. על ההחלטה לחסל את בכיר החמאס חאלד משעל בבירת ירדן הוא עודכן חלקית. לשתי ההחלטות הוא התנגד. "דבריו אתמול מרמזים על רעיונות נוספים ששקל נתניהו, שנבלמו על ידי מערכת הביטחון", כתב הראל.

השבוע אמר מקור המקורב לשחק: "הוא שמע מנתניהו דברים שלא שמע מראשי ממשלה קודמים. בשיחה שהתנהלה ביניהם פעם, הוא נדהם לשמוע מביבי על נכונותו להשתמש באמצעים מסוימים במקרי חירום. היתה גם פרשה שנגעה למתיחות מסוימת בגבול עם סוריה. נתניהו רצה לגייס מילואים, צעד שהיה מוביל כמעט בוודאות למלחמה. שחק ומרדכי התנגדו. בסוף הוא קיבל את דעתם".

"את עמדותיו של מאיר דגן באשר לתוצאות הרות האסון שעלולות להיות לדברים מסוימים אנו מכירים היטב, לא מהיום. הוא מביע אותן כבר שנתיים", הוסיף הגורם. "אנחנו מכירים לא רק את מודאגותו של דגן, אלא גם את זו של אשכנזי ודיסקין. כדאי מאוד להאזין להם".

אחד מראשי מערכת הביטחון בעבר, שביקש להישאר בעילום שם, אמר השבוע: "אני מתייחס לדבריו של דגן כאמיתיים. הוא אמר את זה הרבה פעמים בשנים האחרונות, לא בפומבי. הוא באמת דואג. והוא חושש לא רק מנתניהו, אלא גם מהצירוף שלו ושל ברק. אני חושב שגם גבי ויובל רואים את אהוד וביבי כצמד. והאמן לי, אם דגן חרד, יש לי ולך ולאנשים כמונו סיבה טובה להיות חרדים".

דז'ה-וו

נתניהו זוכר לא רק את ההסתערות עליו באותן שנים, אלא גם היכן בחרו המסתערים למקם את עצמם ברחבי המפה הפוליטית: שחק ומרדכי הקימו את מפלגת המרכז מנוחתה עדן, שמשימתה המרכזית היתה לסלק את ביבי מהשלטון. אילון חבר להתארגנויות שמאליות ולימים התמודד על ראשות מפלגת העבודה. גם מי שהיה ראש המוסד בחלק מהתקופה, דני יתום, מצא את מקומו במפלגת העבודה. כשנתניהו, באמצעות אנשיו ודובריו, מנסה לייחס לדגן אמביציות וכוונות פוליטיות, הוא מדבר מידע אישי. יש לו על מה להתבסס. ההיסטוריה, לא רק ההיסטריה, אתו.

בלשכת ראש הממשלה סיפרו בשבוע שעבר, שדגן כבר נפגש עם יאיר לפיד. נו, אז מה? חוק הצינון מונע מדגן להתמודד לכנסת בשלוש השנים הבאות. הוא בן 66, הוא רלוונטי רק לבחירות הבאות, כשיהיה בן למעלה מ-70. גם אשכנזי, הצעיר ממנו בהרבה, ייאלץ להמתין לסיבוב הבא. לא דגן, לא אשכנזי ולא דיסקין יהיו שותפים פעילים במשחק הפוליטי בבחירות הקרובות, אבל איש לא ימנע מהם לחוות את דעתם. לומר לנו מי מסוכן ומי פזיז, מי חסר אחריות ומי שש אלי מלחמה. בהעדר אופוזיציה פרלמנטרית אפקטיבית, ראשי מערכת הביטחון עשויים להיות האופוזיציה לנתניהו, בה"א הידיעה.

השוני המרכזי בין אז להיום הוא, כאמור, אהוד ברק. אז הוא היה מצדו השני של המתרס. ב-1999 כל החששות, חוסר האמון והאכזבה מנתניהו התנקזו לכיוון האלטרנטיבה בצורת גשם נדבות של פתקי הצבעה: ברק לראשות ממשלה. הממסד הביטחוני לדורותיו התייצב אז מאחורי הרמטכ"ל המשוחרר. היום אין אלטרנטיבה. תהילתו של ברק מאחוריו, וממילא קשה לתחוב סיכה בינו לבין נתניהו. יו"ר קדימה, ציפי לבני, אינה נתפשת כדמות בעלת משקל בנושאי ביטחון לאומי. הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר ועדת חוץ וביטחון, שאול מופז, שיתמודד נגד לבני, יבקש להיכנס לנעליים של ברק מאמצע שנות ה-90: הגנרל למוד הקרבות שאינו חושש לקחת סיכונים ולהציע תוכניות מדיניות מרחיקות לכת ובאותו אסימון, האיש שהרג מספיק ערבים כדי שנוכל לתת בו את אמוננו ולהפקיד בידיו את הכפתור האדום, בלי להזיע מפחד בלילות. זוהי האסטרטגיה של מופז, שמוכתבת על ידי יועץ הסתרים האמריקאי ארתור פינקלשטיין. לפני שלוש שנים פינקלשטיין הוביל את מופז לכמעט ניצחון בפריימריס מול לבני. הפעם הם שוב יחד, בדרך להתמודדות הבאה.

שמיר, מאחוריך

הבחירות לכנסת ה-19 אמורות להתקיים על פי החוק בסוף אוקטובר 2013, בערך בעוד שנתיים וחמישה חודשים. ההערכה הרווחת במסדרונות הפוליטיים, בקואליציה וגם באופוזיציה, היא שהבחירות הבאות יתקיימו לא לפני סתיו 2012, שנה לפני המועד החוקי. החוכמה המקובלת היא, שבחורף הבא הממשלה תתחיל להתנדנד, באביב או בקיץ היא תקרוס, הבחירות יתקיימו באוקטובר-נובמבר ובסוף 2012 תהיה כאן ממשלה חדשה. זוהי הערכה, ותו לא. זה יכול לקרות לפני, זה יכול לקרות אחרי.

מאחורי הנחת העבודה הקלנדרית הזאת מסתתר פרט טריוויה מעניין: אם בנימין נתניהו יסיים את שנת 2012 כראש ממשלה מכהן, הוא יירשם בהיסטוריה כראש הממשלה הישראלי בעל הוותק הרב ביותר. כמובן אחרי דוד בן-גוריון, שאיכלס את לשכת ראש הממשלה 13 שנים וארבעה חודשים, במצטבר, על פני כמה כהונות.

הייתם מאמינים? דווקא נתניהו, שתמיד נראה כאילו הוא במקרה כאן, שהקדנציה הראשונה שלו חקוקה בזיכרון הקולקטיבי כפיגוע פוליטי רב נפגעים והשנייה משדרת סימנים מדאיגים ומתחילה להצטייר כלא פחות בעייתית מהראשונה (ראו הקטע הפותח בטור זה), מצליח להותיר מאחור שורה ארוכה של ראשי ממשלה דגולים, מזיזי הרים, כמעט מיתולוגיים.

כבר היום נתניהו מכהן, במצטבר, חמש שנים ו-85 ימים (פחות או יותר). הוא חלף ביעף על פני אריאל שרון (ארבע שנים ועשרה חודשים), גולדה מאיר (חמש שנים ו-19 ימים), אהוד אולמרט (שלוש שנים ו-90 ימים), שמעון פרס (שנתיים ו-264 ימים, במצטבר), משה שרת (שנה ו-281 ימים) ואהוד ברק (נעבעך, רק שנה ו-245 ימים). חלק מהמנהיגים הללו היו ראשי ממשלה בעידן שבו הזירה הפוליטית היתה הרבה יותר יציבה מכפי שהיא ב-20 השנים האחרונות, שנות נתניהו, מה שמעצים את ההישג האישי שלו. הנתונים, אגב, באדיבות ויקיפדיה.

שנה וחצי נוספות בשלטון יקפיצו את נתניהו מעל ללוי אשכול (חמש שנים ו-247 ימים) מנחם בגין (שש שנים ו-113 ימים), יצחק רבין (שש שנים ו-132 ימים, במצטבר) ואפילו מעל יצחק שמיר (שש שנים ו-242 ימים, במצטבר). מה אפשר ללמוד מן העובדה שדווקא שני ראשי הממשלה שמסמלים את הדבקות בסטטוס-קוו המדיני - גם אם נתניהו מוציא מפיו מלים ששמיר לא היה מבטא אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר - שורדים את פרק הזמן הארוך ביותר בתפקיד? שדווקא שמיר ונתניהו, שבתקופתם הקיפאון המדיני ידע את ימיו היפים ביותר, מאריכים ימים על כורסת עור הצבי ואילו ראשי ממשלה פורצי דרך, נועזים, שעשו היסטוריה, גורשו על ידי העם? אחד נרצח, שני התמוטט, שלישי הודח בגלל האשמות בפלילים, רביעי שקע בדיכאון וכן הלאה.

בן-גוריון הוא היוצא מן הכלל. הוא ייסד את המדינה. בשנותיה הראשונות אי אפשר היה לדמיין מישהו מלבדו בתפקיד. סביר להניח שבעתיד הנראה לעין, שום ראש ממשלה לא יכהן כאן 13 שנים. אפילו לא חצי מזה. נתניהו בדרך להפוך לסגנו של בן-גוריון, אבל רק בכל הנוגע לשנות הוותק. הוא עדיין צריך לעשות את המעשה שיכניס אותו להיכל התהילה של ראשי הממשלה ששמם נהגה בכבוד וביראה. בינתיים ביבי הוא סגנו של בי-ג'י, אבל רק בפז"מ.

משחק חדש

עד היום חשבנו שעמרם מצנע לוקח את מפלגת העבודה בהליכה. גם הוא חשב כך. בישיבה שקיימה סיעת העבודה לפני כשבוע, עם ששת המתמודדים על ההנהגה, הוא דיבר אל חבריו כמו ראש מפלגה. הם בזו לו מאחורי גבו, בלחשושים ובחילופי מסרונים ציניים.

ערב החג הסתיים מפקד החברים בעבודה. ל-28 אלף החברים הוותיקים יצטרפו, כנראה, כ-50 אלף איש. בשר טרי, דם חדש, למפלגה מוכה וחבולה. לפי יודעי דבר, מצנע פקד כ-4,000 איש. הוא הצטרף למרוץ בשלב מאוחר, כאאוט-סיידר, והספיק מה שהספיק ללא מטה מסודר ובלי מנגנון מיומן כמו זה שהפעילו בחודשים האחרונים שלושת יריביו העיקריים - עמיר פרץ, יצחק הרצוג ושלי יחימוביץ'.

ההובלה של מצנע, שהשתקפה בעיקר בהלוך הרוח הציבורי ובסקר אחד שהעניק לעבודה בראשותו בין 17 ל-19 מנדטים, לעומת מספר חד-ספרתי שהביאו האחרים, נראית כיום בטוחה פחות. גם הסקרים מתעתעים: לאחר שהרצוג הודיע על כניסתו להתמודדות, התפרסם סקר שניבא לו 19 מנדטים. יחימוביץ' זכתה לנתון דומה בסקר שפורסם לאחר הצטרפותה.

מסקנה אחת היא שהמנצח בפריימריס יהיה זה שיצליח להביא את הבוחרים לקלפיות ב-12 בספטמבר, או בסיבוב השני ב-21 בספטמבר. מסקנה שנייה היא שלמפלגת העבודה יש פוטנציאל להחזיר אליה לא מעט מנדטים אבודים. התקרה האפשרית היא אותם 19 מנדטים שהביאו מצנע ב-2003 ועמיר פרץ ב-2006.

מסקנה שלישית: מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ', הרצוג או מצנע תחזיק אצבעות למופז ותייחל למפלתה של לבני. אם מופז ייבחר ליו"ר קדימה, לא מעט ממצביעי השבט הלבן, שנטשו את העבודה לקדימה בעקבות שמעון פרס ונשארו בה תודות ללבני, ימצאו את דרכם חזרה הביתה. אבל מה יקרה אם עמיר פרץ ייבחר ליו"ר העבודה ומופז ליו"ר קדימה? רחמנות על השבט הלבן. הוא לא יידע את נפשו. *



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו