שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילנה המרמן
אילנה המרמן

יום אחד אולי נקנה לנו בית ונחלה בגליל ונגור יחד. אנחנו שישייה. שש חברות טובות: רחל, ניצה, נורית, שרה, רבקה ואני (שפרה). כבר לא צעירות אבל עדיין בריאות, מטופחות, וחיינו נעימים ונוחים בדרך כלל. שתיים מאיתנו גרושות (ניצה ונורית), אחת אם וסבתא חד-הורית (שרה), אחת נשואה (רבקה), אחת אלמנה (אני), ואחת אלמנת-קש (רחל, שבעלה המדען נסע לחצי שנת שבתון). זאת אומרת שרק אחת מששתנו עדיין חיה בזוגיות מלאה. שלוש עוד עובדות: נורית יועצת ארגונית, שרה אשת יחסי ציבור ורבקה פסיכולוגית קלינית. השאר כבר יצאו לגמלאות: רחל (מעצבת פנים לשעבר), ניצה (במאית קולנוע לשעבר) ואני (עורכת ספרותית לשעבר). ילדינו גדולים ויש להם משפחות משלהם ובסופי השבוע אנחנו די פנויות. לפעמים אפילו בודדות קצת. לכן אנחנו נפגשות כל שבת אחרי הצהריים בבית קפה, כל פעם במקום אחר. לפעמים אנחנו נוסעות די רחוק כדי לגוון את שעת המנחה השבתית שלנו.

בשבת ההיא, שנקלענו בה להרפתקה, ישבנו בעיירה הדרומית דהרייה. היה יום חם בחודש מאי. הסבנו אל שולחן עץ בסגנון כפרי בצלה של שמשייה גדולה לבנה שנפרשה מעליו. הזמנו לנו קפה קר, נטול, ומבחר עוגות לחלוק בהן: עוגת גבינה בטעם לימוני, פאי תפוחים עם נגיעות של דבש וקינמון וגלידת וניל, עוגת תותים עם קרם פטיסייר, סופלה שוקולד חם ופאי פקאן על בסיס סילאן. תחילה, כמנהג שעשינו לנו, שוחחנו על הספר החדש שקראנו השבוע: "המין האנושי" מאת רובר אנטלם. תיעוד אישי של איש צעיר ששהה שנה שלמה במחנה ריכוז נאצי. ספר חשוב, בלי ספק, וחזק, אבל מזעזע וקשה לעיכול. וככה יצא, שסמוך לשעת לידתה של ההרפתקה המפתיעה שלנו כבר היינו שקועות בעניין אחר, קרוב יותר ללבנו: הזקנה.

תחילה שוטטה לה השיחה במרחב הקיומי הכללי של סתיו החיים - הפחד מפני הסוף, מפני המחלות, מפני הבדידות. אחר כך עברנו למרחב המעשי, הנוח יותר. רבקה, שנראית טוב במיוחד לגילה, דיברה שוב על הג'ל ההורמונלי שהיא מורחת על העור, ניצה דיברה על ההקלה שמביא הפילאטיס למחושי הגב שלה, ואני דיברתי על ההתמכרות הגדלה והולכת שלי לפעילות גופנית: אף על פי שזה מרשם אולטימטיבי למצב רוח מרומם, אני מודאגת קצת, אמרתי להן. כי לאחרונה התפרסם מחקר שגרס שפעילות גופנית נמרצת אחרי גיל 60 אמנם משפיעה לטובה על המוח, ליתר דיוק על ההיפוקמפוס, שיש לו תפקיד מרכזי בזיכרון, אבל המינון הרצוי הוא 40 דקות שלוש פעמים בשבוע. לפעילות רבה יותר יש השפעה הפוכה, למרבה הצער. וזה חל עלי, בלי ספק, שרוכבת על אופניים ורצה ושוחה כתשע שעות בשבוע.

שאלתי את חברותי איך הן מעדיפות אותי: זקנה צלולה ועגומה או ישישה סנילית ועליזה. פרצנו בצחוק והדיון הזרוע מוקשים על העניין המעיק הזה, שאין לו פתרון, נהיה עכשיו קל וקליל. נאחזנו חזק באירוניה ובחוש ההומור שלנו ועוד רגע היינו בוודאי מתעשתות ושבות אל הדיון הספרותי לולא שמנו לב שבסביבה הקרובה לבית הקפה שלנו מתרחשת כבר זמן-מה איזו פעילות קולנית מאוד.

המעבר דרך הגדר

הם יצאו פתאום בנהמות מנועים מן הסמטאות הציוריות הצרות המתנקזות מכל עבר אל הכיכר ששולחנות בית הקפה עומדים בשוליה, עברו על פני השולחן שלנו ברעש חצוף מחריש אוזניים ובהפרחת ענני אבק, חצו את הכיכר זה אחר זה ושמו פניהם אל הכביש היוצא מהעיירה. שיירה של טנדרים עמוסים גברים. האידיליה הנשית של השבת השקטה שלנו הופרה, התנפצה לרסיסים, ולא היה אפשר עוד להמשיך את השיחה. קמנו להביט במחזה המוזר שהתחולל מולנו - בשום אופן לא הבנו מאין הם צצו פתאום, כל ההמונים הרכובים האלה, ולאן הם נוסעים.

רגעים ארוכים עמדנו וצפינו בכלי רכב הגדולים ואני ידעתי שהפה שלי שוב פעור ומשווה לפרצופי המבוגר ארשת תימהון ילדותית, מטופשת, שלשווא אני מנסה להיפטר ממנה בשנים האחרונות. סגרתי אותו ועמדתי להציע לחברותי שנסתלק מכאן תיכף ומיד - הלוא אנחנו רואות שזה מקום שחוקיו וכלליו לא ברורים לנו כלל, מערב פרוע ממש. אבל אז הם חטפו אותן, הגברים. הרימו את חמש חברותי אחת-אחת אל המישורת האחורית של הטנדרים, שהאטו קצת, ותקעו אותן בין הנוסעים. אני נחטפתי אחרונה, ומיד הייתי דחוסה בתוך צפיפות איומה, מיוזעת, מיטלטלת. השישייה שלנו התפרדה, כל אחת הועמסה על טנדר אחר. אבל הטנדרים נסעו כולם בכיוון אחד - מערבה. פנינו היו מועדות אל השמש היורדת אל קו האופק של נוף גבעות מדברי, שכדורה הענקי התלקח מעליו במלוא עוזן של להבות שקיעה מפוארת.

את הנסיעה אני זוכרת כמין חלום, חלום מרתק, שהחולמת אותו (כלומר אני) יודעת שהיא בסכנה גדולה ובכל זאת היא סקרנית לדעת מה יהיה הסוף ואפילו חוששת שמא תתעורר לפני שהוא ייוודע לה. גמאנו כבישי אספלט ודרכי עפר, דהרנו במורד תלול זרוע סלעים ובורות ושוב ושוב נהדפנו כמקשה אחת ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה בין דופנות הטנדר, עד שהרכב נעצר בבלימה עזה ואנחנו נחבטנו פעם אחרונה אלה באלה ומיד נבקעה עיסת האדם ונפלגה לגופים-גופים שזינקו מעל הדפנות וקפצו מטה. אני זוכרת יד שהושטה אלי לאלץ גם אותי לקפוץ אחריהם, אני זוכרת כאב חד בקרסול שהתפוגג כמעט מיד, וריצה במישור עד גדר תיל, ומעבר קל דרך פרצה גדולה, ועוד קצת הלאה, אל בין גברים שנדחסו אל דלתותיו הפתוחות של טרנזיט לבן, ופנימה אל תוך המכונית, שהתמלאה מיד עד אפס מקום, כדי מחנק ממש, ופתחה בנסיעה לוליינית פרועה, נמלטת מפני שני ג'יפים שדלקו אחריה. את הג'יפים ראיתי דרך שמשת החלון שפרצופי נמחץ אליה אחרי שהושבתי בכוח על אחד המושבים הצדדיים.

כשישבנו שוב יחד, חמש חברותי ואני, כבר שקעה השמש וצללי ערב הקדירו את המרחבים שסביבנו. לא עוד כיכר של עיירה כי אם מרחבי חולות וים. כי עכשיו ישבנו על חוף ימה של אשדוד. היו איתנו שני גברים. שניים מתוך העשרות, ואולי המאות שעשינו במחיצתם, בעל כורחנו, את הנסיעה המטורפת הזאת. כל השאר כבר התפזרו כנראה איש למחוז חפצו, ואילו שניים אלה הגיעו כמונו אל החוף. הם ראו אותנו והצטרפו אלינו בטבעיות, כאילו היינו מכרות ותיקות שלהם. לא טרחנו במיוחד לסדר למענם את התסרוקות שנפרעו ואת הבגדים שהתקמטו, וגם לא פחדנו.

הם היו אנשים צנומים, לא גברתניים כלל, ונראו כבני גילם של ילדינו: 30, 35. אחד היה ממושקף, שחרחר ומתולתל, השני ג'ינג'י וזקנקן אדמדם מחודד עיטר את סנטרו. שניהם כבר נטו להתקרח: זה תלתליו מקלישים וזה מפרצים נפערים משני צדי מצחו הגבוה. לא. לא גברתניים ולא מפחידים. הממושקף נראה כמו איטלקי, הג'ינג'י כמו רוסי. אבל הם היו ערבים. מחלחול שעל יד חברון, כך הם אמרו לנו. וסיפרו שהם עובדים בשיפוצים באשדוד ולנים כל השבוע על חוף הים. מה שראינו עכשיו זו הדרך שלהם להגיע לעבודה, אמר הממושקף. דרך משונה ומסוכנת, אמרה להם נורית, האמהית שבינינו.

- אבל אין דרך אחרת, ענה מיד הממושקף.

- למה? שאלה רבקה, הסקרנית שבינינו.

- למה ככה, ענה הממושקף, שדיבר עברית ישראלית רהוטה, אסור.

- מה בדיוק אסור? שאלתי אני.

- תגידו לי, לא שמעתן על הגדר? התעצבן קצת הממושקף, שהיה כנראה הדברן בין השניים. ואפילו הוסיף: הי, גברות, אתן בכלל יודעות משהו על החיים שלנו?

- האמת? ענתה לו שרה, לא ממש. ואולי רחל היא שענתה ככה, כי היא זו שמתאים לה להיות ישירה כזאת.

אז שמענו מהם קצת על החיים שלהם והשתכנענו שבאמת יש כאן משהו לא הכי בסדר, ואפילו הרגשנו אשמות קצת. לכן קבענו לאסוף אותם בשבת הבאה מבתיהם שבחלחול ולהסיע אותם לעבודה בדרך נוחה ובטוחה יותר. אחר כך עזבנו אותם ויצאנו לכביש. ניפנפנו בידינו ועצרנו איזה טנדר שעבר שם והיה דומה לטנדרים שבאנו בהם, וביקשנו מהנהג שיחזיר אותנו לדהרייה.

המכוניות שלנו עוד עמדו שם במגרש החניה המסודר שעל יד בית הקפה. נשמנו לרווחה ומיהרנו לשוב לבתינו. זמננו היה דחוק עכשיו - ארבע מאיתנו היו להן כרטיסים לקונצרט, אחת הזמינה אליה את הילדים והנכדים לארוחת ערב, ואחת, אני, השתוקקה לבלות ערב שקט בגפה.

המעבר דרך המחסום

בשבת הבאה שתינו את קפה המנחה שלנו בחלחול, בחצר ביתו של הממושקף. הפעם לא בצלה של שמשייה לבנה אלא בצל נופו הרחב של עץ שסק עמוס פרי. רק תושיטי יד והפרי הכתום, הפלומתי, בדרך אל הפה, כמו בגינה שלי. אבל העץ לא היה שלנו ולכן המעשנות שבינינו הושיטו יד אל הסיגריות שהוצעו להן. במקום קפה הפוך גדול שתינו קפה שחור קטן, ובמקום עוגות אכלנו ופלים.

ישבנו שם ששתנו בחברת בני המשפחה ועוד כמה שכנים סקרנים, ותיכננו יחד את הנסיעה שלנו: באיזה מחסום נעבור (לא שידענו מה האפשרויות אבל הם ידעו), ומה נגיד אם יעצרו אותנו (כי עכשיו הבנו בערך מה אסור), ומה עלול לקרות לנו אם מה שנגיד לא יתקבל (כי עדיין התקשינו להבין מה כן יכול להתקבל, אחרי שהבנו בערך מה אסור אבל עוד לא הבנו מה מותר). שני הטרמפיסטים שלנו, שהיו עכשיו מגולחים ומסורקים, לבושים בבגדים מסודרים פחות או יותר, עדיין התלבטו אם לא מוטב להם, בעצם, לוותר על הנסיעה איתנו. אמנם נראינו נשים מבוגרות נורמליות ואפילו מכובדות, ובכל זאת הצענו להם כנראה רעיון קצת משונה, אולי אפילו מטורף - כן, בהחלט מטורף, וגם מפחיד, עלה בדעתי עכשיו - שמעולם לא עלה כנראה על דעתו של איש מהם.

ועל דעתנו? באמת, איך הוא עלה פתאום על דעתנו? אולי החטיפה עשתה לנו את זה? - זהו זה, אמרתי ביני לביני, זה החטיפה המדהימה: קורה לך משהו כשאת נחטפת - חוטפים אותך מהעולם שלך, בפתאומיות שכזאת, באמצע הקפה והעוגה, תוקעים אותך בתוך עולם אחר, כל כך אחר, ועכשיו לכי תחזרי משם שלמה ובריאה!

המתולתל והג'ינג'י אפילו אמרו בגלוי שאולי מוטב שייסעו כמו שהם רגילים: במונית לחברון ומשם במונית לדהרייה ומשם בטנדרים הדוהרים במורדות הוואדי התלול ובריצה אל הפרצה שבגדר ומשם בטרנזיטים אל עריה ועיירותיה של מדינת ישראל.

- לא. אי אפשר, אמרתי. כי למרות הפחד, גם עכשיו, כמו על חוף הים, חשבתי שמשהו פה לא בסדר: הלוא הם עלולים ליפול מהטנדר הדוהר ולשבור רגל, הם עלולים להיתפס ולהיעצר, הרי בעצמנו ראינו את הג'יפים. ואם להאמין למה שהם סיפרו לנו לפני שבוע, הם עלולים גם להינשך במלתעות כלב, בזמן האחרון יש לפעמים כלבים, משתמשים נגדם בכלבים, ככה הם אמרו. לא, לזה כבר באמת קשה להאמין...

אז מה? שהם שוב ייסעו ככה? ואנחנו מה? סתם באנו לחלחול? מה, לא נעזור להם אפילו פעם אחת להגיע לעבודה בלי כל הסכנות האלה? אבל מה אם ניתפס? גם הם יידפקו וגם אנחנו. אז מה הועלנו עם הכוונות הטובות שלנו? נהייתי מתוחה. גם הזמן כבר נמתח יותר מדי בשביל הרפתקה. אם כבר הרפתקה, הפתאומיות של החטיפה היתה יותר מוצלחת. כירסמנו ופל אחרי ופל ואני עישנתי שלוש סיגריות. איזה באסה: רק אתמול, בחדר הכושר, החלטתי לא לעשן ולא לאכול ממתקים עוד. פתאום הבנתי שדבר גורר דבר בסיפור הזה, ולא לטובה, בכלל לא לטובה! אם בפעם הקודמת ניצלנו בנס עוד לפני שחשנו בגודל הסכנה, הפעם זה עלול להיגמר בכי רע. נסחפנו, איזה חוסר אחריות! על דברים כגון אלה הלוא נאמר: מי שהולכת לישון עם כלבים, שלא תתפלא שהיא מתעוררת בבוקר עם פרעושים. משמע: מי שנוסעות לשתות קפה של מנחה בדהרייה, שלא תתפלאנה וגו'. מי יודע איך נתעורר מחר, אם נתעורר בכלל.

ובכל זאת מצאנו את עצמנו כעבור שעה קלה, כל השש, פוסעות עם הבחורים אל שתי המכוניות שלנו. לממושקף היה תרמיל כחול, נקי ויפה, לג'ינג'י היתה רק שקית פלסטיק אדומה משומשת, ועוד עם כתובת בערבית! פועל ערבי עם שקית פלסטיק - לא טוב, את זה אפילו אני ידעתי. פזלתי אל רגליהם. נעליים שחורות לא מצוחצחות עם חרטום ארוך מרובע. גם זה לא טוב. חבל שאין להם נעלי ספורט. לא, סנדלים! הכי טוב סנדלים: "טבע". "צ'אקו". "נמרוד". אבל בתוך המכונית לא ראו לא שקית ולא נעליים. זאת אומרת, אם לא יעשו לנו חיפוש.

בכל מכונית היינו שלוש נשים ופועל אחד. הממושקף היה איתי במכונית. עד המחסום השיחה איתו צלעה. די פחדנו. כולנו. כשהתקרבנו למחסום - תרקומיה? ג'בע? ביתר עילית? לכי תזכרי, אלה לא שמות שהכרתי קודם - רעדו לי הרגליים. פזלתי אל הממושקף. הוא ישב על ידי במושב האחורי, מרוח על הריפוד, עיניו מושפלות וידיו בין הירכיים, ממששות בעצבנות את הטלפון הנייד שלו. זה נראה בכלל לא טוב. מהרדיו בקעו פתאום שירים בערבית. פסוקים מהקוראן. פרסומות בערבית - מה זה? הי, ניצה, מה קרה לך, ירדת מהפסים? נשפתי בעורפה של הנהגת שלנו. אבל ניצה, אולי מרוב התרגשות, בשום אופן לא הצליחה למצוא תחנה ישראלית שתדבר בעברית. בסוף היא כיבתה את הרדיו ובדומייה ואלם נכנסנו אל המחסום.

תנועת כף יד כמעט לא מוחשת של החייל סימנה לנו לעבור. אולי המכונית היפה של ניצה דיברה בעברית, ואולי דיברו בעברית שערה הבלונדי הצבוע, שהתבדר ברוח שנכנסה דרך החלון שנפתח אל החייל לברכו בשלום, או אמת הזרוע הבהירה שלה, הענודה צמיד, שהיא הניחה בנונשלטיות על אדן החלון. על כל פנים עברנו. הבטתי לאחור: גם המכונית השנייה עברה.

הממושקף הזדקף בבת אחת, הגיש את כף ידו אל לוח לבו ואמר באנחה: אני לא מאמין! זו הפעם הראשונה בחיים שאני עובר ישר ככה, חלק, במכונית. כי התברר, שאפילו כשיש לו רישיון להיכנס לישראל ולעבוד, הוא עובר במחסומים בצורה אחרת. אחרת זה לא מילה! יאללה, תעמוד, תעמוד כבר, תגיד, אתה לא מבין עברית, וואקף, יא אבו משקפיים! לאן אתה ממהר? תוריד ת'חגורה, תרים ת'חולצה, תסתובב. ונעליים, כן גם ת'נעליים תוריד. לא הכי נקיות הגרביים שלך... טוב, זהו, קדימה! למה אתה מחכה? לחבר שלך? הוא כבר יגיע, מה אתה דואג! כולכם מגיעים בסוף. אף אחד לא הולך פה לאיבוד. חבל. יאללה, רוח מן הון, אימשי, תעוף מפה! אתה לא רואה שאתה עושה פקק? תראה איזה בלגן עשית לי פה! הי, רגע, אתם שם, לא לדחוף, וואחד וואחד, מה אתם, חיות? אין לכם נימוסים? תראו איך הם דוחפים, אלה, עולים אחד על השני. אחורה, לוורא. זהו. די. נמאסתם. סוגרים את הבסטה. עד שלא יהיה פה סדר, תור תרבותי - המחסום סגור.

נדמה לי שאני מצטטת פה את הממושקף. קוראים לו נאדר, דרך אגב, והוא מספר מבטן ומלידה. שחקן וחקיין בחסד עליון, ואת החברה הישראלית הוא מכיר מלמעלה עד למטה, הרבה יותר מאיתנו, מסתבר. מה הוא לא סיפר לנו, הבחור, כשגלשנו בכביש היפהפה אל עמק האלה! הציג לנו חברים ישראלים שלו, לקח אותנו לבתים שלהם, סיפר לנו על שוטר מגניב אחד שעד היום בא לבקר אצלו בחלחול (שטח A, הכניסה לישראלים אסורה, זה לא שלא ראינו את השלט כשנסענו לשם), הכניס אותנו לכל מיני חצרות קדמיות ואחוריות בתל אביב, השקה אותנו בירה בברים עם חבורות שלמות של ישראלים וערבים שהסתדרו ביניהם איכשהו מצוין. טוב, לא בדיוק הטיפוסים שלנו, אבל התיאורים שלו היו נפלאים, איזה צחוקים התגלגלו במכונית!

כן, אי אפשר להגיד שאין לנו הומור ואירוניה, לשישייה שלנו. הצרה היא שהבנו שמתישהו הדברים הסתבכו אצל נאדר. חמש שנים הוא עבד במלון - בנה, שיפץ, ניקה, והמעסיק היה מבסוט ממנו כל כך שכבר שכח מנין הוא בא כל שבוע ולאן הוא הולך. קראו לו שם אדם ועשו אותו שומר לילה, עם או בלי אקדח - לא חשוב. אחר כך מינו אותו להיות מנהל עבודה, אחר כך קראו לו רמי והושיבו אותו לכהן כפקיד קבלה ראשי - ומי יודע, עוד מעט אולי היה נהיה מנהל המלון בכבודו בעצמו לולא נעצר יום אחד בדרכו הביתה ועוכב שמונה שעות במחסום ונלקח למעצר ונשפט למאסר ולמאסר-על-תנאי ולקנס של אלף שקל ולקנס-על-תנאי של שלושת-אלפים, ולא ניסה שוב את מזלו אלא אחרי שהסתיימה תקופת התנאי. ואז השיג לו קבלן-בנייה אחד אישור עבודה והוא פירנס לא רע את אשתו ואת שלושת הילדים שנולדו לו בינתיים.

ואז, כשנגמרה העבודה אצל אותו קבלן ופג תוקף האישור, הוא קנה לו בכסף שחסך אישור מקבלן אחר, קבלן-אישורים, ועבד באתרי שיפוצים מזדמנים, אמנם בשכר נמוך יותר. ואז, כשפג גם תוקפו של האישור הזה, המפוברק, ולא היה לו כסף לקנות עוד אחד - אלף מאתיים שקל זה עולה - והחובות לספקי החשמל והמים הלכו ותפחו וגם נהיה לו קשה להוסיף לשבת בבית ולעשן סיגריות מבוקר עד ערב, יצא עם המאות והאלפים המובטלים האחרים לעלות ולרדת בגבעות, ברגל וברכב, לעבוד כשיש עבודה, לחפש כשאין, ובסוף השבוע, או החודש, לחזור איכשהו הביתה. וככה פגשנו אותו אנחנו, אני וחמש חברותי, על חוף ימה של אשדוד. עם הג'ינג'י בעל הזקנקן, שקוראים לו חילמי, דרך אגב, והוא בעל תואר ראשון במדעי החיים. רווק שחולם לעוף מכאן לחיים טובים יותר. באמריקה. ואולי באוסטרליה.

אבל בשבת שבאנו בה לקחת אותם הם רצו להגיע לקרית גת, השניים, כי באמצע השבוע נגמרה העבודה באשדוד ומיד נמצאה להם עבודת שיפוצים בקרית גת. בית-הקומתיים שהגענו אליו עמד בשיכון עלוב בפאתי העיר, מבהיק בצבעיו הבהירים החדשים בין שכניו הדהים הדחוקים אליו, שורות-שורות של בתים מוזנחים שקירותיהם מתקלפים. בחזית הבית, על פיסה של דשא דליל, ישבו על שרפרפי פלסטיק ארבע נשים צעירות במכנסיים קצרים ובגופיות. הן קיבלו בסבר פנים יפות את פניהם של נאדר וחילמי, שיצאו מהמכוניות וניגשו אליהן. ראינו אותן מציעות להם שתייה קרה ומפטפטות איתם. אולי התעניינו בשלומם ואולי שאלו מי אנחנו - ראינו שהן מסתכלות עלינו אבל לא התקרבנו. הרגשנו שאנחנו עלולות לסבך את העניינים פה, והאמת היא שנאדר גם רמז לנו שלא נדבר איתן. אנחנו היינו הזרות כאן, לא הוא וחילמי. את זה ראינו טוב מאוד. אז נסענו לנו משם.

הבעיה היא שאנחנו לא מכירות בכלל את קרית גת וטעינו בדרך. לגמרי. ושוב הגענו בחושך אל הים, כמו בפרק הראשון של ההרפתקה שלנו; שלפי מה שנראה כעת עוד עלולים להיות לה כמה וכמה פרקים, כי על חוף הים - של אשדוד, ואולי של אשקלון? - פגשנו את חסן ומחמוד, בחורים צנומים כבני 30, 35, מבני נעים שעל יד חברון, וקבענו לשתות את קפה השבת הבאה שלנו אצלם ואחר כך להביא אותם בדרך נוחה ובטוחה יותר לאתר הבנייה באשקלון, או באשדוד, אני לא זוכרת. אולי ההיפוקמפוס במוח שלי כבר נפגע קצת. היה, או לא היה?*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ