שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבי עורי
אבי עורי

באפריל 2006 התפרסמה מעל דפי "הרפואה" רשימתי "סיכונים במחקר הרפואי: הרופאים המסתכנים". באותה שנה החזירו לתודעה הרופאים האוסטרלים שזכו בפרס נובל את סיפורם של הרופאים והמדענים שהסתכנו אישית במחקרם. לכל אורך ההיסטוריה היו מי שנחשפו ביודעין למגיפות, או חוקרים שבלעו חומרים שונים ומשונים כדי להוכיח את התיאוריה שלהם, או אלה שאף ניסו על עצמם מבחנים פסיכולוגים או נחשפו לתנאים קיצוניים. מאמרו של דן לאור ("תרבות וספרות", 24.6) מזכיר את סיפורו של פרופ' שאול אדלר, שהזריק לעצמו טפילי מחלות באפריקה כדי לדעת מה ההשפעה עליו. קשה לי להסכים לדעתו של יונס, שזאת הדרגה המוסרית הגבוהה ביותר שרופא-חוקר יכול להגיע אליה. האם מותו בטרם עת של מדען וחוקר דגול בעקבות החשיפה למחלות אינו בזבוז משווע? האם היינו יכולים לוותר על תרגומו של שאול אדלר ל"מוצא המינים" של דרווין? או לתרומתו למדע, לרפואה בארץ ובעולם?

האוסטרלי רובין וורן נשאל אם תגליתם, שלו ושל עמיתו בארי מרשל, שזיכתה אותם בפרס נובל, היתה תוצאה של עבודה קשה או של מזל. רובין ענה שהם היו האנשים הנכונים, במקום הנכון ובזמן הנכון. הגילוי התאפשר לאחר שמרשל שתה בעצמו תמצית חיידקי הליקובקטר פילורי. אין ספק שגילוי פתוגן, הגורם לכיב הקיבה, שינה לחלוטין את הטיפול במחלה זו. ההיסטוריה של מחקר הימצאות חיידקים בקיבה היתה רצופה אכזבות, הסקת מסקנות מוטעות וכדומה. הסתכנותו של החוקר, במקרה זה, היתה הכרחית לפריצת הדרך.

אך מרשל לא היה הראשון שהסתכן. תומס לודג' (1558-1625), בנו של ראש עיריית לונדון, התפרסם כסופר, משורר ומחזאי; יצירתו "Rosalynde" שימשה השראה לשייקספיר ביצירתו "כטוב בעיניכם". לודג' נסע לאיים הקנאריים ולדרום אמריקה, התגלגל לאוויניון, עבר לדת הקתולית, וב-1598 השלים את לימודי הרפואה. למרות מגיפת הדבר שהשתוללה בלונדון, נשאר לטפל בחולים, נדבק ומת במחלה ב-1625. הגרמני מקס פון פטנקופר (1818-1901) למד מינרלוגיה, כימיה, רוקחות ורפואה. הוא בלע תמיסת חיידקי כולירה ולא חלה במחלה. הוא לא האמין בתיאוריה של רוברט קוך או בממצאים של ג'ון סנואו. מסקנותיו היו מוטעות. הוא סבל מדיכאון בסוף ימיו, ומשנוכח לראות בטעויותיו, ירה בעצמו.

סיפורו של הסטודנט לרפואה הפרואני דניאל אלסידס קריון (1850-1885) נוגע ללב: הוא הרכיב על עצמו את גורם המחלה bartonellosis ומת עקב כך. המחלה נקראת על שמו: Carrion disease. מחלה דרום-אמריקאית זו גורמת זמנית לדיכוי מערכת החיסון. הפסיכיאטר הצרפתי מורו דה טור ניסה על עצמו ב-1848 את השפעות החשיש. כך הביא ראיות לדמיון שבין החוויות שגורם החשיש לבין חוויות פסיכוטיות.

הרופא הצ'כי-אמריקאי יוסף גולדברגר (1874-1929) עבד בתחום המחלות הזיהומיות, אך ב-1914 הוטל עליו לחקור את מחלת הפלגרה (חסר בוויטמין בי-1). הוא טען שיש קשר בין תזונה, עוני ומעמד חברתי, והעמיד לו כמובן מתנגדים רבים. במהלך מחקריו ביצע ניסויים על בני אדם אך גם על עצמו: בלע הפרשותיהם של חולי פלגרה כדי להוכיח שלא מדובר במחלה מידבקת. הוא לא זכה לדעת מה גורם המחלה, שהתגלה רק ב-1937.

ורנר פורסמן (1904-1979) זכה בפרס נובל ב-1956 לאחר שפיתח שיטה לצנתור הלב וניסה זאת על עצמו: לאחר החדרת הצנתר הלך בעצמו למכון הרנטגן שם הוכיח שקצה הצנתר מצוי בעלייה הימנית של לבו. נראה שפוטר על רקע תעוזתו זו. בסופו של דבר התמחה באורולוגיה. הוא שירת בוורמכט במלחמת העולם השנייה, נפל בשבי, ולאחר שחרורו חזר לעבודה.

באביב 1946 עלה למרומי הסטרטוספרה (45 אלף רגל) מטוס 17-B עם מנועים משופרים וללא כל חימושו או אבזרים מיותרים: צוות המטוס רעד מקור עז, ומאחור ישב ד"ר ג'ון פול סטפ. הרופא עבד במכון מחקר אווירי של חיל האוויר האמריקאי, ולמעשה ניסה על עצמו ניסויים נועזים: האם אדם ישרוד בסביבה עם תנאים קיצוניים? האם ניתן למנוע היווצרות תסמונת הדקומפרסיה בעת העלייה המהירה למעלה באמצעות נשימת חמצן מעושר לפני העלייה? עד כמה כוחות G ניתן לסבול בעת פליטה על ידי כיסא מפלט? הוא גם ניסה על עצמו את החשיפה למהירות הקול ובתוך כך גרם לעצמו חבלות רבות.

הפרמקולוג אלברט הופמן, שווייצי יליד 1906, עבד בסוף שנות השלושים על הלס"ד. תחילתו של מדע האימונו-נאורו-פרמקולוגיה החל למעשה עם פרסום עבודתם של בורל וחבריו שעבדו בסנדוז. ב-1971 גילו את הציקלוספורין. התרופה בודדה מפטרייה. את התרופה ניסה על עצמו השווייצי בורל בסיכון חיים ברור, אך מחקרו כמובן חייב שיתוף פעולה עם מדענים נוספים.

האם אותם רופאים שהסתכנו, ובוודאי ישנם עוד רבים, היו ערים לכללים אלו? ברפואה אנו מדברים על ידע, רגישות, אינטואיציה ומזל. הסופיסטים היוונים הבדילו בין techne (ידע, כושר) לעומת tyche (גורל, הכוח שמעבר להשגתנו). מושג הקרוב לטיכה הוא - kairos הרגע הנכון. אצל הרומאים המונחים השתנו ל-virtus ו-fortuna. יש לדעת מתי לאחוז ב"רגע הנכון". לא תמיד הכשרון חשוב, אלא ההסתכלות הנכונה, הבנת הרקע, ו"הארה פנימית" שגוררת אחריה את התגלית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ