מעבר למחסום הקול - תרבות - הארץ

מעבר למחסום הקול

חלומו של רמזי אבו רדואן, הילד ממחנה הפליטים שנהפך לנגן קלאסי בכלי קשת, הוא שלכל ילד פלסטיני תהיה אפשרות לנגן. בית הספר "אל כמנג'אתי" שהקים ברמאללה הוא צעד ענק בדרך להגשמתו

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

מחסום קלנדיה, שברבות השנים הפך למסוף ענק ובו מכלאות ברזל צרות שמוליכות לדלתות מסתובבות למעבר הולכי רגל ומבצרי בטון אימתניים כמעבר למכוניות, לא ידע מעודו מחזה כזה: לפני כעשרה ימים זרמו אליו, משני צדדיו, צעירים חמושים בתיבות שחורות חשודות, התברר שאלו תיבות כלי נגינה, ובמוטות מתכת שהתגלו כעמודי תווים מתקפלים. היו אלה חברי תזמורת רמאללה, שנגניה מוסיקאים מכל רחבי העיר, פלסטינים וזרים, שפועלים במסגרת בית הספר למוסיקה "אל כמנג'אתי" (בעברית: "הכנר") בעיר.

תחת סככת פח שהוקמה במחסום, הגובל במחנה הפליטים קלנדיה ומהווה מסננת כניסה לעיר רמאללה, הציבו הנגנים את עמודי התווים שלהם, שלפו את כליהם, וניגנו שלל קטעים קלסיים - מ"כרמן" של ביזה ועד גריג ומוצרט. המתח העצום במחסום, שבו מצטופפים מבקשי מעבר שלעולם אינם בטוחים שיזכו במבוקשם, התפוגג לרגע. הקהל התאסף סביב התזמורת וחיוכים נראו סביב, לאורך שעה ארוכה.

חלל נורא בתרבות

קונצרט המחאה, שהביא את המוסיקה מרמאללה אל הנקודה שבה אפשר לכלוא ולחסום בני אדם אבל לא את הצלילים שהם תמיד חופשיים, היה אקורד סיום לשבועיים של הפסטיבל הקייצי השני של "אל כמנג'אתי", שהתקיים זו השנה השישית סביב "חג המוסיקה" הבינלאומי, החוגג את היום הראשון של הקיץ, 21 ביוני.

השנה גדל הפסטיבל, והשתתפו בו קבוצות מוסיקליות רבות כמו תזמורת רמאללה, תזמורת ג'נין, תזמורת מחנות הפליטים ומקהלת "אל כמנג'אתי", וגם אנסמבלים של מוסיקה ערבית מרמאללה וג'נין והרכבי ג'ז, היפ-הופ וכלי הקשה. מרכזי תרבות ובתי ספר ברחבי הגדה, בחברון וקלקיליה, טול כרם ואבו דיס; ובמחנות הפליטים קלנדיה ושועפט, ג'לזון ואל-אמערי, בלאטה ונור שמס, התאספו להאזין לקונצרטים.

בתוככי התזמורת, במושב הוויולה הראשונה, וגם בהרכבי המוסיקה הקאמרית, אפשר תמיד להבחין בבחור שמנגן באינטנסיביות - וכשאינו משתתף בנגינה, מכוון ומנהל ומעודד: זהו רמזי אבו רדואן, מייסד "אל כמנג'אתי" והמנהל שלו. סיפורו כבר סופר: "ילד האבנים" מהאינתיפדה הראשונה, שנהג להסתער בראש חבורות ילדים על הג'יפים של צה"ל ואבנים בידיו, ונפצע כמה פעמים מאש חיה שירו החיילים, הפסיק את ההתנגדות האלימה כשהפך לנגן קלאסי בכלי קשת.

אבו רדואן, שנולד ב-1979 במחנה הפליטים אל-אמערי והתוודע למוסיקה בחתונות שנערכו במחנה, חלם לנגן בעצמו - ובהשתלשלות אירועים דמיונית כמעט הכיר מורה לכינור, התחיל ללמוד, ואחרי שקיבל מלגות לימודים בחו"ל הפך לנגן ויולה וייסד בית ספר לנגינה בעצמו ב-2002.

"'בואו לפלסטין' - תחת הכותרת הזאת אנחנו מקיימים את הפסטיבל השנה", אמר אבו רדואן, כולו נרגש, בקונצרט במחסום. וכמה ימים אחר כך, ביום חמישי שעבר במתחם השלו "טליתא קומי" שבבית ג'אלה ליד בית לחם, שם התקיים זו השנה השישית מחנה הקיץ המוסיקלי של "אל כמנג'אתי" לילדי השטחים הכבושים, ממשיך אבו רדואן ופורש את חלומו - "שלכל ילד פלסטיני תהיה אפשרות לנגן".

עשרות ילדים מכל רחבי הגדה באים למחנה הקיץ הזה, וסיור בחדרי החזרות במתחם רחב הידיים מגלה פעילות ענפה. באולם המרכזי מתקיימת חזרה על הסימפוניה השלישית, ה"ארואיקה", של בטהובן - אתגר גדול, ולמעשה לא ניתן לכיבוש לגמרי, לילדים הצעירים: "עד 2015 אנחנו מתכוננים לנגן את כל הסימפוניות של בטהובן, כל התשע", מבטיח אבו רדואן. המנצח, אריק קולבר מבוסטון, מכוון ומלמד את הילדים, המתוגברים במורים שלהם, נגנים בוגרים אירופאים - "לא יעזור אם ננגן חזק ובקול רם", הוא אומר, "המיקוד של הצליל הוא החשוב, ההפרדה בין הצלילים הקצרים, הדגשים, ההקשבה בינינו, זה מה שעושה את המוסיקה" - והצליל של הילדים הפלסטינים הקטנים, בהם נגנים באבובים ופגוט, חלילים וקלרינטים, וכמובן כלי קשת, משתנה בהתאם. "את זה למדתי מאמי שהייתה מוסיקאית גם היא", אומר קולבר אחר כך. באולם אחר: קשתנים וקשתניות קטנטנים מנגנים שני פרקים מ"מוסיקה על פני המים" של הנדל, בניצוח מורה אמריקאי גם הוא; ולידו - חזרה של אנסמבל כלי הקשה, בהדרכת מוסיקאי צרפתי צעיר.

נדמה שרוב המורים שלך הם זרים?

"הבידוד שממנו אנחנו סובלים שנים כה רבות מנע התפתחות של תרבות מוסיקלית אצלנו", מסביר אבו רדואן, "בגלל הכיבוש, 60 שנה לא באו מוסיקאים ומורים לשטחים - לא מארצות ערב, לבצע וללמד מוסיקה ערבית, וגם לא מאירופה, למשל ממזרח אירופה שם יש פוטנציאל גדול להוראה, ויש לנו גם מה להציע מבחינה כלכלית למורים. זה חלל נורא בתרבות. היינו יכולים להמריא אילולא זה - אני נדהם לגלות את הצמא העצום ללימוד מוסיקה אצלנו. נכון שבאופן טבעי גם אנחנו הזנחנו את שאלת המוסיקה לאורך 60 שנה - כביכול דחינו אותה מפני עניינים שנחשבים לרציניים יותר; אבל זו טעות: תרבות היא לא מותרות שמתפנים אליהם אחרי שפותרים את מה שחשוב באמת - היא הדבר החשוב באמת בעצמה".

ולא רק העדר מורים מהווה בעיה, אלא גם התחלופה הגדולה של אלה שכבר באים: "המשכורת שמציע 'אל כמנג'אתי' היא הוגנת, אבל גם אם מציעים למורים 100 אלף דולר לא היינו יכולים להישאר לאורך זמן", מסביר פיטר סלסקי, מורה לוויולה המשתתף בתזמורת, אמריקאי גם הוא ונגן בתזמורת הסימפונית של לונדון, את השאלה המטרידה של הוראת מוסיקה בשטחים, "כי זה אומר ויתור על הקריירה בארצות הברית או באירופה. לכן המורים באים לתקופה קצרה, לפעמים במסגרת הלימודים שלהם או בשנת חופשה לפני האוניברסיטה. ומעבר לכך, החיים של המורים קשים: ישראל מונעת הרבה פעמים את הכניסה שלנו. לרובנו יש רק ויזות חד פעמיות, וזה אומר שעלינו לצאת מדי כמה חודשים לחו"ל כדי לחדש אותה - עניין יקר ולא תמיד בטוח. ומעבר לכך, לפעמים מורה צריך לחזור לפעמים הביתה לביקור קצר - בגלל בעיה משפחתית, או לחופשה, ואז הוא מסתכן בסירוב לכניסה מחודשת".

סלסקי היה המורה הראשון של אבו רדואן. "אני אף פעם לא חושב במונחים של קונפליקט, ישראל נגד פלסטין", הוא אומר, "יש לי חברים רבים שמנגנים בתזמורות בישראל, ואני בעצמי ניגשתי לבחינות למשרת נגן הוויולה הראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית". הוא בא לאזור כבר ב-1997 ולימד בכל רחבי השטחים: "נושא ההוראה מטריד אותי מאוד, בגלל חוסר העקביות", הוא אומר, "בלימודי נגינה, ילד זקוק למורה אחד לאורך שנים רבות. דמות שהיא כמו אב מוסיקלי, שאיתה מתפתחים, שאליה נושאים עיניים - ואת זה אין לילדים כאן, שהמורים שלהם מתחלפים - לפעמים כל שלושה חודשים".

ובכל זאת, נדמה שהמצב משתפר: "באינתיפדה הראשונה ידענו שלא כדאי להחזיק כלי נגינה ובכלל לנגן", מספר אבו רדואן, "והיה גם אסור ללמוד את ההיסטוריה שלנו בבתי הספר, בגלל השליטה של ישראל בתוכניות הלימודים שלנו. למדנו אותה מפה לאוזן, מההורים והסבים והסבתות - וזו לא דרך ללמוד. הלימוד האקדמי מאפשר הסקת מסקנות, כלים לחיפוש מידע נוסף ומחשבה על פתרונות: ישראל טועה בגישתה שמניעת לימודים וידע אצלנו פועלת לטובתה. ההיפך הוא הנכון".

ערב חזרתם לארצותיהם - גרמניה וצרפת, איטליה וארצות הברית - נאספים חלק ממורי "אל-כמנג'אתי" במסעדה ביפו לפגישת חברים. חלקם אחרי שנה שלימדו ברמאללה ובמחנות הפליטים, אחרים באו במיוחד למחנה הקיץ; חלקם מתנדבים אחרי תיכון, רובם סטודנטים או בתחילת הקריירה המקצועית שלהם.

"אני מותש ובאותו זמן רענן ומלא אנרגיה" אומר חאווייר, נגן ומורה לצ'לו, במקור מפורטו ריקו ועתה תושב בוסטון, "כי ההוראה מקבלת כאן משמעות אחרת לגמרי. הילדים לא רואים את לימוד המוסיקה כמשהו מובן מאליו, וההתלהבות שלהם, והמסירות - יחד עם הכישרון שאחנו מוצאים בל פינה - הם עצומים. אני לא פוליטיקאי ולא אקטיביסט, אלא משתף את הזולת במוסיקה - בהוראה, בביצוע ובלימוד. גם אני למדתי הרבה מהילדים הפלסטינים, למשל מהנגינה והשירה שלהם בנסיעות הרבות שלנו באוטובוס.

"כשאני בא לישראל, בדרך לשם ובחזרה, אני תמיד נתקל בחוסר הבנה מצד החברים הישראלים שלי", הוא ממשיך, "הם אומרים לי, 'השתגעת, יעשו לך לינץ' שם'. והם שואלים בתמיהה אם יש ברמאללה מסעדות ובתי מלון; ומתקשים להאמין שמנגנים שם מוסיקה. האם צריך להסביר כאן לאנשים שבצד השני יש בני אדם בדיוק כמוהם?"בצד השני יש בני אדם בדיוק כמוהם?"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ