בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוספוס פלאביוס הוא הציוני הראשון

לטוב או לרע, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוספוס פלאביוס אשר תורגם עתה מחדש, הוא לא רק מהמקורות החשובים ביותר להבנת תולדות ישראל, אלא גם מוקד לדיונים ולפולמוסים שנוגעים לימינו

תגובות

תולדות מלחמת היהודים ברומאים

יוסף בן מתתיהו. תירגמה מיוונית: ליזה אולמן. הוצאת כרמל, 751 עמ', 159 שקלים

כמו בכל תנועת נוער, גם בסניף "הנוער העובד" בהרצליה ערכנו משפט פומבי ליוספוס פלאביוס, הלא הוא יוסף בן-מתתיהו - "בוגד או גיבור". המיוחד במשפט שנערך בסניפנו היה, שהיו בו שני נאשמים: לא רק יוספוס, מפקד הגליל, שלאחר נפילת יודפת עבר אל הרומאים, אלא גם רבן יוחנן בן-זכאי, שנמלט מירושלים הנצורה אל מחנה הלגיון העשירי (שצר על העיר) וביקש - וקיבל - את "יבנה וחכמיה". שילוב שני האישים סיבך, כמובן, את מהלך המשפט והפך אותו למעניין ולמורכב עוד יותר, מה עוד כיוון שנערך בשלהי תש"ח באווירה הטעונה של מלחמת העצמאות.

שני הנאשמים זוכו. לפי מיטב זיכרוני הנימוקים היו שהנזקים שגרם מעברם אל הצד הרומי היו פחותים מן התועלת שצמחה ליהודים ממפעלו ההיסטורי של יוספוס מחד גיסא, כמו גם מיכולת ההישרדות המגולמת סמלית ביבנה ובחכמיה, שאיפשרה יצירת מסגרת נורמטיבית חלופית לזהות היהודית במקום בית המקדש שחרב (הניסוחים שיצאו אז מתחת ידינו בהרצליה היו, כמובן, פחות מלומדים).

להיות בתוך הקרבות

לכל אלה מאתנו שגדלו על התרגום הקלאסי של "מלחמת היהודים" של י.נ. שמחוני (שהופיע לראשונה בהוצאת שטיבל בוורשה ב-1923), הוצאתו לאור של תרגום חדש היא כמובן יום חג, שכן היא עשויה להרחיב את מעגל הקוראים של ספר קאנוני זה. ואכן, תרגומה החדש והרהוט של ליזה אולמן, המלווה בהערות, נספחים, מפות, צילומים ואילנות יחס (הקדמה: ליזה אולמן. עריכה מדעית והערות: ישראל שצמן. מבוא ואילנות יחס: יונתן פרייס), הוא מלאכת מחשבת, המעניקה הסברים מאירי עיניים המבהירים את ההקשר ההיסטורי של האירועים ושל כתיבת הספר; עם זאת, אין הם מקשים על הקוראים המבקשים להתרכז בעלילה ואינם מתעניינים יותר מדי בדקויות ביקורת הטקסט או בוויכוחים מלומדים.

אין ספק: זהו אולי אחד מספרי ההיסטוריה הקלאסיים המרתקים ביותר. כמובן שכתבי הירודוטוס על מלחמת היוונים נגד הפרסים, או ספרו של תוקידידס על המלחמות הפלופונסיות (שני מקורות למתודה ולרטוריקה של יוספוס) הם מרתקים, אבל בסופו של דבר הם מעניינים רק חוקרי היסטוריה: קשה לתאר אתונאים בני זמננו גוחנים על תוקידידס כדי להבין את זהותם או את זיקתם לאיחוד האירופי, או אזרחי רומא של עידן ברלוסקוני המבקשים להבין את רזי השלטון האיטלקי תוך התעמקות בכתבי טאקיטוס. אבל - לטוב או לרע - כתבי יוספוס הם עד היום לא רק אחד המקורות החשובים ביותר להבנת תולדות ישראל, אלא משמשים גם מוקד לדיונים ולפולמוסים בני זמננו (למשל, בשאלת מצדה, שאלולא יוספוס לא היינו יודעים מאומה על מה שאמור היה להתרחש בה וסביבה לאחר חורבן הבית). ההתעניינות ביוספוס אינה מוגבלת למגדל השן האקדמי ולחוקרים העמלים על עבודת הדוקטורט שלהם, מה עוד שכושר התיאור של יוספוס (בייחוד בפרקים הדרמטיים על מצור ירושלים) הוא כל כך מרשים ופלסטי, עד שנדמה שאתה נמצא בתוככי הקרבות עצמם.

אבל בכל זאת טמון פרדוקס: הירודוטוס כתב את ספריו תוך הזדהות עמוקה עם היוונים במלחמתם נגד הברברים הפרסים, ואילו תוקידידס כתב את ספרו תוך כדי אבל עמוק על מפלתה של אתונה במלחמותיה נגד ספרטה. המוסיקה של יוספוס ב"מלחמת היהודים" מורכבת יותר. מצד אחד, הוא שופך קיתונות של בוז וביקורת על חוסר אחריותם, בריונותם ורצחנותם של הקנאים וברור כי הוא מתעב אותם: לכל אורך הספר הוא מכנה אותם "עריצים" ("טיראנים"), ואחד הנאומים המרגשים בספר הוא נאומו של חנן הכוהן המבקש להציל את ירושלים משלטון כנופיות הקנאים. מצד שני, הספר נכתב לא כדי להלל את הרומאים על ניצחונם, אלא דווקא כדי לפאר את אומץ לבם, נחישותם ותרבותם של היהודים שנוצחו על ידם. אם נזכור כי הדברים נכתבו ברומא, בעת שיוספוס היה בן חסותם של הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס, הפרדוקס הוא עמוק עוד יותר.

מעשיהם של בני עמי

השאלה הראשונה היא כמובן מיהם היהודים הללו שנלחמו ברומאים. תשובתו של יוספוס ברורה: הם עם, ויוספוס מבחין בין התנגדותו החריפה לקנאים הקיצוניים על בריונותם, לבין אפיון המלחמה עצמה. בפרשנות יוספוס קל להיגרר לאנכרוניזם, אבל אין ספק כי מבחינתו זו היתה מלחמתם של היהודים בתור עם נגד האימפריה הרומית. אסור, כמובן, להבין זאת במושגי הלאומיות המודרנית של המאה ה-19, אבל למרות שיוספוס מסביר כי המרד התחיל בסכסוך קרקעות בין יהודים ליוונים-סורים בקיסריה, הרי ככל שהמרד מתפשט, הוא מקבל צביון של מלחמת שחרור.

לא היסוד הדתי הוא המכריע מבחינת יוספוס, שהרי בניגוד לאנטיוכוס, הרומאים לא פגעו בפולחן הדתי היהודי, אלא אפילו כיבדו אותו. חשוב לעמוד על תיאור אופיה זה של המלחמה: ככל שמושג הלאומיות הוא מודרני (וזה כולל כמובן את הציונות כביטוי הלאומיות היהודית), הרי - כפי שטוען חוקר הלאומיות, אנתוני סמית - יש שורשים אתניים היסטוריים עתיקי-יומין לתנועות לאומיות מודרניות. אם לא הייתי חושש מלהסתכן, הייתי אומר כי יוספוס הוא הציוני המודרני הראשון.

עניין זה עולה כבר במשפט הפתיחה הדרמטי של הספר: "מלחמת היהודים ברומאים היתה הגדולה במלחמות ימינו, ואולי גדולה אף מן המלחמות אשר התחוללו בימי קדם בין עיר לעיר או בין עם לעם". המקור היווני מדבר על מלחמות "בין פוליס לפוליס ובין אתנוס לאתנוס", ומכל המלים היווניות ל"עם" (כגון "דימוס" או "לאוס"), "אתנוס" היא כמובן המלה שמשמעותה קרובה ביותר למושג הלאומי המודרני.

בהמשך חוזר יוספוס ומדגיש משמעויות אלה: הוא אומר כי יכתוב "על מעשיהם של בני עמי" (ביוונית: "הומופילוי", בעלי מוצא משותף) ויתאר את "אסונות עיר מולדתי". הוא גם קובע כי "מכות הגורל שניחתו על היהודים קשות מכל האסונות שפקדו אי-פעם עם כלשהו". בתארו את ההצלחה הראשונית של המורדים הוא מוסיף כי זו "הפיחה בהם את התקווה להשיג את השליטה בכל המזרח... הם קיוו כי בני עמם על נהר הפרת יצטרפו אליהם". בתיאור מהומות שפרצו בין יהודים ליוונים-סורים בכל האזור בעקבות המרד, מציין יוספוס כחריג את סקיתופוליס (בית-שאן), שבה נלחמו היהודים לצדם של היוונים-סורים נגד מורדים יהודים שהתנפלו על העיר מבחוץ. הוא מסביר זאת בכך כי "ביטחונם האישי היה חשוב להם יותר מקרבת-הדם ויצאו להילחם בבני-עמם" - בהשתמשו במושגים "סינגיניאה" ו"הומופילוי" המתייחסים למוצא משותף.

נגד שלטון זר

ברומזו להיסטוריה הקדומה של היהודים, שאותה אין הוא מתאר בחיבור זה (זאת יעשה שנים לאחר מכן ב"קדמוניות היהודים"), הוא מזכיר בכל זאת בחטף, יחד עם יציאת מצרים ותלאות הנדודים, כיצד "גלו מארצם" - הדגשת זיקה טריטוריאלית ברורה לארץ ישראל. מעבר לכך עולה השאלה באיזו נקודת זמן מתחיל יוספוס את ספרו. אפשר היה לפתוח באירועים המיידיים בקיסריה, שבהם התחילו המהומות; אפשר היה לתאר את עיקשותו וחוסר גמישותו של הנציב הרומי פלורוס; אפשר - אם רוצים לחזור אחורה - לפתוח בהתפוררות ממלכת הורדוס בימי ארכלאוס בנו, והפיכתה מחדש של יהודה לפרובינקיה רומית; ואפשר כמובן לחזור לתחילת השלטון הרומי בארץ עם כיבוש פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה.

אך יוספוס לא מתחיל את ספרו באף אחת מנקודות המוצא הללו, הקשורות לשלטון הרומי בארץ. הוא חוזר אחורה לא פחות מאשר 230 שנה, לשנת 163 לפני הספירה, ובוחר לפתוח באנטיוכוס אפיפנס הסלאוקי: כיבוש ירושלים ב-163 לפני הספירה, ביזת המקדש, גזירות אנטיוכוס ומרד החשמונאים. במלים אחרות: הוא משבץ את מלחמת היהודים ברומאים בהיסטוריה ארוכה של מלחמות נגד שלטון זר. גם בתיאור ממלכת החשמונאים מציין יוספוס כי אריסטובלוס, בנו של יוחנן הורקנוס, הראשון שהכריז על עצמו כמלך "ושם עטרה לראשו", עשה זאת "ארבע מאות שנה לאחר שחרור העם מעול עבדות עם שובו ארצה מגלות בבל".

כמיהה לחירות

נושאים אלה - של חירות ושל זהות שניתן, ללא ספק, לכנותה לאומית - מופיעים גם בכמה מן הנאומים שמשבץ יוספוס בחיבורו. כמנהג ההיסטוריוגרפיה היוונית, ברור שאלה ניסוחים פיקטיביים, גם אם ייתכן שנישאו נאומים בהזדמנויות אלה. נאומים רטוריים אלה מייצגים את מה שאפשר היה לצפות מאותם אישים לומר באותה שעה - ובוודאי שהם מייצגים את השקפותיו של המחבר. בישראל מוכר נאומו של אלעזר בן-יאיר לקנאים הנצורים במצדה, הקורא להם להתאבד ולרצוח את בני משפחותיהם ולא ליפול בשבי הרומאים. אך ישנם בחיבור שני נאומים אחרים, דרמטיים לא פחות.

כזה הוא נאומו של אגריפס (השני), שמצא את עצמו בירושלים יחד עם אחותו ביריניקי עם פרוץ המרד. אגריפס מתנגד למרד וקורא לעם לאסיפה שבה הוא מסביר את מניעיו ומפציר בעם לשלוח משלחת לקיסר ולא למרוד. יוספוס שם בפיו נאום שהוא בוודאי אחד מהשיאים של רטוריקה היסטורית, וברור כי הנימוקים שמשמיע אגריפס הם במידה מרובה נימוקיו של יוספוס. הנושא הראשון שמעלה אגריפס מנוסח כמעט במושגים מודרניים: השאיפה לחירות ("אלאותריה"). הוא מבין את הכמיהה לחירות ואת הרצון שלא להיות כפופים לשלטון זר, אך מוסיף כי "זו באה מאוחר מדי". מי שביקש לשמור על החירות היה צריך להילחם "כאשר בא פומפיוס לארץ ולא לקבל את הרומאים". אכן, הוא אומר, "קשה לשאת את העבדות, וצודק המאבק שלא להתוודע אליה מתחילה, אל מי שנכנע פעם ואחר כך מורד - הריהו עבד סורר, ולא אדם אוהב חירות".

וכאן עובר אגריפס לנושא רחב יותר: הוא מפנה את תשומת הלב לעמים האחרים אשר נכנעו לרומאים, וביניהם גם האתונאים שנלחמו נגד הפרסים "למען חירותה של יוון". בתיאור רחב אופקים מונה הנואם את כל העמים שקיבלו את שלטון הרומאים: יוונים וגאלים, בריטנים ועמי אסיה הקטנה, בני ליקיה וקיליקיה, תראקים ואיברים, גרמאנים, פרתים ומצרים - כל העמים האלה חיים בצלה של רומא ואינם מורדים בה. מה הסיכוי שעם יהודה הקטן יצליח לבדו מול הכוח האימפריאלי הרומי. הנואם מפרט את מעללי גבורתם של עמים אלה בעבר ומסביר כי הם מקבלים עתה את עולה של רומא משום שהיא מבטיחה את שלומם.

לפי אגריפס, אם ימרדו היהודים, הרי שבסופו של דבר ימיטו אסון על עמם, ארצם, עירם ובית מקדשם. לא זו אף זו: "סכנה זו מאיימת לא רק עליכם היושבים כאן, כי אם גם על אחינו היושבים בערים נוכריות: הרי אין עם בעולם שבקרבו לא יושב חלק מעמנו" - תפישה ברורה של זהות אתנית, שעם זאת אינה מוגבלת טריטוריאלית. אגריפס טוען כי מה שהמורדים מבקשים להשיג לא יושג במרד - נהפוך הוא, הוא יביא לקטסטרופה ולחורבן. הוא טוען כי אפשר להשיג את המבוקש במסגרת השלטון הרומי, ולכן הוא מצדד במשלחת לקיסר שתביא לפניו את התלונות על הנציב האכזר. ומהו הדבר שמבקשים לשמרו ושלפי אגריפס אפשר לקיימו בשלטון הרומי? אלו "מנהגי האבות" ("פטריוס נומוס"). נימוקים אלה נגד המרד מנוסחים בלשון של שמירת זהות הקיבוץ היהודי בתור עם, והיהודים מושווים בפירוש לעמים אחרים. זהות לאומית זו לא הומצאה במאה ה-19. רעיון החירות כמרכזי לתודעתם של היהודים בני התקופה מופיע גם בנאומו הנזכר לעיל של חנן הכוהן, שיוצא אמנם נגד הקנאים, אך יוספוס שם בפיו מלים בזכות העצמאות הלאומית: "האם באמת אבד לכם הרגש הנעלה מכל, הטבוע בנו מלידה - הכמיהה לחירות?... אבותינו ניהלו מלחמות רבות וקשות למען העצמאות ("אוטונומיה", להיות כפוף לחוק של עצמך); הם לא נכנעו לשלטון המצרים ולא לשלטון בני מדי... עתה מלחמה לנו ברומאים: האין תכליתה החרות?" המטבעות שנטבעו בתקופת המרד אכן מאשרות שזו היתה תודעת בני הדור.

נותרת השאלה ההיסטורית

מכל זה (ויש עשרות דוגמאות בטקסט) ברור כי יוספוס ראה את המלחמה כמאבק על שמירת הזהות הלאומית, וזו הסיבה שלמרות ביקורתו חסרת הרחמים על הקנאים, עצם הלחימה על הזהות ועל החירות מדברת אל לבו: הרי גם הוא היה שותף למלחמה זו עד שנפלה יודפת. זו לא היתה מלחמה של מלך כזה או אחר שלא רצה להיכנע לשלטון רומא: זו היתה מלחמתו של ציבור המבקש לשמור על חירותו. יוספוס גם מסביר כי המלחמה נוהלה - לפחות בשלביה הראשונים, עד לפוטש האלים של קבוצות הקנאים - על ידי מועצה ("בולי"), שלא ברור אם היא זהה עם הסנהדרין, אך מכל מקום מדובר בגוף בעל זהות מוסדית ציבורית.

כל זה מעלה בכל זאת שאלה היסטורית, שאליה נדרש יהושפט הרכבי המנוח, כאשר יצא נגד מיתוס מצדה. הוא ראה בסיפור מצדה, כמו במרד בר כוכבא, מהלכים אובדניים, שהמיטו חורבן וגלות על היהודים בארצם. ניתן להתעלם מן ההקשר הפולמוסי בן-זמננו של דברי הרכבי: עדיין נותרת השאלה ההיסטורית.

ברמה הפרטית הרכבי צודק: המרד הראשון, כמו גם מרד בר כוכבא, המיטו אסון נורא על היישוב היהודי בארץ. אבל אם נלך בעקבות נאומו הדרמטי של אגריפס, שבו הוא מונה אחד לאחד את כל העמים שלא מרדו ברומא, אין ברירה אלא להתמודד עם המסקנה שאף אחד מן העמים האלה לא שמר על קיומו ולא שרד כעם או כיחידה תרבותית בת זהות. כל העמים הללו, שנהגו באורח רציונלי כפי שביקשו אגריפס והרכבי, וחיו מאות בשנים בצלו של השלום הרומי, נעלמו ונכחדו. העם היחיד ששרד - תרבותית, חברתית ועתה גם מדינית - הוא היחיד שהתנהג אחרת, ומרד. הוא הביא על עצמו חורבן, הרס וגלות - אך אי אפשר להתעלם מכך כי בסבך נתיביה המפותלים של ההיסטוריה, ועל אף כל התהפוכות שעבר, שמר דווקא הוא על קיומו.

זו מסקנה קשה, אך אי אפשר להתכחש להיגיון הדיאלקטי הפנימי והאכזרי החבוי בה.

ספרו של הפרופ' שלמה אבינרי "הרצל" ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר



מצדה. יוספוס כתב ''על מעשיהם של בני עמי''


דיוקן של יוספוס פלאביוס באיור מהמאה ה-18



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו