בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האוצרת הראשית החדשה של מוזיאון חיפה, רותי דירקטור, בראיון ראשון בתפקיד

מה עושים עם ציור במאה ה-21? זו השאלה שעומדת במרכז תערוכה חדשה שאצרה רותי דירקטור במוזיאון חיפה. בראיון ראשון לאחר מינויה, היא מסבירה אחת הדמויות הבולטות בעולם האמנות המקומי כיצד היא מתכוננת לאתגרים כמו בחינה אמנותית של מיתוס חיפה האדומה

תגובות

התערוכה הראשונה שאצרה רותי דירקטור עם מינויה לאוצרת הראשית במוזיאון חיפה, בינואר השנה, נקראה "שומרי הסף". היצירות שהוצגו בה התייחסו לבעלי תפקידים שונים בעולם האמנות: אוצרים, גלריסטים והמוזיאונים עצמם. קשה היה להתעלם מן האירוניה הגלומה בכך שדירקטור עצמה היא אחת מהם: במשך שנים עסקה בכתיבת ביקורת אמנות בבמות שונות ובאצירת תערוכות לסירוגין.

דירקטור, בת 55, היא אחת הדמויות המוכרות והוותיקות בדור הביניים של עולם האמנות המקומי. היא נמנית בלא ספק עם קובעי הטעם בשדה הזה, ועם זאת עד כה לא נמנתה עם הממסד האמנותי. בשיחה עמה היא מתגלה כדמות הפכפכה שנעה בקלות בין הקטבים: בין השמרנות לחדשנות, בין רפלקסיה והומור עצמי לחוסר מודעות עצמית, מגינה על האמנות העכשווית ומבקרת אותה, מגנה את השיח על אודותיה אך לא מפסיקה לתרום לו בעצמה.

מחר ייפתח הקבץ תערוכות חדש שאצרה, "באופן פורמלי" שמו. תחת כותרת זו מבקשת דירקטור "להסיט את הדיון לעניינים פורמליסטיים של שפת האמנות" - וגם, כפי שהיא מוסיפה, "פורמליסטיים לכאורה". מבחינתה תערוכה זו ממשיכה את עיסוקה במדיום יחיד, כפי שעשתה לראשונה בתערוכה "מה רוצה פיסול?" בנובמבר 2009 בגלריה של בצלאל בתל אביב, שם היתה אוצרת הבית לתקופה קצרה.

"זו שאלה מאוד לא אופנתית בעשורים האחרונים", היא אומרת. "זהו עידן פוסט-מדיומלי, רוב האמנים עושים הכל. התערוכה ההיא מהדהדת בתוכי ומעניין אותי לחזור אל המושג הזה, שנהפך למלת גנאי, ולשאול שאלות פורמליסטיות".

בהקבץ החדש ייפתחו התערוכה "מה לעשות עם ציור במאה ה-21?" והתערוכה "קו שנוצר על ידי הליכה". שם הראשונה הוא פראפראזה על שיר קצר של לאה גולדברג השואל על השירה הלירית, והיא עוסקת במחשבה, בהיסטוריה ובערכים הציוריים הבאים לידי ביטוי גם בסוגי מדיה אחרים, כמו הווידיאו והצילום. העבודות בתערוכה "מגיבות למסורת הציורית", על פי דירקטור, "חלקן מחללות אותה ומתעללות בה, אחרות מנסות להתרחק מהציור (רק על מנת להתקרב אליו) וישנן גם כאלה שמבקשות אף על פי כן ולמרות הכל, להיות ציור".

דירקטור מציגה למעשה חתך של ציור ישראלי בעשור האחרון. עם האמנים המשתתפים בתערוכות נמנים גיא אביטל, שי אזולאי, שי יחזקאלי, איווה כפרי, פסח סלבוסקי, עדן בנט, אלי פטל ואחרים. דירקטור מדירה אמנים העוסקים בציור פיגורטיבי ולעומת זאת נותנת מקום לציור שבמובהק אינו קלאסי, או לאמנים שמדברים בשפת הציור אך בסוגי מדיה אחרים כמו רישום, קולאז' ופיסול.

יחסי אהבה-שנאה

רותי דירקטור גדלה ברמת אביב שבתל אביב וכיום היא גרה במרכז העיר. היא מספרת שתמיד אהבה אמנות. אחת התערוכות שנחקקו בזיכרונה היתה תערוכת תחריטים של פיקאסו שראתה במוזיאון תל אביב בעודה בת 14. עם זאת, במיוחד התעניינה בריקוד ובספרות. את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל אביב החלה בחוג לספרות, "בעיקר מתוך פנטסיה רומנטית. החוג היה נורא מדעי בעיני, התאכזבתי נורא ועברתי ללימודים הקלאסיים כי חשבתי שאין דבר נפלא כמו לקרוא את הומרוס במקור".

בהדרגה התוודעה דירקטור לאמנות היוונית והחלה להתעניין באמנות המודרנית. היא פנתה לחוג לתולדות האמנות ולמדה אצל פרופ' גילה בלס ופרופ' מרדכי עומר שהיו לה למורי דרך. מה שהשפיע עליה יותר מכל בלימודים, היא אומרת, היה האופן שבו חיבר פרופ' עומר בין ההיסטוריה של האמנות המודרנית לאמנות עכשווית-מקומית; באותו משפט יכול היה לדבר על פיקאסו או קוביזם ולהזכיר שמות של אמנים ואמניות שפעילים כעת וניתן לראותם בגלריות כמו מיכל נאמן ותמר גטר. "ההבנה שמה שאנחנו לומדים יש לו המשכיות בחוץ, בעולם הגלריות, היתה חשובה והיא זו שהובילה אותי ממקום למקום", היא אומרת. את התואר השני עשתה גם כן בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתה של אורלי לובין. התזה שלה, שהשלימה בשנת 2000, עסקה ב"פמיניזציה של אמנות בקולנוע ביחס לייצוגי נשים באמנות".

בשנת 1984 היתה דירקטור למבקרת האמנות של העיתון "חדשות" ומשם עברה למערכת "מעריב" - מעבר מרגש מבחינתה, שכן אביה, יצחק אברהמי, היה בעבר מבקר תיאטרון בעיתון זה. מ-1995 כתבה ביקורות אמנות ב"העיר" במשך עשור. במקביל, אם גם לעתים רחוקות, אצרה תערוכות, בין השאר במסגרת פסטיבל "אמנות הארץ" בתחנת רדינג בתל אביב ב-2003 ו-2004.

גם חיפה אינה זרה לדירקטור: מאז 1997 היא מרצה על אמנות באוניברסיטת חיפה ובין 2005-2008 אצרה את הגלריה האוניברסיטאית שם, עד שפעילותה הוקפאה מסיבות תקציביות. דירטור גם חברה בוועדות פרסים וועדות אחרות בשדה האמנות וכן שימשה עורכת התוכן בסדרה "סיפור מסגרת - 100 שנים של אמנות בישראל" ששודרה בשנת 2008 בערוץ 2. ב-2008 פתחה את הבלוג "הצופה" ובו המשיכה לכתוב דברי ביקורת.

מן הביאנלה בוונציה המוצגת בימים אלה חזרה דירקטור לאחרונה בתחושה אמביוולנטית. "הרגשתי שוויתרו על ציור", היא אומרת ומוסיפה: "נכון שתמיד אומרים את זה, אך השנה היה מאוד מאכזב. מצד אחד אלו שינויים שעובר הווידיאו: אין כבר הלופ שאת יכולה להיכנס אליו ולצאת ממנו בכל רגע נתון, הווידיאו תובעני עכשיו, הוא הולך יותר ויותר לכיוון קולנועי ונרטיבי". כך למשל, לדבריה, אצל יעל ברתנא ועומר פאסט וכן ביצירתו של כריסטיאן מרקלי, שגם זכה השנה בפרס בביאנלה. "הוא הציג וידיאו שכולו הומאז' לקולנוע ולכן הוא במיטבו. כל התצוגה משתנה וחללי התצוגה הם כמעין חללי הקרנה עם ספות נוחות".

אשר לנוכחות הדלה מדי של הציור היא אומרת: "זה בדיוק מה שמבדיל כיום ביאנלה מיריד. האמנים והאוצרים חושבים שאם הם יוותרו על המדיום ה'בורגני-סלוני-מסחרי' זה ייחד אותם וישמר את הרדיקליות. בעיני זו טעות וההבחנה הזאת חיזקה אותי בעניין התערוכה על הציור. אני מאמינה בחיוניות של ציור".

היא מוסיפה ומציינת שהתרגשה משלושת הציורים של טינטורטו שהוצגו בתערוכה הבינלאומית הראשית של הביאנלה. "זהו אקט אוצרותי מוצלח מאוד. את מסתכלת על העבודות ורואה כמה הוא עכשווי בעצם". ועם זאת היא מסייגת: "אם כבר מציגים ציור, אז חוזרים למאה ה-16? שוב גול עצמי לציור העכשווי".

יחסי האהבה-שנאה שלה עם המסורות הקלאסיות באים לידי ביטוי גם בבחירה שלה לצבוע את קירות המוזיאון לרגל התערוכה החדשה בצבעים המאפיינים בדרך כלל מוזיאון אירופי: "בורגונדי עשיר" ו"ורוד עתיק"; הכוונה היא להתרחק מ"הקובייה הלבנה" המודרניסטית ולהמשיך בקו המחשבה הפורמליסטי. לעומת כל אלה היא ידועה בבוז שהיא רוחשת לציור פיגורטיבי עכשווי (ראו מסגרת) - ניגוד המדגים שוב את עמדותיה האמביוולנטיות.

בעקבות ג'וליאנו מר חמיס

זה חצי שנה מכהנת דירקטור כאוצרת הראשית של המוזיאון השלישי בגודלו בישראל. במשך שנים רבות היה מוזיאון חיפה שולי לשיח המרכזי, עד לכהונתה של תמי כץ פרימן, קודמתה של דירקטור, שהפיחה בו חיים עכשוויים. כץ פרימן, ששימשה בתפקיד שש שנים, הנהיגה במוזיאון את שיטת האשכולות - קבוצת תערוכות המתמקדות בנושא-על. כמו כן הציגה סדרת תערוכות שבה אישים מתחומים שונים - למשל יהושע סובול וקובי אוז - אצרו תערוכות מאוסף המוזיאון כראות עיניהם ואחרים. עם התערוכות הבולטות שהוצגו במוזיאון בעשור האחרון נמנות הטריאנלה הבינלאומית למיצב (2000 ו-2003), אשכולות בנושאי "אלימות" ו"גרוטסק" ותערוכותיהם של מיכאל דרוקס וציבי גבע.

נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מציין כי אחת הסיבות לבחירה בדירקטור לתפקיד האוצרת הראשית היתה שיש לה "הידע והניסיון שנדרשים לתפקיד, יחד עם ראייה עמוקה ורחבה של האמנות הישראלית והבינלאומית".

על כץ פרימן אומרת דירקטור כי היא העלתה את רמתו של המוזיאון בכל מה שקשור למקצועיות ומקצוענות. "אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא ליצור יותר קשר בין המוזיאון לבין העיר והסביבה", היא מוסיפה. "איך עושים זאת? אני שוברת את הראש".

מיקומו של המוזיאון, בשכונת הדר החיפאית, מעורר בה עניין רב: "זו שכונה מדורדרת מבחינה סוציו-אקונומית, כל מי שקצת מתבסס עולה לכרמל. אנשי העיר אינם מחבבים את המוזיאון, הוא לא ממוקם טוב, הוא היה בית ספר לשעבר והם לא שוכחים את זה".

צעדה הראשון לטיפול בעניין הוא הפרויקט "הליכות חיפה", שיושק גם הוא בערב הפתיחה מחר. במסגרתו מציעים אמנים שונים מסלולי הליכה מודרכים המבוססים על סיפור אישי, רקע היסטורי וכדומה. ראשונה בפרויקט זה תהיה עבודתה של מאיה שמעוני, "Directions". בכניסה למוזיאון תציב האמנית דוכנים עם שאלונים שהמבקרים יוזמנו למלא, ובהתאם לתשובותיהם היא תציע להם מסלול הליכה בתערוכה. מסלול נוסף תציע האמנית לירז פאנק, המבקשת לקנות דירה בעיר חיפה: בסיור שתקיים היא תוביל את המבקרים, כספק מתווכת דירות ספק מדריכת תיירים, בין הדירות השונות. הבמאי עמוס גיתאי יקיים מסלול בכמה מתחנות חייו של במאי התיאטרון ג'וליאנו מר חמיס שנרצח לאחרונה.

דירקטור מוסיפה כי היא מתעניינת בהיסטוריה של חיפה: "מעניינת אותי חיפה האדומה. האם זו אמת? מיתוס? מה המשמעויות של זה, מעניין לבדוק זאת דרך האמנות".

אשר לחיפה הערבית, היא אומרת, "מתחיל להיווצר דיאלוג עם בית הגפן (מרכז תרבות יהודי-ערבי, אע"א) הסמוך למוזיאון. החצר האחורית של המוזיאון גובלת בחצר בית הגפן ואנחנו מתכננים לפתוח את המחיצה וליצור חצר משותפת. מלבד זאת, בתערוכה שאני מתעתדת לאצור, ?חיפה-ירושלים-תל אביב', תהיה הזדמנות להציג אמנים ערבים, כי זו הסצינה המקומית. בחוג באוניברסיטת חיפה שבו אני מלמדת יש הרבה סטודנטים ערבים. יש נוכחות חזקה של סטודנטיות ערביות צעירות, העניין הוא רק שיישארו. הן בקלות מוותרות ועוברות הלאה". בנוסף לכך מעוניינת דירקטור בשיתוף פעולה עם מוסדות ואקדמיות בצפון.

יונתן אמיר, מבקר אמנות ועורך כתב העת המקוון "ערב-רב", מותח ביקורת על התופעה המוכרת שבה אנשי תרבות מביאים למעשה את תל אביב אל הפריפריה במקום ליצור מתוך האזור עצמו. "אפילו צוות האוצרות של מוזיאון חיפה מעדיף להגיע מדי יום מתל אביב ולא להתגורר בעיר", הוא אומר. "בעיני מקום כמו חיפה מזמין את המוזיאון לחרוג מהמשבצת הרגילה שלו ולתפקד כמוסד ניסיוני - אוטופי ופרקטי בעת ובעונה אחת, ממש כמו כמה ממבני העיר. חיפה היא עיר מרתקת, מגוונת - ומפוספסת. היא משמשת מרכז לכל תושבי הצפון ובמיוחד לצעירים ערבים, יש לה היסטוריה של מאבקים חברתיים והיא שומרת על חילוניות אף על פי שגרים בה בני ארבע דתות שונות. חיפה יכולה להיות מודל לחיים אזרחיים ומשותפים, ומוזיאון חיפה יכול להיות המעבדה שבה נבחנת תיאוריה זו".

מהו המעמד של עצם מוסד המוזיאון כיום בעיני דירקטור? "המוזיאון מצוי כיום בלב השיח האמנותי", היא אומרת. "מצד אחד, מעמדו ומקומו הולכים ומתעצמים. מצד שני, אמנים, אוצרים ותיאורטיקאים מטילים בו ספק ומערערים על כוחו מבפנים".

בתור מי שהיתה שנים מחוצה לו, כיצד הדברים נראים מבפנים?

"זו שאלה מסובכת: מוזיאונים מצויים ברגע לא פשוט עכשיו, לא רק בישראל. יש המון מוזיאונים, המון אמנים וצורך להציג את כולם. בו בזמן, מוזיאונים נתונים יותר ויותר בבעיה קיומית. בישראל המודל היה דומה לזה האירופי, שזוכה לתמיכה ציבורית ממשלתית ומוניציפלית. תמיכה זו הולכת ומתמעטת ומוזיאונים נדרשים לחשוב על דרכי קיום. השיטה האמריקאית תמיד התבססה יותר על כסף פרטי מתורמים, אך גם היא בצרות היום. השינוי הדרוש בישראל הוא שאנשים רבים יותר יירתמו לתמיכה במוזיאונים".

אבל אז עלולים להתרחש מקרים כמו פרשת סמי עופר ומוזיאון תל אביב.

"מפחיד לחשוב מה יקרה ללא תמיכתו של המגזר העסקי, ומפחיד לחשוב מה יקרה עם כניסתו המוגברת של המגזר העסקי-מסחרי. בישראל אין עדיין תשתית מבוססת של אנשי עסקים וחברות שתמיכה באמנות היא חלק בלתי נפרד מהפעילות שלהם, מסדר-היום ומהאחריות החברתית שלהם. צריך לייצר מערכת שתעודד אנשי עסקים לתמוך באמנות - לרכוש יצירות, לתרום למוזיאונים בכל צורה אפשרית. וכמובן, בכל הקשור לאמנים או לאוצרים - לא פשוט לתמרן בין התלות בבעלי ההון לבין החופש לעשות או להציג אמנות שאינה מתיישרת לפי תכתיבים. אבל כמו בלא מעט תחומים אחרים, גם כאן צריך להתנהל בין כל הגורמים ולהישאר עם יושרה פנימית".

אחד התפקידים שדירקטור קיבלה עליה במשך השנים הוא לשמש מעין מתווכת בין הקהל הרחב לבין עולם האמנות העכשווית. כך עשתה, למשל, בספרה "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם" מ-2005 (הוצאת משרד החינוך) וכן בעיסוקה כמבקרת.

בכנס "צו כתיבה" שהתקיים לפני יותר משנה במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ועסק במעמד הכתיבה והביקורת בישראל אמרה דירקטור, כי הגורם המשמעותי ביותר לירידת קרנה של הביקורת, מעבר לכניעה לטעם השוק, הוא "נכונותם של המבקרים לספוג לתוך תחום עיסוקם תיאוריות פוסטמודרניות השוללות את עצם היכולת לקבוע מהו טוב ומה רע, מה חשוב ומה זניח".

האמן והפילוסוף חיים דעואל לוסקי, שדיבר גם הוא בכנס, מתייחס לשיח על מות הביקורת וטוען שזה נושא שדשים בו כבר יותר מ-200 שנה ו"ככל שיש יותר אנשים שמבכים את מותה של הביקורת, ככה היא פורחת והאמנות נעשית עשירה. הביקורת שדירקטור אולי מתכוונת אליה היא הביקורת שפירושה לחלק ציונים". לטענתו, מבקרים אלה תמיד נותרו בעמדה חיצונית לאמן ולעבודה ו"טענו שהאמנות צריכה לדבר לכולם וללא הסבר, ש'היצירה תדבר', תוך הבנה שגויה לחלוטין של המחשבה המודרניסטית של המושג ?אמנות בעבור אמנות'".

דעואל לוסקי מוסיף וטוען כי בכתיבתה דירקטור מנסה "לכפות על האמנות את המגע של הפשטות, את הישירות החיצונית. מכיוון שכך, כמבקרת היא ראתה את תפקידה בתיווך המורכבות של התערוכה והעבודה לקהל, וחיפשה אחר אמנות שתהיה מובנת מיד, קלה לעיכול וחזותית במובן הרגיל של המלה". לטענתו, "האמנות, לא רק שמעולם לא עמדה במקום הזה, אלא גם שבשנים האחרונות היא מתרחקת מהקהל יותר ויותר ומסתגרת בתוך עצמה".

אמיר לעומתו סבור כי "רותי דירקטור יודעת להיות פופוליסטית במובן החיובי של המלה. בדרך כלל היא מצליחה לתרגם מהלכים סבוכים וטעונים בלשון ברורה ורהוטה ומבלי לרדד אותם. היא מעודכנת אך לא מוותרת על ידע היסטורי וגם לא מפחדת לבדוק אפשרויות חדשות. יש אצלה צד דידקטי של ?הנגשת האמנות' שמקפיץ פיוזים לכמה אנשים, אבל כל עוד אין פה שלטון יחיד וכל עוד ההנגשה לא באה על חשבון האיכות זה לא דבר פסול. אדרבא, אני מציע לכמה ממבקרי ההנגשה ללמוד להנגיש את הביקורת שלהם על עצם ההנגשה".

דירקטור מצדה אומרת כי היתה שמחה להוציא ספר המשך. "בספר ההוא היה לי חשוב מאוד לסנגר על האמנות העכשווית, להסביר אותה. בשנים האחרונות, מאז שעזבתי את העיתונות הכתובה ועברתי לבלוג, הרגשתי שאני לא מחויבת עוד לשום דבר וממילא אני כותבת רק לאנשים שזה מעניין אותם".

בהקשר של הקבץ התערוכות החדש היא אומרת, כי הדיבור הפורמליסטי של שנות ה-60 עד ה-80, שנוסח בגרסתו המקומית בעיקר על ידי רפי לביא, ירד מגדולתו עם עליית השיח הפוסטמודרני. כיום, היא גורסת, "השיח הנרטיבי השתלט על האמנות. הרבה יותר קל לדבר על פוליטיקה, גיאוגרפיה או מוצא מאשר על ערכים של אמנות". ואולם, תערוכות גדולות שהוצגו לאחרונה, כמו "תורת השלבים" במוזיאון פתח תקוה או "אור ראשון" במרכז לאמנות עכשווית, עסקו דווקא בחומר, בתהליך, בערכים פנים-אמנותיים ובביטויים מופשטים - ההיפך מנרטיבים. כך גם בגלריות התל-אביביות השונות.

אשר לעמדתה בנוגע לאמנות פוליטית, בביקורת על תערוכתו של ציבי גבע ב-2008 במוזיאון תל אביב כתבה דירקטור כי "כשהפוליטיקה הופכת לאסתטיקה, כשאמנות, קריירה ומוסר מבקשים ללכת יחד - זוהי החולשה של השמאל הישראלי. כמוהו, גם הציור של ציבי גבע צודק, יפה וחכם, אך מתרכך בשוליים, חסר אונים". ואילו על עבודתו של פרנסיס אליס המוצגת בתערוכה "קו שנוצר על ידי הליכה" שתיפתח מחר, ובה נראה האמן הולך במרחב אורבני ומסמן קווים, היא אומרת: "זוהי פוליטיות בדיוק במינון שאני אוהבת - פוליטיות סמויה שאינה מכריזה על עצמה מרחוק, אלא כזו שהיא אנינה ופואטית".

על תערוכה קבוצתית שאצרה נעמי אביב, "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה", שהוצגה ב-2004 בגלריה קלישר, כתבה דירקטור שזוהי תערוכה "ללא נושא, שאינה אקטואלית ולא נכונה פוליטית, ובכלל לא קשורה לשום עניין פוליטי, לא למגדר ולא לאוטופיה ולא לכאוס. רק לאמנות. אמנות לעצמה!"

אשר לתערוכה "שומרי הסף", שננעלה לפני כחודש, בין השאר הוצגה בה העבודה "Watchmen" של היוצר ג'ק פאבר, שעמדה במרכז שערורייה גדולה לפני שנים ספורות; בחיפה היא הוצגה לראשונה במסגרת מוזיאלית. העבודה, שיצר פאבר ב-2005 יחד עם גדי ספרוקט, צולמה במערכת מצלמות האבטחה של מוזיאון תל אביב ובה דמות עוטה מסיכת גרב משוטטת ומבצעת פעולות שונות בין הפסלים המוצגים במוזיאון. עוד לפני שהוצגה הגיש המוזיאון תביעה נגד השניים, וצו צנזורה הופעל עליה במשך שלוש שנים. בתומן בוטל הצו בפסק דין של בית המשפט בתל אביב, שהיה תקדים בכל הנוגע לחופש הביטוי האמנותי וזכויות הפרט. בקטלוג שנלווה ל"שומרי הסף" כתבה דירקטור כי העבודות שהוצגו בה "מגיבות באופנים שונים למנגנוני הכוח והכיבודים של עולם האמנות: קריצה ממזרית מאפיינת את כולן". בתערוכה הזאת, היא אומרת כעת, היה כמובן פן רפלקסיבי. *

גבולות פרוצים

למה אריאל הירשפלד הרגיז כל כך את רותי דירקטור

באוגוסט אשתקד שלחה דירקטור מכתב תגובה חריף ל"הארץ" בעקבות רשימתו של המשורר אריאל הירשפלד על אודות תערוכתה של הציירת סיגל צברי בגלריה רוטשילד לאמנות (רשימה שפורסמה במוסף "הארץ"). דירקטור פתחה בשאלה המתריסה "כיצד קרה שדווקא אנשי ספרות הפכו לסנגורי אמנות שמרנית, ובמיוחד ציור מן הטבע?"

היא מפנה אצבע מאשימה כלפי האסטרטגיה הכפולה לדבריה שנוקט הירשפלד: "האם אפשר להניח שכאשר אריאל הירשפלד כותב על תחומי העיסוק המקצועיים שלו - ספרות ושירה, וגם מוסיקה - הוא קפדן, תובעני וביקורתי, אך בבואו לדון באמנות הפלסטית, תחום עיסוק משני ושמא תחביבי, הוא מפויס וסלחני ומשקף טעם פחות מחויב ויותר שווה לכל נפש?" את דבריה חתמה כך: "לצייר בסגנון של ורמר ורמברנדט במאה ה-21 זאת בעיה - דיסוננס שאינו ניתן לגישור, אנכרוניזם שאינו מפרה. אפשר להסתפק בכך שזהו ציור נעים לעין, חביב על הבריות וחביב על מבקרי ספרות. יותר מזה אי אפשר לדרוש. האמנות עצמה דורשת מעצמה הרבה יותר".

הירשפלד כמובן לא נשאר חייב. תחילה כתב כי הטענה שעניינו וכתיבתו על אמנות הם עניין משני ותחביבי מעלה מיד "ריח רע של התנשאות". כמו כן ציין כי דבריו סולפו כדי להתאים לטענותיה. וגם: "דירקטור מגינה על עולם שלם - הוא עולם האוצרים והמבקרים הפוסטמודרנים שצמחו במודרניזם וסיגלו את ציוויי הפוסטמודרניות והם נאחזים בהם כי זהו עולמם ושם מקור כוחם. חרונה של דירקטור כנגד 'התנשאותם' של הציירים שלמדו לרשום אינו בא משום 'הרליגיוזיות' שלהם אלא משום שהציור בכללו תובע ממנה מיומנות שהיא איבדה מכבר, להביט הבטה מרוכזת בדבר שאינו בגדר מושג, אלא הוא התרחשות של ציור. יכולת הראייה שהיתה לאוצר כיונה פישר אבדה לרבים מבני הדור שבא אחריו, ועיוורונם הותיר באפילה מחוז גדול ויקר באמנות הישראלית. דירקטור מבקשת להנציח את זכותה לדבר על אמנות בעיניים עצומות".

התגובה שפירסמת בעקבות מאמרו של הירשפלד היא פעולה יוצאת דופן שלא זכור לי שנקטת בעבר. מה עמד מאחורי הצורך להגיב כך?

"המאמר של אריאל הירשפלד על סיגל צברי ועל ציור ריאליסטי נגע בנקודה רגישה. לעומת הזלזול המוכר באמנות עכשווית מכיוון הקהל הרחב, כשזה בא מהמילייה האינטלקטואלי זה מקומם במיוחד. ציור ריאליסטי, או 'ציור מהחיים' - כל ההגדרות האלה לא מדויקות, אבל כולנו יודעים על מה מדובר - הוא בעיני ההיפך הגמור מכל מה שאני אוהבת ומעריכה באמנות עכשווית. היה לי חשוב להגיד את הדברים: על הפן הרליגיוזי של הציור הריאליסטי, על הצד הפנאטי והקפוץ שלו, לעומת היכולת לעמוד מול ספק וחוסר ודאות או מול גבולות פרוצים והגדרות פרומות, שזאת בעיני מהות האמנות העכשווית ברגעיה הטובים. תגובתו של הירשפלד היתה תוקפנית במיוחד ולא מצאתי לנכון להגיב עליה ולהמשיך את הדיון. היה לי חשוב שהנושא עלה, ולפי מספר התגובות שהתכתובת הזאת עוררה, כנראה היה שם משהו עקרוני ביחס לאמנות וביחס לערכים שונים המשתמעים ממנה - איכות, שמרנות וקביעת טעם".

המבקר והעורך יונתן אמיר מסכים במידה רבה עם הירשפלד: "רבים מאלו שגדלו על המודרניזם הישראלי באמנות (והרשימה כוללת כמה מבכירי האוצרים בארץ) באמת לא מבינים את הציור שמכונה 'ריאליסטי' או 'קלאסי' ולכן הם רואים בו תמיד אנכרוניזם. הכל נראה להם אותו הדבר ולכל הם מתייחסים באותה צורה, בלי לשים לב להבדלים ולניואנסים של שפה, או לחידושים שהיא יכולה להציע גם לצופה בן המאה ה-21. זו נקודה עיוורת של שכבה שלמה, והיא מיותרת לא פחות מהזלזול בצורות ביטוי חדשות יותר כמו מיצבים, וידיאו, אמנות רשת וכיו"ב מצד חסידים גמורים של הציור".



רותי דירקטור. קשר לעיר ולסביבה


יצירה מהתערוכה החדשה : שי אזולאי, 'שולחן עגול ועורב';



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו