בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניסויים אפקטיביים

תגובות

אם אפשר היה להעמיד בטור אחד את כל בני הקיבוצים ששפכו בשנים האחרונות את חמתם על שומרת הלילה, סביר להניח שהוא היה ארוך יותר מזה המשתרך דרך קבע לפני הציור "משמר הלילה" במוזיאון רייקס באמסטרדם. אלא שאם הצופים ביצירתו של רמברנדט יכולים להבחין בדיאלקטיקה עדינה של אור וצל, הרי שרבים מהדיונים והיצירות שעסקו בחינוך המשותף בקיבוצים הדגישו רק את צדדיו הקודרים והציגו את שומרת הלילה כנוכחת-הנפקדת הגדולה, שאף פעם לא היתה שם כשהילדים הקטנים נזקקו לה.

"היינו העתיד", ספרה המפעים של יעל נאמן (אחוזת בית), מזכיר לקוראיו כי היו גם כמה יתרונות להיעדרותה של השומרת וכי ל"ילדי החלום" לא היה בעצם זמן רב לחלום. "עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות", מספרת נאמן, שמשחזרת את ההתבגרות בקיבוץ יחיעם בשנות ה-60 וה-70 ואת ממלכתם האוטונומית של הילדים, שהתעוררה לחיים אחרי השעה המרגיעה בה נרדמים המבוגרים.

ביסודו של דבר, "היינו העתיד" הוא רומן חניכה, ובהתאם לחוקי הז'אנר, הוא מגולל סיפור של חניקה ושל השתחררות ממנה. בעת הקריאה בו עולים בזיכרון רומני חניכה אחרים - למשל, "נבוכותיו של החניך טרלס" של רוברט מוזיל - אבל אין זה רק סיפור נבוכותיהם של החניכה יעל ושל בני קבוצתה בקיבוץ, קבוצת נרקיס, אלא גם סיפורן של תנועת השומר הצעיר ושל התנועה הקיבוצית כולה בהקשר ההיסטורי של המאבק הציוני לתחיית העם היהודי, שיחיעם היה שותף לו.

מבטם של בני נרקיס על עברם אינו מבקש להתבשם מיפי צדודיתם על רקע כיעורה של הבצה שגדלו בה, אלא דווקא להבין את הלהט המהפכני שאחז ב"מייבשי הבצות", דור המייסדים של קיבוצם. בעזרת הגישה האתנולוגית שלה, שאינה נמנעת מביקורת ואינה נכנעת לפיתויים נוסטלגיים, נאמן משרטטת דיוקן מפוכח של מי ש"עברו את אחד הניסויים מרחיקי הלכת ביותר שנעשו אי פעם, מבחירה מלאה ומרצון חופשי, בבניית עולם אחר שהצריך תפיסת משפחה אחרת ותפיסת בית אחרת".

בניגוד להוגי הסוציאליזם ונסייניו, אחת הדמויות ב"איש שלא הבחין בשום דבר", קובץ מסיפוריו של הסופר השווייצי הנפלא רוברט ואלזר, מעידה על עצמה: "מאידיאלים גדולים הנוגעים לאנושות אף פעם לא ראיתי לנכון להתלהב". ובכל זאת, ואלזר - שכתב בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 וזכה להכרה נרחבת רק לאחר מותו - השתתף אף הוא בניסויים פורצי דרך, אם כי בתחום הספרות. "אם כתבתי לפעמים באופן ספונטני", הוא מהרהר בסיפור אוטוביוגרפי הנכלל בקובץ, "אולי זה נראה מצחיק לרציניים-להחריד; אבל ערכתי ניסיונות בתחום הלשון בתקווה שבשפה מצויה עדיין איזו חיות לא-מוכרת, שעונג הוא לעורר אותה".

עונג גדול מעוררת הקריאה בסיפוריו של ואלזר, שלוקטו על ידי נגה אלבלך וחושפים כמה טפחים מעולמו הרוחני של סופר החומק מכל ניסיון להכפיף את כתיבתו לתפישה כללית. אבל אפשר אולי להיעזר בהתרשמותה של הסופרת והתיאורטיקאית סוזן זונטג כי ואלזר הוא צייר מיניאטורות, ש"הליבה המוסרית של יצירתו היא הסירוב לכוח ולשליטה"; או בטענתו של הפילוסוף ולטר בנימין כי הדמויות של ואלזר משולות לגיבורים שיצאו מעולם האגדות ונאלצים לחיות בעולם האמיתי, אחרי שניצלו מהשיגעון ומהכישוף.

ואלזר עצמו לא ניצל מהשיגעון ובשליש האחרון של חייו חסה במוסדות לחולי נפש וחדל לכתוב, אבל הכישוף של סיפוריו, המתאפיינים בתערובת כובשת של קדרות, אירוניה ומתיקות, עדיין לא פג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו