בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

50 שנה לצאתו לאקרנים של הסרט "זוהר בדשא"

המבקרים לא התלהבו ממנו, ואחדים טענו שגיבורים יפים כל כך לא יכולים להיות שחקנים טובים. אפילו איליה קאזאן, במאי הסרט, היה אמביוולנטי כלפיו. אבל כעת, 50 שנה אחרי, ברור שעוצמתו של הסרט עומדת במבחן הזמן

2תגובות

קראת סוף חודש יוני 1962 התחממה התחרות ביני לבין "זוהר בדשא", סרטו של הבמאי איליה קאזאן, שהשנה ימלאו 50 שנים להפקתו. לא היה עוד סרט שכה רציתי לראות כמו "זוהר בדשא", סרט על אהבת נעורים, בכיכובם של נטלי ווד ושחקן חדש ושמו וורן בייטי, ששמעתי כי הוא מתגלה בסרטו של קאזאן כהבטחה גדולה.

אלא שהסרט הוגבל לבני 16 ומעלה בלבד, וכפי שסיפרתי כבר בנסיבות קודמות, למרות רצוני העז לצפות בסרטים מסוימים, שאף הם הוגבלו לטווח הגילים הנ"ל, לא היה לי האומץ לנסות להיכנס לאולמות שבהם הוקרנו אותם סרטים. הייתי בטוח שחזותי וקומתי יסגירו אותי, ושכניסתי לבית הקולנוע תיחסם על ידי סדרן קשוח, שידרוש ממני להציג בפניו תעודת זהות. וכאשר לא אוכל לעשות זאת, יורה לי באצבע מאשימה, מול הקהל שיתאסף מאחורי, לחזור הביתה.

"זוהר בדשא" היה ללהיט בכל רחבי העולם, כולל בישראל. בתל אביב, עיר הולדתי, הוא הוקרן בקולנוע "מגדלור", שניצב בסמוך לכיכר מוגרבי, במשך מספר רב של שבועות, יחסית לאותה תקופה. וככל שהתקרבתי למועד יום הולדתי ה-16, שעמד להתקיים בסוף חודש יוני, כך גבר אצלי המתח, האם הסרט עדיין יוקרן כשבגרותי הרשמית תגיע סוף סוף.

בשבוע שבו עמד יום הולדתי להתקיים הופיעה על לוחות המודעות, מתחת לשמו של בית הקולנוע התל-אביבי שבו הוקרן הסרט, ההכרזה שלפיה יהיה זה שבוע ההקרנה ה-14 והאחרון של הסרט. עשיתי זאת! ניצחתי בתחרות! בבוקרו של יום הולדתי ה-16 עצמו מיהרתי למשרד הפנים, הוצאתי תעודת זהות שמוכיחה שזכותי לצפות בסרט, ובערב מיהרתי לבית הקולנוע כדי לצפות סוף סוף באהבת הנעורים של ווד ובייטי. לא בקופה ולא בכניסה לא ביקשו ממני להציג את תעודת הזהות שכה הייתי נכון לשלוף מכיסי בגאווה. פשוט נכנסתי, ואיך נהניתי!

ונהניתי גם בכל פעם, במשך השנים, שצפיתי שוב ב"זוהר בדשא"; בעשורים הרבים מדי שחלפו מאז, צפיתי בסרטו של קאזאן מספר רב של פעמים. כש"זוהר בדשא" יצא לאקרנים בארצות הברית באוקטובר 1961, מרבית הביקורות לא התייחסו לסרט באהדה מרובה. הן התלוננו שבהשוואה לסרטיו המוקדמים ו"המכובדים" יותר של קאזאן, כגון "הסכם ג'נטלמני" מ-1947 (אחד הסרטים הראשונים שעסקו בסוגיית האנטישמיות בארצות הברית, וזיכה את קאזאן באוסקר ראשון), "חשמלית ושמה תשוקה" (גרסתו של קאזאן למחזהו של טנסי ויליאמס), "חופי הכרך" מ-1954 (שזיכה את קאזאן באוסקר שני ואת מרלון ברנדו, כוכב הסרט, באוסקר ראשון) ו"קדמת עדן" מ-1954 (שגילה לעולם את ג'יימס דין), "זוהר בדשא" הוא בראש ובראשונה מלודרמה פופולרית עם אלמנטים סנסציוניים (והמושג מלודרמה נשא עדיין משמעות שלילית באותן שנים).

אוסקר הוענק אמנם לתסריטאי של הסרט, המחזאי ויליאם אינג', ונטלי ווד היתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר (אך הפסידה לסופיה לורן, שהיתה לשחקנית הראשונה שזכתה באוסקר על הופעתה בסרט שאינו דובר אנגלית: "שתי נשים" של הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה), אך להערכה ביקורתית באותה שנה זכו סרטים כגון "יום הדין בנירנברג" של סטנלי קריימר, שבו השתתף צוות שחקנים מכובד שכלל את ספנסר טרייסי, ברט לנקסטר, ריצ'רד וידמרק, מרלן דיטריך, ג'ודי גרלנד (בתפקיד דרמטי), מונטגומרי קליפט והשחקן האוסטרי מקסימיליאן של, שזכה באוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר; "אדי פלסון" של רוברט רוסן, שהעניק לפול ניומן את אחד מתפקידיו הנודעים והטובים ביותר (ב-1986 זכה ניומן באוסקר על הופעתו בסרט ההמשך לסרטו של רוסן, "צבע הכסף", שביים מרטין סקורסזי); ובראש ובראשונה סרט נוסף בכיכובה של נטלי ווד: הגרסה הקולנועית של המחזמר "סיפור הפרברים", שזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר וזיכתה באוסקרים את צמד במאיה - רוברט וייז וג'רום רובינס.

1961 היתה גם השנה שבה יצאו לאקרנים הלהיטים "ארוחת בוקר בטיפאני", גרסתו של בלייק אדוארדס לנובלה של טרומן קפוטה, ו"תותחי נברון" של ג' לי תומפסון, שהתבסס על ספרו של אליסטר מקליין. באותה שנה גם חזרה אל הבד ויוויאן לי - שגילמה את בלאנש דיבואה בגרסתו של קאזאן ל"חשמלית ושמה תשוקה" - בגרסה הקולנועית של הנובלה של טנסי ויליאמס "האביב הרומאי של גברת סטון", שביים חוזה קינטרו (ובה וורן בייטי, בסרטו השני, גילם את הג'יגולו האיטלקי שבו מתאהבת לי, כשחקנית מזדקנת ברומא); ואף שפדריקו פליני זכה במועמדות לאוסקר בקטגורית הבמאי הטוב ביותר בעבור "לה דולצ'ה ויטה", בפרס הסרט הזר הטוב ביותר באותה שנה זכה "מבעד לזכוכית האפלה" של אינגמר ברגמן.

צרכים מיניים

יחסו של איליה קאזאן עצמו ל"זוהר בדשא" היה תמיד אמביוולנטי. הוא ידע שסרטיו המוקדמים מוערכים יותר, אך כאשר נשאל בראיונות - כולל בזמן ביקורו בישראל כאורח בפסטיבל הקולנוע בירושלים - מהן הסצינות המועדפות עליו מתוך אלו שביים, הוא ציין תמיד את הסצינות האחרונות של "זוהר בדשא", שמתארות את המפגש המחודש בין שני גיבורי הסרט, לאחר ניתוק של שנים רבות, והן אמנם מופת של בימוי קולנועי עדין ומאופק (בעיקר יחסית לשאר הסרט, שעליו שורה לעתים נימה של להט הגובל בהיסטריה).

עלילת "זוהר בדשא" מתרחשת בקנזס, מתחילה ב-1928 ונמשכת אל תוך שנות השפל הכלכלי. דיני לומיס (ווד), בת למשפחה בורגנית מהמעמד הבינוני הנמוך, ובאד סטאמפר (בייטי), בן לאחת המשפחות האמידות והחזקות ביותר בעיר שבה הסרט מתרחש, הם תלמידי תיכון מאוהבים. סרטו של קאזאן, בסצינות הראשונות שלו, מתעד להפליא את התשוקה המינית הפועמת בין השניים (וחלק מתעוזתו של הסרט, יחסית לתקופתו, נובע מהאופן שבו הוא מתאר תשוקה נשית כשווה בעוצמתה לתשוקה גברית).

אך אותה תשוקה מינית אינה ניתנת למימוש על פי צווי התקופה שבה הסרט מתרחש. אמה השתלטנית של דיני (אודרי כריסטי) מודיעה לבתה חד משמעית, שאם תיענה לתשוקתו של באד ייהרס שמה הטוב ובאד לעולם לא יינשא לה; ואביו גס הרוח של באד (פט הינגל) מציע לו להיפרד מדיני, שאינה נדאית לו כרעיה מתאימה לבנו, שאותו הוא סימן כיורש האימפריה שלו, כדי לממש את "צרכיו המיניים הגבריים".

דיני מצייתת לאמה, באד מציית לאביו והשניים נפרדים. הפרידה מערערת את שפיותה של דיני; ואז גם פורץ המשבר הכלכלי של 1929, שהורס את האימפריה של משפחת סטאמפר, שבאד ממילא מעולם לא רצה לרשת. חלקו השני של הסרט מתאר את מה שקורה לדיני ולבאד בעקבות שני המשברים האלה - האישי והכלכלי.

אחד ההיבטים המעניינים ביותר של "זוהר בדשא" נוגע בעובדה שהסרט מ-1961 מתרחש אמנם בשנות ה-20 וה-30, אך ברור שעיסוקיו מתייחסים לעשור שזה עתה הסתיים, שנות ה-50 השמרניות והפוריטניות, שנים של שאננות שברירית שלוותה בהדחקה מינית, ניצנים של מרידה וחרדה קיומית.

המבט שקאזאן ואינג' שולחים בסרטם אל העבר פוגע בהווה שבו הם עושים את סרטם, והוא זה שאחראי במידה מרובה לעוצמה שהסרט מייצר. בשנות ה-50 נוצרו כמה וכמה סרטים שביססו את המיתוס של צעירים כקורבנותיהם של דור ההורים (הסרט המכונן בגל הסרטים הזה היה "מרד הנעורים" של ניקולאס ריי מ-1955, שבו נטלי ווד כיכבה לצדו של ג'יימס דין, הסמל הבלעדי של הצעיר כקורבן); ואמנם, רבות מהביקורות נגד "זוהר בדשא" יצאו נגד התפישה של הסרט את ההורים כאשמים בייסורי ילדיהם. הם ראו ב"זוהר בדשא" סרט שמנצל את התרפקותה של אמריקה בשנות ה-50 על הטיפול הפסיכואנאליטי, שהיה לאופנתי, ובאופן הפשטני שבו הוא מאשים לרוב את ההורים - בעיקר את האמא - בסבלו של דור ההמשך.

הכתם קיים

קאזאן, שנולד באיסטנבול ב-1909 להורים ממוצא יווני, ומת ב-2003, ביים בברודוויי כמה הצגות על פי מחזותיהם של שני המחזאים האמריקאים המוערכים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20: טנסי ויליאמס וארתור מילר. עם אינג' הוא עבד לראשונה ב-1957 כאשר הוא ביים בברודוויי את ההפקה המקורית של מחזהו "החשכה במעלה המדרגות".

שני היוצרים האלה, קאזאן ואינג', נשאו שניהם צלב על גבם. את סיפורו של קאזאן רדף הכתם הנורא כי הלשין על חבריו, כדי להציל את הקריירה שלו, כאשר הוא נקרא להעיד בפני הוועדה של הקונגרס שחקרה פעילויות אנטי אמריקאיות בתעשיית הבידור של אמריקה (זכורה עדיין המחאה הסוערת שהתעוררה ב-1999 בעקבות ההחלטה התמוהה של האקדמיה לאמנויות ולמדעים להעניק לקאזאן אוסקר על מפעל חייו, וזאת למרות הכתם ולמרות שהוא זכה כבר בשני אוסקרים).

קאזאן ביים אמנם את מרבית סרטיו המהוללים ביותר - ובהם "חופי הכרך", שעסק בהלשנה - בשנות ה-50, וכיום סרטיו זוכים להערכה גדולה על ידי מספר רב של מבקרי קולנוע, אך הכתם קיים, בין שמתייחסים אליו ובין שלא.

את אינג' רדפה העובדה שלמרות שרבים ממחזותיו זכו להצלחה גדולה, הוא תמיד נחשב לשלישי בחבורה, אחרי ויליאמס ומילר, ואף תואר לעתים כגרסה מוצלחת פחות של ויליאמס. הוא נולד בקנזס ב-1913, עבד תחילה כמבקר תיאטרון, והיה זה טנסי ויליאמס שעודד אותו ב-1947 לכתוב את מחזהו הראשון, "הרחק יותר מהרקיע". מחזהו השני, "שובי שבא הקטנה", זיכה אותו בהצלחתו הראשונה הגדולה. המחזה, שהוצג לראשונה ב-1950 ותיאר את קורותיו של זוג נשוי מיוסר בגיל העמידה, היה ב-1952 לסרט מצליח בבימויו של דניאל מאן, שזיכה באוסקר את הכוכבת שלו, השחקנית שירלי בות, שגם כיכבה בהפקה התיאטרונית המקורית וזכתה בעבורה בפרס הטוני.

ב-1953 זיכה המחזה "פיקניק" את אינג' בפרס פוליצר, וב-1955 היה ללהיט קולנועי בבימויו של ג'ושואה לוגאן (שגם ביים את ההפקה התיאטרונית המקורית) ובכיכובם של ויליאם הולדן וקים נובק. שרשרת הצלחותיו של אינג' נמשכה ב-1955 עם המחזה "תחנת האוטובוס", שהיה ב-1956 לסרט, שוב בבימויו של לוגאן, שהעניק למרילין מונרו את תפקידה הדרמטי הראשון (שאותו היא ביצעה בצורה נוגעת ללב ביותר) ועם "חשכה במעלה המדרגות", שזכה בפרס הטוני והיה ב-1960 לסרט בבימויו של דלברט מאן.

זכייתו של אינג' באוסקר לתסריט המקורי בעבור "זוהר בדשא" היתה לשיאה הפומבי של הקריירה שלו, אך גם בישרה את סופה. עוד קודם לכן, ב-1959, נכשל אחד ממחזותיו, "אובדן של ורדים" (שלמרות כישלונו היה ב-1963 לסרט בבימויו של פרנקלין שאפנר ובכיכובה של ג'ואן וודוורד; הסרט, שהוענק לו השם הסנסציוני "החשפנית", נכשל אף הוא). אף אחד ממחזותיו הבאים של אינג' לא זכה להצלחה ואף אחד מהרומנים שלו לא זכה להערכה.

הוא עבד מדי פעם בהוליווד. בין השאר הוא עיבד לתסריט את ,"All Fall Down" ספרו של ג'יימס ליאו הרליהי - מי שכתב גם את הספר שעליו התבסס הסרט "קאובוי של חצות" ; אך הוא שקע יותר ויותר בדיכאון והתאבד ב-1973 בן 60.

וורן בייטי, אחיה הצעיר בשנה של השחקנית שירלי מקליין, שנולד בריצ'מונד שבמדינת וירג'יניה ב-1937, הגיע ל"זוהר בדשא" דרך אינג'. בייטי, שלמד משחק אצל סטלה אדלר, אחת ממורות המשחק המוערכות ביותר באמריקה, הופיע בתפקידים קטנים בכמה דרמות טלוויזיה והשתתף בכמה הפקות באוף ברודוויי, קיבל מועמדות לפרס הטוני בעבור הופעתו במחזהו הכושל של אינג', "אובדן של וורדים".

אינג' היה זה שהציע לקאזאן להעניק את התפקיד של באד לבייטי, וקאזאן, שנהנה מהיותו מייצר כוכבים - הוא זה שהעניק למרלון ברנדו, ג'יימס דין וקרול בייקר (שהיתה לכוכבת בעקבות הופעתה ב-1956 בסרטו "בייבי דול") את תפקידיהם המשמעותיים הראשונים - נענה לאפשרות לייצר כוכב נוסף והסכים להצעה להעניק לבייטי את תפקידו הקולנועי הראשון, היישר בתפקיד ראשי.

נטלי ווד, שהיתה צעירה מבייטי בשנה, כבר היתה שחקנית ידועה כשהתפקיד הראשי ב"זוהר בדשא" הוצע לה, אך היו אלה "זוהר בדשא" ו"סיפור הפרברים", ששניהם יצאו לאקרנים באותה שנה, שביססו את מעמדה כאחת הכוכבות הגדולות ביותר של תקופתה. ווד, בתה של אם שאפתנית ממוצא רוסי, החלה לשחק כילדה בתחילת שנות ה-40, ובניגוד לילדות שחקניות אחרות התגברה על משבר ההתבגרות והופיעה בשנות ה-50 בתפקידים מרכזיים יותר ויותר בסרטים כגון "המחפשים" של ג'ון פורד ו"מרג'ורי מורנינגסטאר", גרסתו של אירווינג ראפר לרב המכר של הרמן ווק, שבה גילמה בת למשפחה אמריקאית יהודית.

הסרט שביסס את מעמדה יותר מכל היה כמובן "מרד הנעורים", שזיכה אותה במועמדות לאוסקר משנה. בראיונות מאוחרים יותר מעולם לא הודה קאזאן שנטלי ווד היתה שחקנית ברמתם של ברנדו, דין, ויוויאן לי או קרול בייקר, אך כן הביע את הערכתו למחויבותה המוחלטת של ווד לעבודתה. במיוחד ציין את הערכתו לעובדה שווד, שהיתה לה פוביה ממים - אמה, בילדותה, חלמה שתהיה לה בת שתהיה לכוכבת גדולה אך יהיה עליה להישמר ממקורות מים - לא נרתעה מהופעה באחת הסצינות ב"זוהר בדשא", שבהן היא לוקה בהתקף היסטריה במהלך שחייה באגם.

בזמן הופעתה ב"זוהר בדשא" היתה ווד נשואה לשחקן רוברט ואגנר, והשניים, שנישאו ב-1957, נחשבו לאחד הזוגות הצעירים הפופולריים ביותר באמריקה. ויכוח היסטורי ניטש בשאלה אם הרומן בין ווד לבייטי פרץ עוד בזמן צילומי "זוהר בדשא" או אחריהם. ביוגרפיות מסוימות של ווד או בייטי, כמו גם האוטוביוגרפיה של רוברט ואגנר, טוענות שהשניים לא סבלו זה את זה בזמן צילומי הסרט, ושהרומן ביניהם החל רק אחרי שווד נפרדה מוואגנר; גרסאות אחרות טוענות שהרומן ניצת כבר בזמן הצילומים. ווד היתה אחת משרשרת ארוכה של כוכבות קולנוע שעמן ניהל בייטי רומנים, לעתים אף במשך זמן ממושך. אגב, מווד עבר בייטי לג'ואן קולינס.

רשימת שחקני "זוהר בדשא" כוללת כמה שחקנים מעניינים נוספים, ובהם ברברה לודן, שמגלמת בסרט את ג'יני, אחותו המרדנית והמופקרת של באד. לודן, דוגמנית לשעבר, זכתה בפרס הטוני בעבור הופעתה במחזהו של ארתור מילר "לאחר הנפילה", וב-1960 הופיעה בתפקיד קטן בסרטו של קאזאן "נהר פרא", בכיכובם של מונטגומרי קליפט ולי רמיק.

לודן נישאה לקאזאן ב-1968 וב-1970 כתבה, ביימה וכיכבה בסרט עצמאי ושמו "ואנדה", ששירטט בכישרון רב את דיוקנה של אשה צעירה קשת יום. הסרט זכה להערכה מרובה ונחשב עד היום לאחד הסרטים העצמאיים המוקדמים הטובים ביותר שנעשו בארצות הברית, אך היה זה סרטה העלילתי הארוך היחיד. ב-1980 היא מתה מסרטן השד, בת 48.

בתפקידים קטנים בסרט מופיעים גם סנדי דניס, שב-1966 זכתה באוסקר משנה בעבור הופעתה בגרסתו של מייק ניקולס למחזהו של אדוארד אלבי "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"; גרי לוקווד, שב-1968 כיכב באחד התפקידים המרכזיים ב"2001, אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק; ושחקנית מקסימה ששמה זורה לאמפרט, המגלמת ב"זוהר בדשא" את דמותה של אנג'לינה, בתו של בעל פיצרייה, שמעניקה לבאד נחמה באחד מרגעי המשבר שלו.

המבקרים העריכו את הופעתו של בייטי ב"זוהר בדשא", אך בדברי השבח שלהם הסתתרה לא פעה הטענה שגבר שנראה כמוהו לא יכול להיות באמת שחקן טוב. בייטי, בבחירותיו הקולנועיות הבאות, שכולן היו חריגות, ניסה להוכיח את טעותם. דרכו הקולנועית מאז "זוהר בדשא" היתה אקסצנטרית ולעתים אף חצופה. הנשיא ג'ון פ' קנדי בחר בו בעצמו לגלם את דמותו בסרט בשם "פי-טי 109", שיתאר את קורותיו של קנדי בזמן מלחמת העולם השנייה, אך בייטי סירב. את התפקיד קיבל קליף רוברטסון, והסרט, שיצא לאקרנים ב-1963 בבימויו של לסלי ה' מרטינסון, נכשל בקופות.

עבודתו של בייטי ב"זוהר בדשא" מצוינת. הוא מצליח לשדר בצורה מדויקת את חולשתו של באד, את השוני בין חזותו ליכולתו, ועם זאת להפוך את דמותו למעוררת חיבה גדולה. הוא משרטט להפליא את דיוקנו של גבר די רגיל, שמוצא את עצמו לכוד במערכת מעמדית וכלכלית, ויציאתו לחופשי, כואבת ככל שתהיה, הופכת את דמותו לנוגעת ללב לא פחות מזו של דמותה הסוערת יותר של דיני. באחת מסצינות הסיום הנפלאות של "זוהר בדשא" שואלת דיני את באד אם הוא מאושר, והוא עונה לה בפשטות נפלאה שהוא לא חושב על זה.

"זוהר בדשא" ו"סיפור הפרברים" היו שיאי הקריירה הקולנועית של ווד, למרות שב-1963 היא זכתה במועמדות שלישית לאוסקר בעבור הופעתה, לצדו של סטיב מקווין, ב"אהבה עם הזר המושלם", סרטו של רוברט מאליגן ("מות הזמיר"). הקריירה שלה החלה לדעוך במחצית השנייה של שנות ה-60 (למרות הופעתה בכמה סרטים טובים מאוד באותן שנים, כגון "בתוככי דייזי קלובר", אף הוא של מאליגן, ו"נכס זה נועד להריסה" של סידני פולאק) וכאשר בייטי הציע לה להופיע לצדו ב"בוני וקלייד", היא, כמו שחקניות רבות נוספות, סירבה והתפקיד ניתן לפיי דאנאוויי האלמונית עדיין.

לאחר נישואים קצרים למפיק הבריטי ריצ'רד גרגסון, היא נישאה ב-1972 שוב לרוברט ואגנר, והיתה נשואה לו כאשר ב-29 בנובמבר 1981, בהיותה בת 43, נפלה מהיאכטה שלהם שעגנה בסנטה קטאלינה שבקליפורניה, וטבעה. היאכטה נקראה "ספלנדור", כלומר "זוהר".

בעקבות "זוהר בדשא" ביים קאזאן ב-1963 את "אמריקה אמריקה", מבחינות רבות סרטו האישי ביותר, שהתבסס על ספר שכתב בעצמו בהשראת סיפורו של דודו, שהיגר לאמריקה בהיותו נער. הסרט זכה להערכה ביקורתית אך נכשל בקופות. ב-1967 פירסם קאזאן את ספרו "ההסדר", שתיאר את המשבר האישי והמקצועי שעובר איש פרסום ממוצא יווני. הספר היה לרב מכר וב-1969 יצר לו קאזאן גרסה קולנועית, שנקטלה על ידי הביקורת ונכשלה בקופות. קאזאן רצה שמרלון ברנדו יככב בסרט בתפקיד הראשי, אך ברנדו החליט לפתע שבגלל מעשיו של קאזאן בתקופת מקארתי הוא אינו רוצה לעבוד עמו יותר והוחלף בקירק דאגלס, שהופיע בסרט לצדן של פיי דאנאוויי ודבורה קר.

קאזאן ביים שני סרטים נוספים: "האורחים" ב-1972, סרט עצמאי דל תקציב, שתסריטו נכתב על ידי בנו, כריס קאזאן, ועסק בהשפעתה של מלחמת וייטנאם על החברה האמריקאית; ו"הטייקון האחרון" ב-1976, שתסריטו נכתב על ידי הרולד פינטר על פי ספרו האחרון של פ' סקוט פיצג'רלד, שאותו פיצג'רלד לא השלים. למרות צוות השחקנים שכלל את רוברט דה נירו, ג'ק ניקולסון, רוברט מיצ'ם, טוני קרטיס וז'אן מורו, הסרט נכשל כלכלית.

שמו של "זוהר בדשא" לקוח משירו של המשורר הבריטי הרומנטי ויליאם וורדסוורת ,"Ode: Intimations of Immortality" שמתוכו קוראת דיני כמה שורות באחת הסצינות קורעות הלב ביותר בסרטו של קאזאן. וכך אומרות מלות השיר:

"Though nothing can bring back the hour of splendor in the grass, of glory in the flower, we will grieve not, rather find strength in what remains behind" (בתרגום מילולי: אף שדבר לא יוכל להשיב את שעת זוהר הדשא, את יפי הפרח, לא נתאבל, אלא נמצא כוח במה שנותר מאחור).

זוהרו של "זוהר בדשא" לא עומעם מבחינתי. אני מעדיף את הסרט הזה על כל סרטיו המכובדים יותר של קאזאן, וסצינות הסיום שלו אינן חדלות מלרגש אותי פעם אחר פעם. ולא רק הן. יש ב"זוהר בדשא" כמה וכמה סצינות מבוימות להפליא, והמהלך שמתקיים בו מאהבה רומנטית לבגרות שקולה, ובא לידי ביטוי בסגנון הבימוי שלו, הופך אותו לאחת המלודרמות הגדולות ביותר שבוימו לקראת סופה של הוליווד הקלאסית. *



וורן בייטי ונטלי ווד ב''זוהר בדשא''. סצינות הסיום אינן חדלות מלרגש


איליה קאזאן, 1947. ידע שסרטיו המוקדמים מוערכים יותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו