בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | המצאת הסוף

לדברים עצמם, כמו לזמן, אין סוף וגם התחלה אין להם

תגובות

לזכר דן דאור שמת בשבוע שעבר

איפה מתחיל הסוף? הסוף מתחיל בהתחלה כמובן. אבל אפילו הדבר המהיר ביותר בדרכו אל סופו נמצא בתוך שהות. אפילו זיקוק די-נור ניצת ונדלק ומבליח ונוצץ וזורח עוד לפני שהוא דועך וכבה ונושר כאוד עשן אל החושך. הסוף הוא המצאה כמובן. יצירה של התודעה. לדברים עצמם, כמו לזמן, אין סוף וגם התחלה אין להם. רק תמורות. אבל התודעה היא הרואה והיא הרוקמת את הדברים בתוך עלילות, והיא אינה רואה דבר בלי סיפור. והסיפור הראשון הוא סיפור החיים; סיפור הלידה והמוות, וממנו נגזר הסיפור על הבוקר, היום והערב והלילה, ומהם צומח הסיפור על האביב והסתיו. וכך - לכל דבר כמעט מודבק ה"סיפור": לארוחות יש מנה "ראשונה" ומנה "אחרונה", לשבתות יש "מוצאי שבת" ולהיסטוריה - אפוקליפסה.

כולם מכירים את הסופים האהובים של הסיפורים: השיבה הביתה או המוות הנורא, מיתת הנשיקה או נשיקת האוהבים שהגיעו סוף סוף זה אל זה לאחר התלאות הנוראות, או הגאולה, ההתגברות על הרע, או הסוף (הנדיר אמנם) שבו הרע מנצח וההרס מציף הכל ותוהו ובוהו ממלא שוב את היקום. לא רק באופרות הישנות יש "פינאלה". גם סרטי פעולה והרפתקאות מובילים בסופם לטקס שבו הגיבור שתיקן את העולם זוכה לגמול אלוהי בדמות מוסיקה המנונית "קדושה", המצטרף לגמול נוסף - אשה יפה. הניצחון והתהילה מגרשים לרגע את המוות. רק הספקנים הרשעים אוהבים לראות אחרי רגעי האושר המופזים של סיומי הסרטים, את רשימות הקרדיטים של המפיקים, הצלמים והמאפרות, ושל המסעדות וחברות התעופה שנתנו את חסותן לאשליה הגדולה של הסיפור, ולזכור שהסוף הגדול אינו אלא בדיה.

אבל אין באמת מנוס מן הסיפור. התודעה כבולה לחייה. אפילו הנזירים הנדירים, הרואים את סופיותם מנקודת הראות של הכוכבים, זקוקים לשנים של רעב ובדידות כדי להיגמל מן הארצי. ואנחנו, שניתן לנו רק להישמט מרגע לרגע כמים מסלע אל סלע מטה מטה אל הלא-נודע, חרדים מהסוף ומבקשים לדעת אותו, להבינו, כאילו נוכל להקדים לו רפואה אם נדע ונראה את בואו; את ראשית בואו. איפה, על איזו גבעה נושיב צופה דרוך שישקיף אל האופק ויזהיר ויזעיק?

יש לכאורה סוף הידוע מראש: באה מחלה גדולה ונוראה. מין מלחמת גוג ומגוג הממלאה את יקומו של האדם היחיד והוא שומע מתוכה את תרועות יום הדין המחרידות. צורתה הגלויה של התרועה היא פשוטה ובוטה: טופס של בדיקת-דם ובו מספרים, או פלט מחשב ובו ראשי תיבות באותיות לועזיות או מין ביטוי שקט כמו "תהליך תופס מקום". אבל האדם יודע: בשורת הבעתה הזאת אינה באמת ראשיתו של הסוף. גם לתרועה הזאת קדם משהו שצמח ופשה וכירסם, וראשיתו היתה סמויה וסודית, והוא זחל אט אט, לא העיר פה אף אחד, ופתאום... וראשיתו היתה רשומה אולי כבר בגנים שקדמו ללידה, ואם כך - אפילו הראשית הזאת אינה ראשית, כי ראשיתם של הגנים היא בבריאת העולם.

השירים ויצירות המוסיקה הם משחק רציני בסופיות. הם הולכים אל סופם, הם ספוגים מחשבה על בואו של סופם והם מקבלים אותו, לא בלי התנגדות או דחייה וכל מיני סוגי השהיות. מעניינת במיוחד היא צורת הסונטה במוסיקה: היא עשויה שתי חטיבות - פתיחה ופיתוח - ועל שתיהן חוזרים פעמיים וגם בתוכן יש חזרות רבות, ואז באה פעמים רבות פסקת סיום ("קודה" - זנב) שאותה מנגנים פעם אחת בלבד. המבנה הזה מבליע תפיסה של חיי האדם: הפתיחה היא פגישה חדשה ולימוד, הפיתוח הוא התבגרות וניסיון וסופו הוא שיבה. ואז באה פסקת הסיום: היא חד פעמית ושועטת אל הסוף. כלומר - מנקודה מסוימת לא ניתן עוד לחזור או ללכת במעגלים. משם ואילך הזרם חג סביב הסוף כמים סביב החור בכיור. ה"קודה" של הפרק הראשון בסימפוניה התשיעית של בטהובן היא מן הדוגמאות המזעזעות ביותר לרגע הזה שבו נופל דבר ומובן פתאום שמכאן ואילך מתרחש סוף. הזירה כולה פונתה למענו והוא כמו מחשמל ומרטיט את כל באי העולם ומבטם ממוגנט אל האחד הזה שבו מחכה לו ביטולו.

השיר "דיבורים" של דוד אבידן הוא סונטה גדולה במלים. ה"נושא" שלו אינו מנגינה אלא אשכול שלם של משפטים ודגם חוזר של מבנה:

דברת אתי על אהבה ודברתי אתך על כסף

דברתי אתך על כסף ודברת אתי על אמון

דברתי אתך על אמון ודברת אתי על ילד

דברתי אתך על ילד ודברת אתי על אהבה

דברתי אתך על אהבה ודברת אתי על מין

דברתי אתך על מין ודברת אתי על יקרה

מן ה"נושא" הזה נוצרת הצורה המרתקת כולה. ממנו מתפתח הדיבור לאורך שבעה-עשר בתים עד שניבטת בו מסכת חיים שלמה, העשויה הדים וחזרות ותנועות מעגליות. בבית השמונה-עשר חוזר ה"נושא" כמו בסונטה המוסיקלית, אך סיומו משתנה ומוביל לשלושת בתי הסיום. הם ה"קודה". הבתים האלה אוצרים בחובם מחשבה מרוכזת מאוד על הסוף ומהותו ומתוך כך הם יוצרים אותו:

חכינו לעצמנו דקות וחכינו לעצמנו שנים

ועכשו אנחנו מחסירים ועכשו אנחנו מחברים

בינתים אנחנו יוצאים בינתים אנחנו חוזרים

חפשנו את עצמנו היום נחפש את עצמנו מחר

המלל הזה יגמר כשהמלל הזה יגמר

והמלל הזה יגמר אם המלל הזה ימשך

והמלל הזה ימשך כשהמלל הזה יגמר

עד כאן הענין עצמו ומכאן ענינים אחרים

עד כאן ענינים אחרים ומכאן הענין עצמו

ומכאן הענין מתחיל ומכאן הענין נפתח

ועד כאן ההמשך נמשך ומכאן ההמשך נחתך

(דוד אבידן / אבידניום 20. כתר, ירושלים 1987, עמ' 110-113)

הבתים הללו ספוגים ידיעה שהסוף קרוב ומתקרב בצעדי ענק, אך לא פחות מכך יש בהם אי-רצון לשנות משהו ממהלך הדברים. למרות הידיעה בדבר ה"בינתיים" נמשך החיפוש הלאה. ויש בהם הבנה עמוקה בדבר מהותו של ה"משך", אותה מלה עברית מופלאה שכל כולה מוקדשת להמשך החיים (ולאו דווקא משך הזמן; "משך הזרע" הוא ילקוט הזרעים של האיכר), שבהיותו נמשך הוא אוזל ואוזל. ויש כאן אירוניה חדה המהפכת מדי הרף עין את "העניין עצמו" וגם הומור דק. והעיקר: למרות כל התכונה לקראת הסוף, למרות הראייה הברורה של בואו - הוא חד ומפתיע. אחר גמור. חטוף ולא שייך. חותך.



דן דאור. סוף חד ומפתיע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו