בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכוכב הזה נגמר בעוד שנייה - 20 שנה לאלבום הראשון והאחרון של "נושאי המגבעת"

20 שנה חלפו מאז יצא "מי רצח את אגנתה פאלסקוג". הסיפור המלא מאחורי התקליט המיתולוגי שסימן נקודת מפנה ברוק הישראלי

תגובות

"הלהקה היחידה שנתנה הזדמנות לקהל להפגין את כישוריו האינלקטואליים היתה 'נושאי המגבעת'. עליהם צריך לשמור חזק" (יורם בר, "כל העיר", ה-30 באוקטובר 1986). אלה המלים הראשונות שפורסמו על להקת "נושאי המגבעת". החתום עליהן, יורם בר מבקר מוסיקה מיתולוגי, שכתב באותם ימים למקומון הירושלמי, נשלח לסקר תחרות כשרונות צעירים בתיאטרון החאן ומבין שלל להקות משמימות שהוכיחו ש"הכל כאן תקוע חזק מאוד" היתה להקה אחת שהציתה את דמיונו.

"עליהם צריך לשמור חזק", כתב בר אגב תיאור הדיסוננס בין המגבעות לקהל שצעק להם "הביתה". הוא לא ידע עד כמה הוא צודק; שש שנים לאחר מכן, קצת אחרי שהוציאו את "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (אלבום ראשון ואחרון בחברת תקליטים גדולה), "נושאי המגבעת" התפרקו והשאירו אחריהם נעלי לכה שחורות וחריגות מכדי שמישהו יוכל למלאן.

הרוק הישראלי הוא לא מקום לסיפורים חידתיים, פתוחים, לא הרמטיים. באווירת הישראליאנה המסתחבקת יש תמיד מקום לסולחה מלווה בצ'אפחה חברית, שסופה מופע קאמבק בבארבי. הפרה הקדושה נהפכת לכבש שחוט, שמוגש וול דאן. אבל "נושאי המגבעת" אף פעם לא היתה להקת רוק ישראלי. כשכמעט הפכה לכזו, מיהרה להתפרק. העובדה שהאלבום הרשמי היחיד שהוציאה נחשב על ידי חבריה, מעריציה ומקטרגיה כפספוס - יש בו רמזים לגאונות הגולמית שקדמה לו והעתיד המפואר שיכול היה לצמוח ממנו - רק מעצימה את האניגמטיות ומשרישה את הפולקלור. רוב מי שרכש אותו עשה זאת לאחר ש"נושאי המגבעת" מתה.

החשבון הלא סגור הזה, בין להקה שנותרה מסוכסכת עם הזהות של עצמה - מה שניכר היטב בראיונות עם יוצאיה, שהתקיימו בנפרד - לקהל אדיר שלא חווה אותה הוא שמחזיר אותנו שוב ושוב למיתוס של המגבעות. 20 השנים בדיוק שמלאו ל"מי רצח את אגנתה פאלסקוג" הן, אם כן, רק תירוץ לבחוש שוב בקלחת שממשיכה להתבשל ולעולם איש לא יטעם ממנה עוד.

"אני רואה את 'נושאי המגבעת' כגלגול של להקת 'כוורת'", אומר העיתונאי גיא אסיף. "לא מבחינת המהות המוסיקלית, אלא במהות האנושית. שישה טיפוסים מהדרג הראשון, שככל שהזמן חולף הולכת ומתבהרת גדולתם. אהד פישוף הוא דני סנדרסון. נסח אצילי, שהצליח לחרוג מהיקום המילולי של המוסיקה הישראלית ולברוא בגיל צעיר מאוד יקום מילולי מקביל. ישי אדר הוא יוני רכטר. כוח וירטואוזי שקט, תבוני, מעמיק. רם אוריון הוא קלפטר. סניור גיטרה. תמיר אלברט הוא אפרים שמיר. נוכחות גאונית חמקמקה. אתה לא יודע מאיפה זה בא לך. אדם הורוביץ הוא אלון אולארצ'יק גרובי, רק יותר חתיך. ואלון כהן הוא מאיר פניגשטיין. שניהם נעלמו באמריקה. מעט מאוד להקות ישראליות הורכבו מחומר אנושי כל כך מסעיר".

"נושאי המגבעת" נולדה בבית הספר לאמנויות בירושלים ב-1984. אהד פישוף ואלון כהן, אז תלמידי כיתה ט', האזינו ל"סייקיק טי-וי", "לג'נדרי פינק דוטס" וה"פול" (מוסיקה ישראלית לא עניינה אותם בכלל) והחליטו להקים להקה. פישוף בגיטרה, קלידים ושירה וכהן על התופים. אליהם הצטרפו חברם לספסל הלימודים ולמיצגים אמנותיים ישי אדר, שניגן קלידי בס ותופף על סנר והגיטריסט לעת מצוא תמיר אלברט. במקביל, פישוף התחיל לכתוב ביקורות מוסיקה בפנזין "נייר". את הפנזין ערך והפיץ מוטי שהרבני, איש מחשבים משופם ופריק של מוסיקה, שניהל גם את הלהקה חובבת רעשי המתכות והדיסטורשניים "דולרקס סדלקס".

בכיתה י' החליט פישוף לעזוב את בית הספר ותהה לגבי המהלך הבא. "בשנות ה-80 היה עניין בירושלים להתפלח להופעות הגדולות שהיו בבריכת הסולטן", משחזר פישוף. זה היה ספורט שלם. ערב אחד, ישי ואני ניסינו להתפלח להופעה, אם אני לא טועה של דיזי גילספי, ולא הצלחנו. בדיוק החלטתי שאני עוזב את בית ספר אז דיברנו על מה אני יכול לעשות, כי הייתי רק בן 16. ואז דיברנו על זה, שפרנסואה טריפו נשא את התיק של במאי צרפתי ותיק יותר, אולי אלן רנה, אני לא זוכר בדיוק. הוא היה העוזר האישי שלו וככה הוא התחיל, ואז ישי אמר 'אולי תהיה נושא המגבעת של קובי אור', שהיה דמות כזאת שהסתכלנו עליה בהערצה. כך נולד השם 'נושאי המגבעת'".

במבט לאחור, הסיפור על בריכת הסולטן מקבל משמעות נוספת, שכן פישוף, ממש כמו טריפו ב"מחברות הקולנוע", הקפיד לקטול את דור האבות, הן בביקורות המוסיקה שכתב בפנזין ובהמשך ב"כל העיר" והן בראיונות שהעניק (לנצח ייזכר הציטוט "שלום חנוך הוא בעיני סתם נפוח").

פישוף, אדר וכהן עברו ב-1985 לגור יחד בדירה בירושלים. "היינו אנשים יצירתיים בכל מיני תחומים אבל מוסיקה היתה המרכז", סיפר השבוע כהן בשיחת טלפון מביתו בניו יורק. "היתה סקרנות מאוד גדולה ונסיעה שבועית ל'בית התקליט' בתל אביב כדי לקנות תקליטים". הדירה נהפכה מוקד עלייה לרגל גם לחברים מבית הספר שלא היו חלק מהלהקה.

"היינו הולכים לשם וכל היום שומעים ניק קייב. כל ההשפעות המוסיקליות שלי עד היום הן בזכות ישי ואהד", נזכרת חברתם ללימודים מיה וקסמן, שאימצה לעצמה אז את הכינוי איגי. יחד עם נטע לאור היא הקימה את צמד האקפלה "היפוכונדריה" שהיה ללהקת החימום של "נושאי המגבעת" במועדונים ירושלמיים ובהמשך גם בבית לסין וקולנוע דן וגם בפסטיבל צמח. "מלא בנות בבית הספר היו קרועות על אהד. הוא היה כריזמטי, חכם ומפחיד. לתמיר היה שואו מדהים וכל החוויה היתה מטורפת. שמחתי שיש לי להקה משלי, שאני עובדת עם ישי שהפיק אותנו ושאני מופיעה אתם. הרגשתי שאני חלק מדבר גדול".

שהרבני החליט לקחת על עצמו את משימת הניהול של "נושאי המגבעת" ב-1987. "לא הסתכלתי על הפוטנציאל המסחרי שלהם, אבל התחברתי לטקסט ולמוסיקה", הוא אומר. "היא דמתה למוסיקה שהקשבתי לה בזמנו, כל הגל החדש והדברים האלה. זה היה מאוד גולמי". הוא הכיר להם את חבריו, עיתונאי הרוק התל-אביבים: יובל לוי (המקומון "תל אביב"), מיכאל רורברגר ("העיר") וקובי אור (שערך וכתב את פנזין "חמור") וסידר להם הופעה ראשונה בתל אביב, במרתון להקות צעירות בבית לסין באוגוסט 1987, שם ביצעו חומרים ראשוניים וקאבר ("Stayin' Alive" של ה"בי ג'יז"). ירושלמים, אבל עם הומור.

"פשוט התמוגגתי", משחזר רורברגר. "הבנתי שאני רואה משהו שעוד לא ראיתי קודם בארץ. היה בהם ייחוד שהזכיר לי דברים מחו"ל. האינטנסיביות של פישוף, השירת דקלום שלו, הזעם, הפוליטיקה שמאחורי המלים. היה בזה כוח שלא היה במקום אחר".

אסף אמדורסקי ניגן באותו הערב בבית לסין עם להקה שהוא אינו זוכר את שמה. את "נושאי המגבעת", לעומת זאת, הוא לא שכח. "אני זוכר את גילוח הראש של ישי אדר על ידי פישוף ואת תמיר אלברט בתחתונים ונעליים בלבד מנדנד את הגיטרה באפילפטיות פראית". נוכחתו של אמדורסקי באותו הערב לא חמקה מפישוף, שמתאר אותה בעוקצנות האופיינית לו. "יש לי זיכרון מעורפל של אמדורסקי שם עם עניבת פרפר, משהו מאוד חנוני".

שיער פחם

ב-1988 הקליטו קסטה ששמה "נושאי המגבעת" לחברת התקליטים של "האוזן השלישית". את המיקסים הם עשו בביתו של גיטריסט להקת "מע"צ" חזי דוידיאן בתל אביב. "היו שם רגעים של גילוי", נזכר פישוף. "דברים נורא ספציפיים, אבל שהיו מהותיים כנראה; אני זוכר איך מצאנו את הסאונד של הגיטרה של תמיר ל'אלוהים שלי עייף'. הוא מנגן שם שכבה של רעש עם בטרייה על המיתרים ואני מנגן את הסולו. אני ממש זוכר את הרגע שבו חיברו דיסטורשן ופלנג'ר, ופתאום נהיו מין לווייתנים כאלו".

"בהתחלה אף אחד מאתנו לא ממש ידע לנגן וככה הקסטה נשמעת", מוסיף כהן. "היתה בזה עוצמת ביטוי חזקה, יש שם נשמה". הקסטה נמכרה בכאלף עותקים, ההייפ הלך וגבר ו"נושאי המגבעת" התחברו לכל מגבר זמין בתל אביב, מה שלא מנע מאדר לפרוש מהלהקה בסוף אותה שנה; תמרור אזהרה ראשון לאופיה השברירי של "נושאי המגבעת".

בכתבות שפורסמו אז נכתב כי הוא עזב משום שהתגייס לצה"ל (היחיד מבין חברי הלהקה המקורית). בשיחה עמו השבוע מתגלה סיבה אחרת: "פתאום הרגשתי שאני במין הצגת תיאטרון של להקת רוק. דברים התחילו לגדול וקלטנו כולנו שמשהו זז, שזה נהיה משמעותי, ובמקביל אצלי התחילו תהליכים אחרים. לא לגמרי הבנתי מה אני מרגיש, זה היה מן דחף אינטואטיבי כזה. זה היה יותר מדי פוסט-Pאנק-רוק בשבילי. זה לא שלא שמעתי כאלה דברים, אבל הדחף שלי היה בכיוון אלקטרוני רדיקלי".

מי שהחליף אותו היה עיתונאי מוסיקה בעיתון "דבר", אדם הורוביץ, שהגיע לחנות "האוזן השלישית" ברחוב שינקין כדי לקחת קלטת וידיאו של המגבעות לצורך כתבה, שם נתקל בשהרבני. בתוך דקות ספורות הוחלט שהורוביץ, בסיסט חובב בן 22, ייכנס לנעליו של אדר. "לקחתי את האוטו של אבא שלי עם הגיטרה שלי ונסעתי לפגוש אותם ביד חרוצים בירושלים", הוא מספר. "אהד חיכה לי באיזשהו מקום בכביש. הוא לקח אותי לחדר חזרות, שם חיכו תמיר ואלון. הם היו שם עם נעלי לכה שחורות ושיער פחם צבוע וזהו. נכנסתי, התחברתי והתחלנו לנגן".

האם לא היה קשה לתל-אביבי להשתלב בתוך חבורה ירושלמית סגורה? "הייתי בטוח שהם טיפוסים נורא אפלים והתברר לי שהם פשוט ליצנים. התחילו ישר דאחקות וצחוקים. היה להם הומור ירושלמי נורא בולט. בהתחלה קצת נדהמתי מזה ואחר כך ישר השתלבתי".

חודשים ספורים לאחר מכן הודיע אלברט כי גם הוא פורש (תמרור אזהרה שני). רם אוריון, שהיה חבר בלהקת "הפה והטלפיים" עם פישוף ואסף גברון וניגן עם רוגל אלפר בלהקת "הדה בושס" שחיממה את המגבעות, נבחר לתפוס את מקומו. כיצד הוא השתלב בלהקה? "בדיספונקציונליות כמו כולם" הוא צוחק. "הייתי בחרדת ביצוע מטורפת כי הייתי מעריץ שלהם והייתי חסר ביטחון לחלוטין".

כעבור חצי שנה אלברט שינה את דעתו וחזר לצד אוריון. על אף תרומתם הבלתי ניתנת לערעור של הורוביץ (בעיקר בסעיף הסקס אפיל הדקדנטי ובהמשך גם בכתיבה) ואוריון (מגדולי הגיטריסטים הישראלים), יש כאלו מבין חבריה המקוריים של הלהקה שסבורים שהצטרפותם פגעה בשלמות הלהקה. "זה היה קצת מוזר שאדם הצטרף", מתוודה כהן. "כי הוא בא מתל אביב, הוא בא מעולם שונה משלנו ותמיד הרגשתי שעולם הדימויים שלנו שונה. מה גם שישי ניגן בס על קלידים ואדם ניגן גיטרה בס, אז הסאונד השתנה ונהיינו להקה קצת פחות ירושלמית. כשתמיר עזב וחיפשנו גיטריסט, רם היה האופציה הכי טבעית וזה גם היה קצת יותר הרמוני, אבל התוספות החדשות אף פעם לא התהוו לגמרי".

החלומות הכי גדולים

השנים שחלפו מההופעה הראשונה בתל אביב שהתקיימה בבית לסין עד לרגע ש"נושאי המגבעת" הוציאה את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" בקיץ 1991 (באמצע הוציאו את הסינגל "אני טקסט פוליטי?"), לוו בכמויות אדירות של מלים שכתבו עליה עיתונאי הרוק המקומיים. מי שהוציא את ההייפ מגבולות המקומונים לעבר התפוצה הארצית היה עמית שהם, שכתב באותם ימים בעיתון "חדשות": "אפשר בתור התחלה לקבוע בצניעות ש'מי רצח את אגנתה פאלסקוג' הוא תקליט הפופ הטוב ביותר שנעשה עד היום בישראל", הוא כתב בעיתון עם צאת האלבום.

"כל הקיום של 'נושאי המגבעת', שעכשיו נראה מיתולוגי ומלא הילה, היה די עלוב בזמן אמת", הוא טוען היום. "בקושי הבינו את זה. זה לא היה כזה כיף, זה היה פתטי. הרגשת כמו נודניק כשדיברת עליהם בתל אביב. בעצם המשמעות של לאהוב את 'נושאי המגבעת' היתה להפנות את הגב לסצינת הרוק התל-אביבית, כל חבורת הדור הראשון של רוקסן והברים שלה. זה היה אזוטרי ואנטגוניסטי וזה הפך אותך לסנוב, או לאידיוט".

"אהד בגאונות שלו רואה מה שמעט אנשים רואים ובשל כך אני אוהב את הלהקה הזאת", מסביר קובי אור, הגורו הניאו-ג'ורנליסטי של מבקרי המוסיקה. "הוא רואה את הבל ההבלים, הוא רואה את הבור השחור שמחכה לכולנו. הוא רואה את החלומות הכי גדולים שלא נצליח להגשים. יש משפט שישי אדר אומר בסרט שעשו עליהם ("שמים שרוטים של גלויה" שביים חן שיינברג ב-1998 - ל"פ): 'אנחנו שאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים פה? המקום שלנו הוא לא בארץ הזאת בכלל. מה אנחנו אשמים שנולדנו פה?' הם גילמו את הזרות הזאת בעוצמה בלתי רגילה ובכישרון אדיר".

והיו גם כאלה שסברו שההייפ היה מוגזם ונבע מרצון של עיתונאים לגלות את הדבר הבא לפני כולם. כך כתב רענן שקד באוגוסט 1991 בעיתון "תל אביב": "'נושאי המגבעת' נולדו בחטא מסוג מוכר, זיווג לא חדש בין תקשורת רעבה, סולן שיודע איך ובמה להאכיל אותה, וכמה פרובוקציות מילוליות בעיקרן, הכרחיות במקרים כאלו".

שרון מולדאבי כתב באותו עניין ב"חדשות": "טרחנות מעצבנת.. 'נושאי המגבעת', להקת השוליים עם יחסי הציבור הכי מנופחים מאז 'דולרקס סדלקס'... אב טיפוס להצהרות בנאליות, מבולבלות, אנרכיסטיות, שתמיד חוזרות אצל חבריה, שיכולים להתגאות במספר כתבות עליהם העולה על מספר הצופים שלהם".

אחד הדברים שהרגיזו עיתונאים מסוימים היה חוסר הבהירות בטקסטים של פישוף. כך למשל כתב יואב קוטנר ב"ידיעות אחרונות" בינואר 1989: "זה לא שיש ציפייה לשירים ברורים, וגם לא לפרשנות לשירים, אך נדמה לי, שבינתיים, מתחת למגבעת מסתתר ראש מבולבל ומסובך, שרוצה להגיד משהו ולא יודע איך, או אולי אין לו מה" (בהמשך גם הוא וגם מולדאבי ישנו את דעתם).

"אהד מאוד מפקפק בחשיבות העצומה שנותנים לתמלילים ובטקסטים שלו יש פארודיה על מלים", טוען אור. "בני אדם מדברים הרבה ועושים מעט וזה אחד הדברים שאהד רצה להראות בטקסטים המשונים שלו".

שהם סבור שההדבקה האוטומטית של המושג "נונסנס" לטקסטים של פישוף חוטאת להם. "בשיר 'הבא בתור הוא סוס' יש רובד נוסנסני שהצחיק אנשים, אבל לדעתי אהד ממש נחשף בו. 'לא אוהב את כל האנשים, א-הההה, רוצה לפגוש שחקנית קולנוע מעניינת'. בעיני זה מתאר טבעת חנק של בדידות. אני מבין שיש ממד של הומור בשורות כמו 'דברים זולים עולים פחות' ו'מה הטעם בכבישים ללא מוצא', אבל בעיני זה הומור מר, הומור של גולים פנים-ישראליים. שום בדיחותא אין פה".

לחברי "נושאי המגבעת", שהיו בחלקם עיתונאים (פישוף כתב וערך ב"כל העיר", הורוביץ ב"העיר", אוריון "בכל העיר" ובמקומון "צפון תל אביב"), היה יחס אמביוולנטי כלפי הסחף שהתנהל בתקשורת הכתובה. "היתה תחרות מי יכתוב יותר טוב עלינו, לא במובן הסופרלטיבי אלא יצירה ספרותית של ממש", מסביר הורוביץ. "חיזרו אחרינו קצת כמו אחרי כוסית בלתי ניתנת להשגה. זה היה תענוג נורא גדול באותם ימים".

ומה חשבו עליהם מוסיקאים תל-אביבים שפעלו באותה תקופה? "חשבתי שהם שחצנים, שהם לא ממש יודעים לנגן ושההייפ סביבם מוגזם. בקיצור, קינאתי", אומר אמדורסקי. "חשבתי שהם מדליקים ומרעננים", גורס ערן צור. "כולנו חשבנו ככה ב'כרמלה גרוס ואגנר'. היו לנו כמה הופעות משותפות אתם והיה כיף גדול. אני זוכר את אהד מקריא את סדר שירים עוד לפני שהעסק מתחיל. כאילו אתה פותח את הספר ורואה את תוכן הדברים. הם היו ירושלמים, לפחות חלקם, והדבר הזה מאוד ניכר".

מוסיקאי נוסף שהתרשם מהלהקה היה שלומי ברכה. גיטריסט להקת "משינה" בא עם יובל בנאי להופעה של "נושאי המגבעת" בפינגווין באוקטובר 1989 (הופעה שאוריון מתאר כאחת הגרועות בתולדות הלהקה) ונדלק. שהרבני וברכה סיכמו ביניהם שהוא יפיק את האלבום הבא של הלהקה. ברכה פנה לחיים שמש, שניהל את הרפרטואר העברי של הד ארצי, והציע לו להחתים אותם. "אני חושב ש'נושאי המגבעת' היתה להקה שבזמנו אי אפשר היה להתעלם ממנה", אומר שמש, "מהאמירה שלה ומהחדות שלה. כל חברת תקליטים בעיני היה נכון לה להתפאר בכך שאמן כזה נמצא בתוך רשימת האמנים שלה".

דמות מפתח מפתיעה בסיפור הוא שלמה ארצי, אשר נחשף למגבעות בזכות אחיו של הורוביץ, יריב, שהיה בן הזוג של בתו של ארצי, שירי. לארצי, שהיה האמן הרווחי ביותר של הד ארצי באותם ימים, היתה השפעה גדולה על הנעשה בחברה.

"הקסטה הגיע לידי ארצי שחזר אלינו ואמר, 'שמעתי את זה כל הלילה ונורא נהניתי'", מספר שהרבני. "הוא היה בקשר עם חיים שמש ואני במקביל ניסיתי כל הזמן ולא קרה כלום. גם אחרי שהוא המליץ לקח להם שנתיים להחתים אותנו".

לבסוף זה קרה. ב-30 באוקטובר 1990 התכנסה החמישייה במשרדי החברה וחתמה על החוזה המיוחל - הדרקוני בדיעבד, שעד היום הם מתרעמים עליו. "האלבום הזה כבר מכר זהב ואנחנו מעולם לא ראינו ממנו כסף", מגלה פישוף (מבדיקה מול הד ארצי עולה כי האלבום אכן הגיע למעמד זהב).

כ-20,000 הושקעו בהפקת האלבום (שמש טוען כי הושקעו 20 אלף דולר נוספים בשיווק וביחסי ציבור) וברכה והלהקה נכנסו לעבודה. הם הסתגרו בחדר חזרות "מור" סמוך לאולמי רסיטל ושם עבדו חודשים רבים. בנוגע לשלב הזה של העבודה יש תמימות דעים כי הוא הניב פרי. "אני חושב ששם שלומי עשה עבודה מאוד טובה", אומר פישוף. "הוא אירגן ומישמע את הנגינה ועזר להבנות שירים, להבנות מעברים, לסדר עיבודים".

העסק התחיל להשתבש כשהלהקה נכנסה לאולפן ההקלטות "המון" באזור הבורסה ברמת גן, בתום שלושה חודשי חזרות. ראשית, התנאים האובייקטיבים לא היו לטובתה; תוקצב שבוע אחד בלבד להקלטות, הימים היו ימי מלחמת המפרץ ומשום שהאולפן שכן בעיר מוכת טילים הם נאלצו לעזוב אותו מדי יום עם השקיעה.

אבל היו גם בעיות מהותיות יותר. "חמישה אנשים שונים, חמש דעות שונות", צוחק אוריון, "ולכל אחד היתה פנטסיה אחרת", מוסיף פישוף. ומה היה החזון של המפיק? "אני רציתי להנציח את מה ששמעתי שיוצא מהבמה בהופעה החיה", מסביר ברכה. "רציתי להקליט את זה בצורה מאוד חיה, בכיוון של ההפקות שסטיב אלביני עשה עם ה'פיקסיז' וה'ברידרס', סאונד חדרי גדול שנותן נפח לכל העסק. זה היה הרעיון הכללי שהסתובב לי בראש ואני מרגיש שהוא יצא לפועל ובגדול".

ומה היתה הפנטסיה הפישופית? "אז לא יכולתי להגדיר את זה במלים אבל אני חושב שדימיינתי להקת רוק אקספרמנטלית במסורת של 'קאן' בשנות ה-70 וה'פול' בשנות ה-80; להקה שהסט-אפ שלה הוא רוקי עם תופים ובס וגיטרות, אבל שהגישה שלה למבנה ולסאונד היא לאו דווקא בתוך קונבנציות של רוק, ושהמבנה, הסאונד והטקסטורה לא פחות חשובים ממלים ומלודיות. אני חושב שזה מה שרציתי, אבל אני לא חושב שבאמת ידעתי איך להגיע לשם".

לדברי פישוף, תנאי העבודה הקשים שנבעו מלו"ז צפוף לא איפשרו לו לחפש את הדרך למחוז חפצו. "כשיש לחץ של זמן אתה צריך ללכת עם הראש של המפיק", טוען ברכה. "לא היה זמן לעשות ניסיונות, מראש אמרתי להם שאנחנו הולכים למקד את הדברים ולהוריד אותם בצורה תיעודית. שכרתי טכנאי על, יעקב מורנו, שהוא הטכנאי אנלוג הכי טוב שהיה באותו זמן, כדי שהכל יעבוד חלק".

"הפשרה החמורה ביותר שנעשתה באלבום הזה היה יעקב מורנו", חורץ מנגד פישוף. "ראשית, הוא בא להתפרנס. לא היה לו שום עניין במה שאנחנו עושים. בנוסף, הוא אנטיפת, אדם שמאוד לא נעים לעבוד אתו. הוא לא עשה שום דבר שגרם לי להתפעל ממנו מקצועית באיזושהי רמה. כל רעיון שטיפה חרג מהעולם הצר שממנו הוא בא, זכה לביטול בבוז. זה יצר סביבת עבודה מאוד לא יצירתית, סביבה מסרסת, וזה גם ישר יצר חיכוכים בתוך הלהקה, כי כל אחד תפש אחרת איך צריך להתמודד עם המצב".

מורנו לא מתרגש מההאשמות: "היה לי ברור שאם ניגרר אחרי הפנטסיות והשטויות שלהם לא יהיה תקליט, אז החלטתי להתרכז בעיקר ולא בטפל. הם עבדו בחדר חזרות הרבה זמן וכשהם הגיעו לאולפן הדברים הבסיסיים היו צריכים להתנהל נכון. פישוף, עם חוסר ניסיון טוטאלי בעבודת אולפן, ניסה לנגן על כל מיני צעצועים מפלסטיק שהוא הביא. אז בחלק מהדברים זה עבד ובחלק לא".

באחד מימי ההקלטות כהן ופישוף נטשו את האולפן. "לא בצעקות או משהו", משחזר כהן. "פשוט הרגשנו שאיבדנו חשק או עניין, שזה אבוד כבר ושזה לא יהיה טוב, שזה חסר סיכוי. זה לא הרגיש אותנטי. הרכבנו שירים מהקלטה של ערוצים וכולם ידעו את השירים והכל היה מוכן, אבל היתה תחושה שלכל אחד היה עולם דימוים שונה לגמרי לגבי איך שהוא רוצה שהתקליט יישמע. שלומי היה אחלה והיה כיף אתו, אבל הוא לא היה גורו מוסיקלי מבחינתי".

אוריון סבור שהצרות האמיתיות בלהקה החלו כשגורמים חיצוניים התערבו בהתנהלותה, הן בהקלטת האלבום והן בהמשך הדרך. "בשלב המיקסים כבר היתה אווירה ממש קשה, וצריך לתת קרדיט לשלומי שהוא בכלל הצליח לסיים את האלבום. בתוך עצמנו עוד ידענו איך להתנהל ולמה אנחנו שם, וכל פעם שנהיו מעורבים בזה גורמים חיצוניים אז הדברים נהיו פחות ברורים. הרגשנו שאנחנו מאבדים את השליטה על מה שיוצא מאתנו ועל איך שזה נתפש".

תחושת איבוד השליטה התעצמה כש"מי רצח את אגנתה פאלסקוג" יצא לאור ביולי 1991 והסינגל "הבא בתור הוא סוס" היה לאחד הלהיטים הגדולים של אותו קיץ. מי שיועדה למנף את המומנטום היתה אשת יחסי הציבור של "נושאי המגבעת", רונית ארבל. "השפה היתה שונה לחלוטין מהעבודה שעשיתי עם 'משינה' או 'נוער שוליים'", ארבל מבארת את האסטרטגיה השיווקית, שהיתה זרה למגבעות. "זו להקה שהתקשורת העריצה ונשאה על כפיה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לנתב בין כלי התקשורת השונים. צריך לזכור שהתקופה היא תקופה של ערוץ אחד בלבד וברגע שהיית שם ועשית את העבודה כמו שצריך הגעת לידיעת הציבור".

התוצאות לא איחרו להגיע; "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" נמכר ב-7,000 עותקים עם יציאתו (מספר זעום לעומת האמנים הפופולריים של התקופה, אבל נאה ביחס לציפיות הראשוניות). ההופעה הראשונה של "נושאי המגבעת" עם צאת האלבום היתה בפסטיבל ערד, אחרי הפסקה של שנה (אוריון: "ההחלטה לא להופיע שנה לטובת ההקלטות היתה חלק מאיזו תוכנית-על לא ברורה של שהרבני").

"הופענו מול 8,000 איש", נזכר הורוביץ. "כאבה לי הבטן והיד שלי נכנסה לשיתוק מרוב לחץ". הופעת ההשקה הרשמית נערכה במועדון רוקסן באוגוסט וגם היא נחרתה היטב אצל הורוביץ. "באנו כמו מנצחים. הגענו באוטובוס ובחוץ חיכו מאות אנשים. זו היתה הופעת השיא של הלהקה מבחינת פידבק ותחושת קתרזיס. אני זוכר את הקהל, את ההתלהבות, את הבעלים של רוקסן שהעלה אותנו שוב ושוב לבמה, למרות שהוא בכלל לא הבין את המוסיקה שלנו ולא ממש היה אכפת לו מה קורה".

המעבר החד מהשוליים למיינסטרים (לפחות מבחינת מיתוג, חברי הלהקה טוענים שגם אחרי כל הרעש סביב האלבום עדיין היו הופעות חצי ריקות וכסף, כאמור, הם לא קיבלו) הוליד את התקופה המשונה בחייה הקצרים של "נושאי המגבעת". הם הופיעו לצד "אתניקס" וזהבה בן, עיטרו שער יומן נוער, התראיינו ל"ראש אחד" ופתאום צצו גם מעריצות.

הורוביץ: "אני מודה שהיו רגעים שנהניתי מזה. גם תמיר. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי, 'שמע, אתה נראה קצת כמו רוקסטאר, אין מה לעשות'. בדיעבד זה מאוד מביך אותי. אני לא יודע על מה ולמה היו לנו מעריצות. זה כמו שמישהי תצרח ותתלוש שערות מול תמונה במוזיאון. אבל זה אף פעם לא היה היסטרי. ל'משינה' היה הרבה יותר אקשן מאתנו, אבל האקשן אצלנו היה הארדקור".

פישוף: "אני זוכר שדיברנו על בגדים לצילומים ורונית ארבל היתה בדיון והיא אמרה משהו בסגנון 'רק שיראו את הכתפיים של אהד'. אני זוכר שהייתי בשוק טוטאלי. לא הבנתי עד אותו רגע איפה אני נמצא. לא הבנתי שאני בתוך המשוואה הזאת שבה בגד שמדגיש את רוחב הכתפיים הוא פקטור, ופתאום הרגשתי את הפער בינינו, הבנתי שנקודת המבט שלה היא אחרת לחלוטין משלי".

התפישה הרווחת היא שההצלחה היא זו שרצחה את "נושאי המגבעת"; שהפער בין האינדיבידואליזם להמוניות שמט את הקרקע מתחת למי שהורגלו להיות אנדרדוגים, שהם לא יכלו להכיל את תשומת הלב שלעתים נדמתה כלא קשורה כלל לפעילות הלהקה. פישוף חושב אחרת: "אם מבחינה מוסיקלית לא הייתי מרגיש פגוע אחרי החוויה של ההקלטות, והייתי מרגיש שהמוטיבציה ליצירה משותפת חזקה מהרצון פשוט להיות להקה, יכול להיות שהדברים האלה היו נראים זניחים".

העסק נהיה מתיש, הריבים געשו והחשק הלך ודעך. שהרבני מספר שמצא עצמו מנהל אתם שיחות טלפוניות ארוכות מדי יום בשביל לכבות שריפות, וכהן מתאר הופעות שבהן פישוף היה "לגמרי שחוק ולא מעוניין, בהופעות האחרונות הוא חצי לא רצה להיות שם וגם אני התעייפתי".

למרות הכל הם המשיכו להופיע (פישוף: "זה היה כמו בנישואים לא מוצלחים שאתה משכנע את עצמך שאולי עוד קצת יהיה בסדר") ואף קיבלו מהד ארצי תקציב לאלבום נוסף. פישוף נסע לחופשה בפאריס, שם נתקף פרץ יצירתי וחזר ארצה עם אסופת שירים שהספיקה לאלבום מלא. חברי הלהקה התכנסו בחדר חזרות כדי לעבוד על החומרים החדשים. בחזרה השנייה אירע פיצוץ ופישוף שבר את הכלים.

הורוביץ: "אני הכנסתי שני טקסטים לאלבום הראשון וגם קצת לחנים, ולקראת התקליט השני גם לי וגם לתמיר היו כבר שירים. היתה לנו הרגשה שהשתן עלה לאהד לראש והוא התחיל לקחת מרחק מהלהקה, הוא התבצר כי הוא ראה שיש עוד כוחות יצירתיים והוא לא כל כך פירגן לזה. בחזרה ההיא אהד הביא שיר שהלך כך: 'אהד פישוף גידל זקן/ אהד פישוף גידל זקן/ קליעים עפים מעל לראשי/ נושאי המגבעת ואני'.

"אני זוכר שאלון כעס עליו על הטקסט הזה ואמר לו 'מה זה החרא הזה, תפסיק כבר, תרד מזה'. באותו רגע הוא אמר 'טוב, אז אני לא בעניין ואני פורש'. אנחנו לא קלטנו שזה נגמר. חשבנו שזה עוד איזה משבר, אבל מוטי הגיע לחזרה והתחיל לבכות וכשראיתי אותו בוכה הבנתי שכנראה נפל דבר".

כהן: "אהד לא היה דיקטטור. הוא הרגיש חוסר סיפוק אמנותי והתעייף מהמצב ומהגישה של תמיר ואדם. זה הדבר המרכזי, אהד הוא אדם ישר ואם הוא לא מרגיש הוא לא עושה".

אוריון: "זה היה קצת בלתי נמנע. אני לא מסתכל על זה בצורה כזאת טרגית. נראה לי שאם בוחנים את המצב החברתי בתוך הלהקה זה די הלך לשם. אני לפחות לא הייתי מאוד מזועזע כשזה הגיע".

מי שכן היו מזועזעים הם אלברט והורוביץ, שנפגעו מאוד מההחלטה של פישוף ולא הגיעו לשמונה ההופעות שנסגרו מראש. פישוף: "כל הפירוק היה רצוף טראומות כי היינו מחויבים להופעות ומוטי נורא רצה לקיים אותן בגלל הכסף ואני הרגשתי מחויב כלפיו. מצאתי את עצמי במצבים בלתי אפשריים; מגיעים להופעה ואדם ותמיר מבריזים. דברים נורא קשים שגורמים לך להתבזות".

הוא מספר כי "אדם ותמיר היו קצת מן אופוזיציה בתוך הלהקה. היה להם סוג של רומן והם עבדו על מוסיקה בנפרד והיה להם חזון משל עצמם והם רצו לכתוב טקסטים. מה שקורה בלהקות, זה מאוד קלישאי".

מבלי להיות מודעים לקרע, עמית שהם וגיא אסיף, שהפיקו ערבי מסיבות דיסקו ששמן "העתיד יעונן חלקית" במועדון אליזבת ביפו, הגו קונצפט ממזרי; שידוך בין "נושאי המגבעת" לצביקה פיק, שהיה אז בשפל בקריירה, אבל בקרב שוחרי הדיסקו עדיין נתפש כאייקון.

"זה היה טירוף!" נזכר פיק. "ההופעות היו מפוצצות. התחלנו באליזבת ומשם המשכנו לרוקסן וכל מיני מועדונים כאלה. זה היה נראה לי הזוי הבום הזה כי הקריירה שלי היתה אז ממש בנפילה. כשראיתי את 'נושאי המגבעת' נזכרתי בעצמי בתחילת הקריירה; הם הופיעו עם גרביונים ומחוכים וזה נורא הצחיק אותי כי התלבשתי כמוהם בהתחלה וזה הזכיר לי מאיפה באתי. השיגעון היה משותף. אני רציתי לקחת את המופע הזה לנשפים של חברות. תארי לך מופע כזה באירוע של בנק?!"

פישוף לא השתלב בחגיגת כדורי האורות. "כשאני פגשתי אותם, הזמר כבר עזב והם היו בשלבי פירוק", אומר פיק. "בגלל שנכנסתי לתמונה זה המשיך עוד שנה בלי הזמר שלהם. חבל לי שזה לא המשיך עוד".

במקביל להרפתקאה של פיק והחבורה, פישוף ערך מסע אשכבה ללהקה יחד עם אדר ואוריון (היחיד מבין חברי הלהקה שחבש את שתי המגבעות). "הבא בתור הוא כלום" נקרא המופע, שיצא לדרך בניסיון להחזיר חובות (פישוף: "החוב נותר אדיש לסיבוב הזה") ונגמר כסגירת מעגל מורבידית להפליא. הם הגדירו אותו בזמנו כ"שילוב של סרט ערבי ומערבון איטלקי". אדר חזר לעמדת הקלידים והחזון האלקטרוני הרדיקלי שלו סוף סוף לבש צורה.

אדר: "היה מין משהו מוזר, כמו חור בזמן. פתאום אני שוב ב'נושאי המגבעת' וגם תהליך העבודה המוסיקלי היה באווירת חירום. אני אהבתי את התוצאה והרגשתי שזה הדבר הטוב ביותר שהלהקה עשתה. די נהניתי, אבל לא היתה כאן תחושה של הגשמה".

פישוף: "לעבוד שוב עם ישי היה מאוד מהנה. היה כיף גם לרצוח את זה. להרגיש שמשהו יצא משליטתך ולהרוג אותו בדרך שאתה רוצה. לחגוג לו לוויה זה להחזיר לעצמך את השליטה. הדבר הזה, שנהיה יותר גדול ממך, אתה מחזיר אותו לגודל שאתה רוצה ואומר לו, 'אני מחליט, אני קובע שעכשיו אתה גמור ועושים משהו אחר'.

"ישי ואני תמיד נמשכנו ללהקות שהאמנות שלהן לא היתה רק המוסיקה שהם הפיקו, אלא עצם הקיום שלהן היה כמו פרפורמנס מתמשך. זו היתה הזדמנות לעשות משהו בטריטוריה הזאת".

סתירות פנימיות

בתום שני הסיבובים הללו נותרה מ"נושאי המגבעת" גווייה, שזכתה מאז לאינספור ניתוחי פוסט-מורטם. "היו הרבה סתירות פנימיות בלהקה", גורס הורוביץ. "הטקסטים היו הכי לא מחוברים אבל הכי הגיוניים באי הגיוניות שלהם; הסאונד הכי גרוע שיכול היה להיות ומבחינה מסוימת הסאונד הכי נכון שיכול היה להיות; הלהקה המצליחה הכי לא המצליחה בארץ שלא ברור אם היא חיה יותר אחרי שהיא מתה ואולי היא היתה מתה כשהיא חיה. גופה נורא מעניינת בשמי האמנות. בגלל זה ממשיכים להתעסק בה כי יש בה משהו לא פתור. לא בשבילנו ולא בשביל הקהל שאהב אותה".

בקיץ 1992 פישוף נסע ללונדון, שם חי יותר מעשור, למד מחול ועסק בריקוד, כוריאוגרפיה ואמנות. כעת הוא בארץ, מלמד גאגא, שפת התנועה של אוהד נהרין, ואמנות בבצלאל ובמדרשה, כותב מוסיקה למחול ובימים אלו משלים עבודה על האלבום של "בני המה", הרכב שלו ושל אדר.

אדר, בנוסף ל"בני המה", עוסק בעיקר בכתיבת פסקולים (בין היתר הלחין את הפסקול ל"בופור"). אוריון נסע גם הוא ללונדון והרבה לעבוד עם ערן צור, הקים כמה להקות, בהן "בתרי זוזי", ומפיק ומנגן עם יוצרים רבים (וביניהם ברכה). הורוביץ עבד כמה שנים בתחום הקולנוע התיעודי ובטלוויזיה ובאמצע העשור הקודם נהפך לשותף במועדונים התל-אביביים "החתול והכלב" וה"ברקספט קלאב". כיום הוא הבעלים של הבר "טקסידרמי".

אלברט (שסירב להתראיין לכתבה) מנהל רומן ארוך ולא יציב עם הדת; היו שנים שהתמזג עם לובשי השחורים במאה שערים ובשנים אחרות היה שותף בצמד "ג'ינג'יות". כיום יש לו יותר שאלות מתשובות והוא עובד על אלבום חדש. כהן עבר לניו יורק, עבק כמפיק עם אמנים כמו מתיסיהו ויצר עם רע מוכיח את אלבום היהודו-האוס "סליחות". גם הוא, כאלברט, מנהל מערכת יחסים סבוכה עם אלוהים.

"נושאי המגבעת" מעולם לא התאחדה. המלה "קאמבק" לא נמצאת בלקסיקון שלה. "לפעמים אני חושב שיהיה כיף לנגן כולנו ביחד", אומר הורוביץ. "אבל זה יהיה חסר תוחלת, זה יהיה אנטי קתרטי".

ומה יקרה אם יפגישו ביניהם היום? האם תהיה להם שפה משותפת? הורוביץ: "לא חושב. עד כמה שזה יישמע מופרך, אחרי כל כך הרבה שנים יש עוד מטענים לאנשים".

אוריון: "חמישתנו ביחד יכול להיות קצת בלגן, אבל בטח יהיו צחוקים".

פישוף: "אני מעדיף לשבת אתם בחדר בלי כלי נגינה. לא אכפת לי להיתקע איתם באי בודד, רק לא חדר חזרות".

המשך הכתבה



''נושאי המגבעת'', 1991. יותר הייפ מקהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו