שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תעלומות "שירה" | מדעי הטבע עליונים על מדעי הרוח?

כמה פירכות במאמרו של דן לאור על "שירה" לעגנון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יואב רינון

במאמרו, "כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה" ("תרבות וספרות", 24.6), מעיין דן לאור במפגש המתרחש ברומאן "שירה" לש"י עגנון בין גיבור הרומאן, מנפרד הרבסט, לבין פרופסור מן האוניברסיטה העברית שאינו מצוין בשמו. לאור הציע שאותו פרופסור הוא שאול אדלר, מומחה נודע בחקר הטפילים, שהזריק לגופו את טפילי המחלות שחקר.

מסצינה זו יצא לאור לדון בשתי שאלות מרכזיות: הקשר בין מדע למוסר, והיחסים בין מדעי-הטבע למדעי-הרוח.

בראשית דבריו מזכיר לאור מאמר של הפילוסוף היהודי-הגרמני הנס יונס, "הרהורים פילוסופיים על ניסויים בבני-אדם", שם נטען כי "על-אף שמוסריותם של ניסויים אלה קשה להצדקה, הרי שביצועו של הניסוי בגופו של החוקר עצמו אינו נתון כלל במחלוקת והוא נחשב הדרגה המוסרית העליונה ביותר שרופא-חוקר מסוגל להגיע אליה". הבה נעצור כבר כאן: ההבחנה שעושה כאן יונס היא בין ניסויים על הזולת לבין ניסויים על גופי שלי: לדעת יונס, הסוג הראשון של ניסויים הוא בעייתי מאוד מבחינה מוסרית, ואילו הסוג השני אינו בעייתי כלל מבחינה זו; להפך, הוא, לדעתו, התגלמות המוסר העליון של החוקר. וקביעה זו מקבל לאור כעובדה שאין להשיג עליה.

אבל אפשר ואפשר להשיג עליה. מפני שהקרבת חייך למען המדע יכולה להיחשב בהחלט כמעשה דוחה מבחינה מוסרית, שבמסגרתו, המדען תופש את מקומו של איש הדת בתור נציג המוסר המוחלט, ומשתמש במוות כלגיטימציה עליונה לאמת שלו.

עוד עובדה הנראית כמוגמרת היא ההייררכיה שמצייר דן לאור - כביכול בעקבות עגנון - בין מדעי הטבע (בדמותו של הפרופסור חוקר המחלות) לבין מדעי הרוח (בדמותו של הפרופסור הרבסט, ההיסטוריון, גיבור הרומאן "שירה"). על פי ההייררכיה הזאת, איש מדעי הטבע הוא מודל החיקוי לאיש מדעי הרוח. ודווקא באותו תחום, המוסר, שאיש מדעי הרוח הוא מי שהיה אמור לא רק לנסחו אלא להוביל בו.

הייררכיה זו מוצאת ביטוי, בסיפורו של עגנון, במעשה ללא מלים של הרבסט, אשר "כיון שראהו (=את הפרופסור למדעי-הטבע) שחה לפניו, ונטל את ידו ונשקה והלך לו". אך לא פחות מכך מתגשמת הייררכיה זו גם בפירושו של לאור, הכותב כך: "באמצעות מחווה גופנית זו, שהיא מעבר למלים, ביטא מנפרד הרבסט, שהוא עצמו היסטוריון העוסק במחקר, את הערצתו המוחלטת לאישיותו של המדען-החוקר, המשליך את חייו מנגד, פשוטו כמשמעו, במטרה להגיע לחקר האמת".

נקודה זו מובילה אותנו היישר לטיעונו הבא של לאור, המשווה בין מדעי-הטבע למדעי-הרוח. וכך כותב לאור: "ואז מעלה הרבסט את השאלה הבאה: ?כלום אני הייתי עושה כן לשם המקצוע שלי?' ומן השאלה הזאת הוא מפליג לשאלה נוספת, המרחיבה את התחולה של קודמתה: ?כלום... מי מן החוקרים במקצוע שלי מוכן היה להעמיד את נפשו בסכנה למען המקצוע?' כלומר: הפרקטיקה המחקרית הנקשרת לשמו של שאול אדלר, המזוהה עם הנכונות לסיכון עצמי עד כדי הקרבה אישית, מוצבת על-ידי עגנון - באמצעות גיבורו - כאמת המידה שעל-פיה יש לשפוט ובהתאם לה יש להעריך את מוסריותו של החוקר ואיש המדע, גם אם תחומו המקצועי אינו מאפשר בהכרח סיכון אישי הדומה לזה שקיבל עליו שאול אדלר".

עד כאן דברי דן לאור. יש בהם טיעון מוזר מאוד מן הבחינה הלוגית: אם אמת המידה לשיפוט המוסרי היא הנכונות לסיכון עצמי עד כדי הקרבה אישית, ואם מלכתחילה ברור שסיכון מסוג זה אינו קיים בתחום מדעי הרוח, על איזו אמת מידה מוסרית מדובר כאן בהקשר של מדעי הרוח? לעומת זאת, מה שברור בהחלט מההשוואה הזאת הוא שמדעי הרוח מצויים בעמדה גרועה מאוד בהשוואה למדעי הטבע: עמדת נחיתות בכלל, ונחיתות מוסרית בפרט.

וממשיך לאור וכותב: "הצבת אתגר זה (=הנכונות להקרבה עצמית) מוליכה את הגיבור לרגע של דכדוך וחולשת דעת, בשל הדימוי הנמוך שיש לו הן ביחס לעצמו והן ביחס לבני חוגו - הלא הם הפרופסורים העוסקים במקצועות הרוח". כאן נגע לאור בנקודה חשובה מאוד, ובעייתית מאוד, הקשורה למעמדם הערכי של מדעי הרוח, אך הוא ממהר לפתור אותה, ובאותה נשימה שבה הגה את המשפט שזה עתה צוטט, הוא ממשיך ואומר: "אלא שהמספר, מתוקף סמכותו, קורא לו לסדר: בין היתר מזכיר המספר את שמו של הפרופסור ניי, המזוהה לדעת רבים עם חוקר הקבלה הדגול גרשם שלום, ושאותו, כאמור, בחר עגנון להציג כדמות מופת. מכאן מובילה הדרך היישר אל הקביעה כי למרות השוני בתחומי העיסוק אין למעשה הבדל מהותי בין החוקרים הגדולים הפועלים בשטחי המדע השונים - טבע או רוח - שכן מה שמאחד אותם, או מה שאמור לאחד אותם, הוא החיפוש העקבי, העיקש והבלתי מתפשר אחר האמת".

במלים אחרות, הבעיה אינה בעיה במציאות, אין היא מתארת מצב אמיתי וקיים שבו שאלת ערכם וערכיותם של מדעי הרוח מוטלת בספק, אלא זו בעיה בתחומו הפרטי של אדם מסוים, של אחד ד"ר הרבסט, שלא השכיל לזכור את החוקרים האמיתיים של מדעי-הרוח, שגם הם, כחוקרים במדעי הטבע, מצטיינים ב"חיפוש העקבי, העיקש והבלתי מתפשר אחר האמת".

אבל כמחבר הביוגרפיה המקיפה "חיי עגנון", היה צריך לאור לדעת שיחסו של עגנון אל גרשום שלום (המגולם בפרופסור ניי) היה רחוק מהערצה.

דבר אחד, על כל פנים, ברור: "שירה", רומאן שבמרכזו סיפור אהבה שמבוסס על ניאוף, ושלפי גירסה אחת שלו יכול היה להיגמר בבית המצורעים, מעלה תמונה מורכבת מאוד, ובוודאי לא חד-משמעית, של היחס בין המוסר האישי והמוסר המקצועי של אנשי מדעי הרוח. הרומאן בוודאי אינו שואף להלל את המודל של ההקרבה העצמית וגם אינו לתת לגיטימציה לרגש הנחיתות העמוק של אנשי מדעי הרוח מול אנשי מדעי הטבע.

רגש זה הוא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים למשבר העמוק שבו נתונים מדעי הרוח כיום, אך הוא אינו היחיד. מסייעת לו גם אמונה נוספת, חדשה יחסית בתולדות חקר הספרות, המנוסחת בתמצות בפי לאור: "ספרות טובה אינה נכתבת כדי להביא תועלת או כדי להטיף מוסר".

האומנם? זה לא מה שחשב אפלטון, שראה בהומרוס את מחנכה של כל יוון, ולא מה שחשב הוראטיוס, שבאיגרת לבני פיזו, הידועה בשם "על אמנות הפיוט", כתב שהמשורר המצליח בשירתו גם להועיל וגם לגרום הנאה גורף את כל הקופה; זה גם לא מה שחשבו אנשי הרנסנס והניאו-קלאסיקה, שראו בכותבים הקלאסיים מודל לא רק לכתיבה אלא גם לחינוך. אבל זה מה שחושב לאור, ולצערנו הוא אינו יחיד בכך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ