הארץ של הסופרים | איך נפטרתי מהנינג מנקל המזויף - מדיני ביטחוני - הארץ

הארץ של הסופרים | איך נפטרתי מהנינג מנקל המזויף

למי יש אינטרס לגנוב את זהותו של אדם שהשתתף במשט לעזה בשנה שעברה? אולי לממשלת ישראל. ואולי לא. כמו מפקח המשטרה קורט ואלדנר, יוצא הסופר שהמציא אותו לחקירה שתחילתה בדף פייסבוק מסתורי וסופה בחומות של תקווה. בדרך יש בעיקר חרדה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הטכנולוגיות החדשות שיוצרות מקומות מפגש במה שמכונה סייבר-ספייס מרתקות אותי. אני מבין מה היתה המשמעות של הפיכת העיתונים לכלי להפצה נרחבת של מידע עבור המהפכות במאה התשע-עשרה - במיוחד אלו של 1830 ושל 1848. אני מודע לכך שפייסבוק הוא אתר פופולרי עד מאוד ומהווה הצלחה עולמית עם יותר משש מאות מיליון משתמשים. אבל אני גם מבין, אולי עם מעט עצב, שפייסבוק זה לא בשבילי. ייתכן שאני מבוגר מדי? או שמא אני מעדיף לחקור את הטקסט האפי, עמו חייתי כל חיי, ואין לי פנאי להתעניין בכל מה שחדש?

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ"

רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

אף על פי כן, היתה זו הפתעה עבורי כשגיליתי במאי שיש הנינג מנקל מזויף בפייסבוק. מישהו פרסם דעות פוליטיות משונות, ויותר מכך שקריות, בשמי. אלו שנושאים את שמי בפייסבוק - אני חושד שמדובר ביותר מאדם אחד - אינם טיפשים גמורים. הם מכירים את הכלל שכדי ששקר יעבוד, חובה עליו להיות מבוסס על האמת. רק הפרטים יכולים להיות כוזבים. בו זמנית - לאלו שמכירים אותי - ברור לגמרי שאלו אינן מלותי. האם הייתי - אם לתת דוגמה - משווה בין ברלוסקוני למוסוליני? מובן שלא. אבל כבר עלה חשש שאנשים רבים יתחילו להאמין לכתוב.

המצב החמיר. בדף הפייסבוק המזויף נכתב שאני מצדיק דברים שאמר מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה. באותו רגע ידעתי שעלי לעשות דבר מה. מה יקרה לאמינות שלי אם אנשים יאמינו שאני תומך בחיזבאללה? הצהרתי בפני חברת פייסבוק שזהותי נחטפה ושיש למחוק את הפרופיל. כמו כן, יצרתי קשר עם המשטרה השוודית והגשתי תלונה.

הפרופיל המזויף נעלם. אבל ימים ספורים לאחר מכן שב. הודעתי לפייסבוק שיש להם יממה אחת כדי להוריד את הפרופיל המזויף. הם הסירו את הפרופיל שנית. והפעם הם הסירו אותו בצורה כזו שאפילו אני לא מסוגל לפתוח פרופיל תחת שמי.

אין לי בעיה עם זה!

אולם, כמה ימים חלפו ומישהו החל לשלוח דואר אלקטרוני בשמי. בהודעות אלו נכתב שאינני רוצה שישראלים יוכלו לקרוא את כתבי בעתיד, לא רומנים וגם לא דברים אחרים. הטקסט הזה, שאני כותב כעת עבור "הארץ", מוכיח מן הסתם שהודעות אלו כוזבות. כעת הייתי מוכרח להגיב! קיבלתי החלטה לפנות לתקשורת ולהגיד בפה מלא מה אני חושב על הפחדנים שתחת מעטה אנונימיות ניסו להכפיש את שמי.

מי ירוויח מלהכפיש את שמי?

מי היה מאחורי כל זה? רק כמה דברים בטוחים: שהמתחזים לא היו טיפשים גמורים. הדואר האלקטרוני נשלח דרך ג'ימייל, כלומר שלא ניתן לגלות מהיכן הוא נשלח בדיוק ללא תלונה נוספת במשטרה (אני עדיין מתלבט אם לעשות את זה). המבצעים בקיאים בצרפתית וספרדית. מצד שני, האנגלית, בה השתמשו בדואר האלקטרוני, גרועה מאוד והם מעולם לא כתבו בשוודית (מצד שני, ייתכן שהם מנסים להטעות אותי כך).

במלים אחרות, איני יודע מי עומד מאחורי אירועים אלו. אבל יש שאלה מרכזית אחת שאני מסוגל לשאול: מי ירוויח מלהכפיש את שמי? השאלה הזאת קשורה עבורי למאמר שהתפרסם ב"הארץ" ב-28 בנובמבר 2010. "הארץ" דיווח שמשרד החוץ הישראלי שלח הודעה דחופה לשגרירויות, בין היתר בלונדון, רומא וברלין. בהודעה זו משרד החוץ ביקש שעד 16 בינואר 2011 ישלחו רשימות של לפחות אלף "בעלי ברית" מכל אחת מהמדינות. בעלי ברית אלו, דרך התקשורת ובדרכים אחרות, אמורים להיות מוכנים לתפקד כמה שניתן לכנות אנשי יחסי ציבור של השלטון הישראלי.

מן הסתם אני לא מסוגל ואינני מתכוון לטעון כי השלטונות הישראליים או, לדוגמה, שגרירות ישראל בשוודיה, הם הם האחראים על חטיפת הזהות והניסיון להפיץ שקרים תחת שמי. אבל השאלה נותרת: מי עשוי להרוויח מכך?

מובן מאליו שאני בז לאנשים הללו. המעשה הפחדני של להסתיר את זהותם, והרצון הפתטי והנואש להכפיש ולשקר במקום ליצור דיאלוג פתוח. והדבר היחיד שההיסטוריה מלמדת אותנו היא ששקרנים סופם להיחשף. השקרנים תמיד מפסידים במוקדם או במאוחר.

פעם אחת בחיי, חוויתי מצב דומה. היה זה באמצע שנות השמונים כשמערכת האפרטהייד הגזענית של דרום אפריקה החלה להתפורר. המיעוט הלבן הבין שלא יהיה אפשרי עוד להכפיף את הרוב השחור. השאלה היתה אם תפרוץ מלחמת אזרחים או שאפשר יהיה למצוא פטרון של שלום. אך, מתוך ייאוש, השלטון הלבן הפיץ שקרים, שקרים שרק חשפו את אומללותו שלו.

ברור לי שלא מדובר ב"מתיחה של נערי בית ספר". זו מערכה מכוונת נגדי. אך הם ייכשלו. הסיבה היא שהשקרים שלהם אינם כלי דמוקרטי שמיש.

צריך לכתוב כך על הקיר: שקרים אינם כלי דמוקרטי טוב.

(פורצי מחשב מיומנים כנראה מסוגלים למצוא מניין מגיע הדואר האלקטרוני. אלו ששולחים אותו לא יכולים להיות בטוחים במחבואם).

בעודי כותב מלים אלו, אני מהרהר בקשר למה שכנראה קורה בישיבות בהן הצבא הישראלי מנסה להחליט איך לעצור את המשט החדש. אני מנחש שההתקפה הקטלנית של שנה שעברה, בה נרצחו תשעה בני אדם, לא תחזור. ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה (ההחלטה של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון לשנות את דעתו לגמרי ולחשוב כעת שהמשט יהיה "פרובוקציה חסרת תכלית", היא גם עצובה וגם פתטית. הוא נחוש בדעתו להיבחר בשנית ומבין שכדי לעשות כן עליו לדבר בקול אדונו, ארצות הברית, במקום לומר את דעתו האמיתית. אני יכול רק לקוות שהתנהגות מעוררת רחמים זו תוביל לכך שהוא לא ייבחר לכהונה שנייה. בהחלט לא מגיע לו).

הישראלים והפלסטינים יחליטו

בעיני יש עניין אחד במעשה הסולידריות הזה: לנסות להיות שותף לשימת הקץ למצור הלא חוקי על רצועת עזה. רק זאת. צריך להבין את המעשה הזה כניסיון כן לעזור בהפיכת הדו-שיח בין ישראלים ופלסטינים לאפשרי. יתר על כן, ההתיישבות הבלתי חוקית חייבת להיפסק, ויש להרוס את היישובים הללו. רק אז, יהיה זה תפקידם של הישראלים והפלסטינים להחליט איזה עתיד הם רוצים. מדינה אחת? שתי מדינות? הם צריכים להחליט, לא אני, ולא אף אחד אחר. אילו היו הישראלים יכולים רק להבין שמעשי הם תוצאה של הסולידריות הבסיסית ביותר. ללא אלימות, הומניזם אמיתי.

בדיוק את זה הם בעצמם ביקשו במהלך ההיסטוריה. וקיבלו! אפילו ממני!

דבר אחד ודאי: המצב לא יכול להימשך כך. זה בלתי אפשרי. עם מדוכא לעולם יתקומם. האירועים בצפון אפריקה מוכיחים זאת. ושמתי לב שיותר ויותר ישראלים שאני פוגש בישראל מדברים על ההתפתחויות הפוליטיות הבלתי נסבלות במדינה. הם מוחים על כך שמתייחסים לפלסטינים כאזרחים סוג ב' בארצם שלהם, ומספר המוחים גובר מיום ליום. לא כולם צרי אופקים. הם רואים את הסכנה שטמונה בעתיד.

אין זה מוזר שבו זמנית יש גם עלייה בשמרנות בישראל. ייאוש יכול להוביל לתבונה ולהיפוכה.

מכיוון שאני סופר, אני גם אינטלקטואל. אני מאמין באידיאלים של הנאורות, אני מאמין במילה הכתובה, בדו-שיח ובאמת. אין דבר שאני שונא יותר משקרים. לרוב אני מגיב בכך שאני כותב. אבל אני מאמין שלפעמים חובה לפעול גם בדרכים אחרות, כמו המשט. למשט יש מטרות שלום, והוא לא יוביל כלי נשק. ייתכן שיהיו סכין או שניים בכל מטבח, כדי שיהיה אפשר לבשל. אולי לוחם קומנדו ישראלי רעול פנים יראה לי את סכין הגילוח החד-פעמי שלי ויטען שזהו נשק, כפי שקרה בשנה שעברה.

הדרך לניצחון התבונה יכולה להיות ארוכה. לעתים תכופות הדרך ארוכה יותר ממה שהיא מוכרחה להיות. אבל במוקדם או במאוחר השלטון הישראלי יהיה מוכרח להבין שאם הוא רוצה לשרוד הוא לא יכול להתנהג אל הפלסטינים כאזרחים סוג ב' בארצם שלהם.

לחומת ההפרדה, שבנויה בעיקר על אדמות פלסטיניות, יש שני צדדים. היא נועלת פנימה את האוכלוסייה הפלסטינית, אבל בו זמנית גם נועלת בחוץ את הישראלים.

דבר אחד אנחנו יודעים בקשר לחומות: הן נופלות, במוקדם או במאוחר, או שהן נותרות מצבות עצובות למערכות פוליטיות שכבר אינן קיימות כי החומות לא מילאו את ייעודן.

אני לא רואה סיבה מדוע זה בלתי אפשרי ליצור עתיד טוב לכל מי שגר בארץ זו. ושוב, איך עתיד זה ייראה, על בני האדם להחליט עבור עצמם, תוך דיון פתוח והוגן.

נ.ב

בשנה שעברה, לאחר שגורשתי מישראל, היו לי כמה אירועים ספרותיים בגרמניה. שמחתי לראות שכל האירועים נמכרו בתפוסה מלאה. נאמר לי גם שיהיו הפגנות במחאה על השתתפותי במשט החירות לעזה. מה עשיתי? מן הסתם יצאתי לדבר אתם. ואני מבטיח לכם שלא היו שם צעקות. הצלחנו לנהל דיון, דו-שיח אמיתי. באופן טבעי לא הגענו להסכמה, אבל הקשבנו ודיברנו. כך צריך להיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ