שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלי ערמון אזולאי
יעקב אגור
אלי ערמון אזולאי
יעקב אגור

"בגיל כזה לא עובדים כצלם עיתונות" - כך אמרו ליעקב אגור כשעלה לארץ מפולין בשנת 1958, בן 47. אף על פי כן היה אגור לאחד הצלמים החשובים והבולטים כאן, שלא רק יצא למשימות עיתונאיות אלא גם תיעד במשך שנים את חיי התרבות והאמנות, הארץ והעיר.

היום תיפתח במוזיאון תל אביב תערוכה מתצלומיו של אגור, יליד 1911 שהלך לעולמו ב-1996. נלווה אליה ספר, "יעקב אגור, צלם", המאגד לראשונה מבחר מתצלומיו.

בראיון עם אגור בעיתון "העיר" בשנת 1987 כתבה אסתר זנדברג: "כשמלאו 25 שנים לקשר בין יעקב אגור, צלם, לבין התיאטרון הישראלי, הציעו לו חברים שאולי יוציא אלבום. כמו כולם. הוצאת מסדה התלהבה ונסים אלוני, ידיד ומחזאי אהוב במיוחד על אגור, אמר שיכתוב את הטקסטים. זה היה לפני שלוש שנים ועד היום לא יצא שום אלבום".

בשנת 1991 כתבה טלי כהן גרבוז ב"ידיעות אחרונות": "כמו שכל הארץ הזאת דורכת על העבר שלה, בלי להביט לאחור, כמו שבתי הבאוהאוס נשכחים ונעלמים, כך גם הצילום של יעקב אגור. אין מי שיאסוף, אין מי שיקטלג, אין מי שיוקיר. אוצרי הצילום במוזיאונים ודאי יאמרו שאין תקציב. אבל יש סדרי עדיפויות, והצילום הישראלי, שהוא תמצית התיעוד האמנותי של צמיחת הארץ הזאת, אינו ברשימת העדיפויות. אינו בשום רשימה. בחזקת לא קיים". אדם ברוך כתב שם עוד קודם לכן, בשנת 1978: "לאגור כתב-יד משלו. צריך להיכנס אליו פעם ולערוך באופן ממשי את הארכיון שלו".

תצלומים: יעקב אגור

את המשימה הזאת קיבל עליו האמן זוכה פרס ישראל דני קרוון, שהיה חבר קרוב של אגור; "אני מכיר את יעקב מאז שנות ה-50 כשהוא רק עלה ארצה", הוא אומר. החל בשנת 2000, כשהיה לחבר במועצת הפיס לתרבות ואמנות, הגדיר לעצמו קרוון שני יעדים מרכזיים, "חלומות" כדבריו: האחד, לקיים תערוכה מוזיאלית לקבוצת אמנים שלא הוצגו במשך שנים רבות ובמידה רבה נשכחו והודרו מהקאנון המסורתי של האמנות הישראלית. השני: להוציא ספר לצלם יעקב אגור. לשמחתו, שניהם התממשו: בשנת 2006 נפתחה התערוכה "12 אמנים - מבט שני" (אוצרת אירית הדר) ובה הוצגו עבודותיהם של יהושע גרוסברד, אברהם נתון, יחיאל קריזה, אהרן כהנא ועוד. החלום השני הוגשם השנה עם פרסום הספר מיצירתו של אגור. לעריכתו חבר פרופ' שמעון זנדהאוז, גם הוא חבר בוועדה של מפעל הפיס. "ביקשתי ממנו שיצטרף", אומר קרוון. "הוא מעצב, איש שיודע מה זה בית דפוס הרבה יותר טוב ממני. הוא המליץ על המעצבת ופיקח על כל הליך הדפוס".

אלכס אגור, בנו של הצלם החי בארצות הברית ומבקר בישראל לרגל התערוכה, מעיד כי הוא נרגש: "זה כבוד שדני קרוון לקח על עצמו את הדבר הזה. אני לא חושב שיש אוצר בעולם שיכול היה לעשות את מה שדני עשה. מבחינת המחשבה שלו, הוא ממש נכנס לתוך נעליו של אבא".

תשליל ללא הופכין

הספר, המונה יותר מ-100 תצלומים, מחולק לחמישה נושאים. האחד: תמונות מהאלבום המשפחתי שבו נראים אגור, אשתו הלנה ובנם אלכס. השני כולל דיוקנאות של אנשי רוח ואנשי ציבור; ביניהם אורי אבנרי ושלום כהן שהיו עורכי "העולם הזה", שולמית אלוני הצעירה שואפת מסיגריה, דוד בן גוריון מצולם מגבו ישוב אל שולחן בביתו בשדרות קרן קיימת, זוג האמנים דוד הנדלר ואביבה אורי בפתיחת תערוכה, נסים אלוני בתנוחה נוגה, אורי צבי גרינברג, ש"י עגנון, אורי ליפשיץ, מנשה קדישמן, אבא אבן, גולדה מאיר, משה דיין ועוד.

בחלקים הנוספים מתועדים הצגות תיאטרון ומופעי מחול שצילם אגור במשך 20 שנה; אירועים היסטוריים כדוגמת מצעד צה"ל ביום העצמאות בשנת 1965, העלאת עצמותיו והלווייתו של זאב ז'בוטינסקי שנה קודם לכן, טקס נטיעת יער לזכרו של אלי כהן, פליטים פלסטינים על מיטלטליהם ב-1967; וכן פרק על אודות העיר תל אביב - חיי התרבות והרחוב האורבניים.

קרוון וזנדהאוז גם אצרו את התערוכה במוזיאון, שיוצגו בה כ-50 הדפסות מקוריות שהדפיס אגור עצמו וכן מבחר נוסף של תצלומים שיתחלפו בזה אחר זה בהקרנה על אחד הקירות בחלל. אגור צילם ותיעד את עבודותיהם של אמנים רבים, בהם קרוון ומנשה קדישמן. "הוא היה נדיב בצורה לא רגילה", מעיד קרוון. לרוב היה עושה זאת בלי תמורה כספית; אולי הציורים הרבים שכיסו את קירות ביתו היו לשכרו.

התערוכה אינה מלווה בטקסט כלל, ואילו בספר מאמר מאת הצלם וחוקר הצילום גיא רז. מלבד סיפור קורות חייו של אגור, רז מציב לראשונה את

עבודתו בהקשר של ההיסטוריה המקומית והבינלאומית של הצילום. כמו כן הוא מנסה לאפיין את ייחודו כצלם. אחרי מאמרו מופיעה רשימה קצרה מאת שחקן התיאטרון שמעון לב ארי, שניהל את עיזבונו של אגור; העריכה תמוהה מעט, שכן הטקסט של לב ארי כמעט זהה לדבריו שמובאים במאמרו של רז.

לדברי רז, "אגור מצטרף לרשימה ארוכה של צלמים שארכיוניהם נותרו לאחר מותם ?כתשליל שאין לו הופכין' בדממת חדרים אפלים ונשכחים. בארכיונים אלה טמונה היסטוריה של חיי היום-יום, התרבות והצילום המקומי".

במקרה של אגור, מיד עם מותו ב-1996 תרם בנו את עיזבונו למרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב, שנוהל עד לא מזמן בידי שמעון לב ארי. לדברי קרוון, לב ארי גם אמור היה לערוך את הספר, אך מסיבות בריאותיות לא יכול לעשות זאת והמשימה הועברה לצלמת והאמנית מיכל היימן. היימן היתה מיודדת עם אגור ואצרה ב-1991 תערוכה מתצלומיו בגלריה החדשה של בית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב, 32 שנים אחרי תערוכתו הקודמת. במשך שנתיים היא עבדה על הספר אך לבסוף שיתוף הפעולה בינה לבין זנדהאוז וקרוון עלה על שרטון ומאמרה לא נכלל בספר.

במאמר הגנוז כתבה היימן על הארכיון באוניברסיטה: "שם מצאתי, פה ושם על גבי מדפים, מלבד החומרים שכבר טופלו במסירות על ידי שמעון לב ארי, ארגזים נוספים שטרם מוינו ובהם תשלילים שעטף אגור ברצועות פלסטיק שחורות, מדיפים צחנה כימית מתפרקת של חדר חושך על חומריו. ריח נורא".

היא מדגישה במאמרה כי אגור אינו היחיד וכי חוותה חוויה דומה בארכיון של מוזיאון ארץ ישראל, שם שמור עיזבונו של הצלם אפרים ארדה. "ההיסטוריה של הצילום הישראלי מלאה נשים וגברים כמו יעקב אגור: עשרות צלמות וצלמים נשכחים, נשכחים למחצה ולרבעין, כה נשכחים, שאף לא ברור אם ידעו איש או אשה על רעו, על רעותה", כותבת היימן. בשיחה עמה היא מוסיפה כי הדבר העצוב ביותר הוא העיתוי, שכן מרביתם כבר אינם.

קרוון מספר שהרעיון לתערוכה התגבש מאוחר יותר והצגתה במוזיאון תל אביב אינה דבר מובן מאליו: "כשמוטי עומר עשה את התערוכה האחרונה לאביגדור אריכא הוא מצא תמונה של אריכא עצמו שצילם אגור. הוא מאוד התפעל ממנה ושם אותה בקטלוג". לדברי קרוון, לפרופ' עומר נדרש זמן להשתכנע אך לבסוף הוא הביע עניין רב בתצלומיו של אגור. אלכס אגור, צלם בעצמו, נזכר שקרוון רצה לאצור לאביו תערוכה במוזיאון כבר לפני 30 שנה וזה לא הסתייע.

במקום מלים

כמו אביו, גם אלכס אגור מעולם לא למד צילום, אך כבר בהיותו בן 21, בשנת 1969, נשלח לייצג את ישראל בביאנלה לאמנים צעירים בפאריס, לצד בני אפרת ורפי לביא. משם נסע ללונדון ועד מהרה פורסמו תצלומים שלו ב"ניוז אוף דה וורלד" ו"טיים אאוט". לבסוף התיישב בניו יורק והשתלב בעולם האופנה והפרסום. אגור סיפר פעם על בנו שבגיל 12 הוא "שעט על אופניו לצלם תאונה קטלנית שצילומיה הופיעו אחר ב'עולם הזה', ובגיל 17 היה לו שער ושני עמודים במוסף ?הארץ'".

אלכס אגור אומר עתה: "הצילום של אבי הוא דבר בלתי רגיל. הוא אף פעם לא חשב על עצמו, רק על האובייקט, הבן-אדם שמולו ואופיו. הוא ידע להוציא מהם את הבפנים. שהצילום יבטא או כמו יחליף את המלים. כל העבודה שלו היא על אנשים והחיים. זה גם מה שאני ניסיתי לעשות".

האם אביו לימד ועודד אותו? "בהתחלה הוא לא עודד אותי במיוחד", משיב אגור הבן. "הוא נהג לומר שאם אי-פעם אהיה צלם, אהיה מוכרח להיות יותר טוב ממנו. היתה לו ביקורת קשה, הוא היה אומר: ?זה לא טוב, לך תעשה עוד פעם'. זה עזר לי מאוד".

על אף פרסום הספר רחב היריעה והצגת התערוכה, רז מאמין ש"גם עכשיו אגור עדיין לא נחקר מבחינה חזותית. אני יודע שהוא חשוב, אך אני עוד לא יודע עד כמה, לא עברתי על 60 אלף נגטיבים המצויים בארכיון". עם זאת, הוא מוסיף, "מי שיבוא למוזיאון יגלה שהיה עוד צלם וזה גם חשוב".

היימן מציינת: "הכנו סריקות מאלפי תשלילים, אך לנוכח המספר העצום של התשלילים שעדיין שוכבים בלי קונטקטים, והארגזים שתכולתם עוד לא נסרקה, אנחנו שרויים עדיין בהווה מתמשך שכולו נקודת התחלה".

אף שהיא מוצגת במוזיאון תל אביב, התערוכה "יעקב אגור" רחוקה מלהיות מוזיאלית: מוצגים בה התצלומים המקוריים שהדפיס אגור ואיכותם אינה מיטיבה עמו. זנדהאוז טוען כי לתצלומים המוצגים יש ערך כפי שהם משום ש"אגור עצמו לא ראה בעצמו אמן, אלא צלם. הוא לא שימר את עבודותיו. היום נהוג לעשות הדפסים ענקיים בצבעים, ופה מדובר על הדפסים קטנים בשחור-לבן באיכות טכנית לא מדהימה, אך באיכות צילומית שנדיר לראות היום".

היימן, שהכירה את דרכי עבודתו של אגור, טוענת שהתצלומים שהדפיס בפולין לפני עלייתו לישראל היו טובים בהרבה. היא מתארת את המצב בצורה מורכבת יותר: "תארי לעצמך צלם שמפתח את הסרטים שלו בחום ובקור, שוטף נגטיבים באותה אמבטיה שבה המשפחה התרחצה בה"; היא מספרת שהדבר היה מקובל, אך לבטח לא נעשה מבחירה אלא מתוך אילוץ.

גולדפרב הפייטן

סיפור חייו הייחודי של אגור ונסיבות הקריירה שלו בישראל מאירים את הקשיים שעמדו בדרכו. הוא נולד בשנת 1911 ברובנו שבאוקראינה בשם יעקב גולדפרב ובילדותו עבר לדנציג, אז בגרמניה. כשהיה בן 12 שלחו אותו הוריו לארץ והוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה ובגימנסיה הרצליה בתל אביב. כעבור שלוש שנים שב לדנציג והשלים את לימודיו התיכוניים. אחריהם נרשם ללימודי ציור בנירנברג, אם כי בעקבות אחיו הבכור התוודע לצילום כבר כשהיה בן שמונה.

בשנות ה-30 עבר לפולין. בזמן מלחמת העולם השנייה נפרד ממשפחתו שנותרה שם והחל לנדוד. הוא הגיע לרוסיה, עסק בעיצוב תפאורות לסרטים בברית המועצות וכן השתתף במלחמה כקצין בצבא הפולני. בני משפחתו נספו בשואה.

לאחר המלחמה מצא עצמו אגור שוב בפולין. בזכות הידע בקולנוע שרכש כשעבד כמעצב תפאורות נשלח בשנת 1945 לברלין לרכוש ציוד צילום למען בית הספר הפולני לקולנוע בלודז'. אחר כך החל לעבוד כאיש מעבדה בסוכנות הצילום הפולנית וכעבור זמן נהפך לצלם.

את אשתו הרקדנית, הלנה, הכיר בלודז' כשהיא עוד נקראה שרה לבקוביץ'. בימי המלחמה שינתה את שמה להלנה וולנסקי. רבים כינוה "הלנה היפה". ב-1958, שנתיים לאחר שאגור השתתף ב"תערוכת הצילומים העולמית" באמסטרדם, עלו בני המשפחה לישראל היישר למעברת העולים פרדס רובין. אלכס, בנם היחיד, מספר כי אחת הסיבות לעלייתם היתה חששה של אמו מחייהם כיהודים בפולין.

בעקבות מפגש עם עיתונאי מ"על המשמר" הציג ב-1959 גולדפרב-אגור את תערוכתו הראשונה בארץ, בבית סוקולוב בתל אביב. על תערוכה זו כתב אורי קיסרי ב"הארץ": "מר גולדפרב הוא פייטן, והצלמנייה שלו נעשית, מבלי משים, מבוע של השראה ומעיין של חוויות. אין ספק שלפנינו אמן בעל שיעור קומה". הוא אף השווה בינו לבין הצלם הלמר לרסקי (עבודותיו מוצגות כעת במוזיאון ישראל בירושלים).

את שמו העברי, אגב, בחר גולדפרב בעקבות המעבר מפרוטות לאגורות. ובמשך כל השנים עבד כצלם: בין השנים 60'-62' במערכת "העולם הזה" ומ-63' ועד 1980 צילם למוסף "הארץ". כשמלאו לו 75 שנה פרש וחזר לרשום ולצייר.

אגור לא התעניין בטכניקה, צילם במצלמה פשוטה וסירב לצלם בפלאש - מה שהקנה לתצלומיו יחסים מעניינים שבין חושך לאור ושיווה להם נופך דרמטי שתרם רבות לצילומי הבמה שלו. היו שטענו כי משום כך פולה בן גוריון הסבירה לו פנים, כי תיעבה את ההבזקים.

גם כצלם עיתונות היה שונה מעמיתיו. זנדברג איפיינה זאת כך בכתבתה: "אגור לא יתפוס אף אחד בסיטואציה לא נוחה לו. הוא לא הולך לתפוס מישהו עם המכנסיים למטה. אפילו כשעבד ב'עולם הזה', מלך מלכי המכנסיים למטה, לא היה לו דחף לחדור לקישקעס של אחרים. לקטעים האלה אורי אבנרי שלח צלמים אחרים".

צילום הפוך

התערוכה והספר שיצא לאור בתמיכת מפעל הפיס הם אמנם מאורע משמח, אך בה בעת טמונה בהם תחושה של החמצה. בין השאר מתעוררת השאלה, מדוע לא נלווים להם, בנוסף למאמרו של גיא רז, מאמרים של חוקרי צילום או צלמים נוספים שיכלו להעשיר את המחקר סביב אגור, שכן סביר להניח כי הזדמנות שכזו לא תיקרה שוב בקרוב.

זנדהאוז: "אנחנו לא מדברים על ספרות, הספר עצמו והצילומים שבו הם חומר הקריאה. לומר עליהם דברים או לפרשן אותם זה דבר משני לחלוטין". באופן כללי הוא אינו "מחזיק ממתווכי אמנות שיש להם מה לומר ומה להסביר. הדברים של גיא רז שמים את העבודות של יעקב אגור בקונטקסט שהוא מספיק לגמרי.

"גם דני וגם אני מאוד מצויים בתחום האמנות והעיצוב", הוא ממשיך ומדגיש. "שנינו לא זרים לעבודה של אגור: דני מכיר אותו עוד מהתקופה שהיה מעצב תפאורות ואף עבד אתו הרבה שנים ואני מכיר את יעקב אגור מהסצינה של העיצוב. ההיכרות שלי עם עבודתו החלה כשצילם המון הצגות תיאטרון והיה צלם של עיתון ?הארץ'. אנחנו מבינים בזה לפחות כמו אנשים אחרים".

אחת הדוגמאות לפערים בין שיקול של צלם או חוקר צילום לזה של מעצב מתנוססת על כריכת הספר: מופיע בה דיוקן עצמי של אגור שאותו צילם במראה, והוחלט להפוך אותו כדי שהסיגריה תפנה לכיוון פתיחת הספר. "לא ייחסנו חשיבות לשאלה אם הצילום הפוך או לא, זה דבר מקובל מאוד בעיצוב", מסביר זנדהאוז.

דוגמה נוספת מופיעה במאמר הנעדר של היימן, שבו היא מנסחת גישה חדשה המבקשת לתקן את הדימוי הרווח שהוצמד לאגור כצלם תיאטרון. במחקרה בארכיון גילתה היימן מוטיבים סדרתיים חדשים בתצלומים. למשל סדרה של דיוקנאות עצמיים כשאגור והמצלמה בידו, לעתים עם הלנה ואלכס; סדרה של תצלומי מלחמה ועדויות מצולמות, בהם של הכיבוש ב-1967; סדרה במצלמת "עין הדג" שבה הוא התמקד בארכיטקטורה ובאתרים קדושים וכן סדרה של תצלומים כמעין פנורמות. "הופתעתי מאוד למצוא אותן בארגזים השונים, עוד אחת ועוד אחת, עד שהבנתי שלפני מהלך בעל חשיבות", אומרת היימן. "מעניין לחשוב על אלה בזיקה לתצלומיהם של אנדריאס גורסקי הגרמני, של ברי פרידלנדר הישראלי ואחרים".

כחודש לאחר מותו של אשתו האהובה, אגור "החליט לקצר את ימיו", כפי שלב ארי מנסח זאת, והותיר אחריו מכתב בזו הלשון: "ידידי! אני מאחל לכולכם שלום ובריאות, והולך מכם כי אין אני מוכן למות בחיתולים. אני אוהב את כולכם, בפרט את אלכס וידידי הקרובים. תסלחו לי על הכתב, אבל אני די עיוור. אני רוצה להתחבר להלנה, ותרמתי במותי את גופתי למדע, יעקב אגור 1996".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ