בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ז'וזה סאראמאגו על שפת הנהר

החירות המוחלטת, כך מתגלה מסיפוריו של סאראמאגו, אינה יכולה להתקיים בד בבד עם קשר אנושי המביא אתו חום ואמפתיה, אך גם מחויבות הדדית

תגובות

אי נעלם

ז'וזה סאראמאגו. תירגמה מפורטוגלית: מרים טבעון. הוצאת הספריה הקטנה, הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 62 עמ', 54 שקלים

שלושה סיפורים קצרים של ז'וזה סאראמאגו הונחו יחדיו על אי בודד: "הסיפור על האי הנעלם", "קנטאור" ו"פיצוי". במבט ראשון נדמה כי מלבד היותם "סיפורים על איש ואשה", כפי שמספרת כותרת המשנה, אין להם דבר מן המשותף. "הסיפור על האי הנעלם" נכתב ב-1997, כשסאראמאגו כבר היה סופר מוערך, והוא מתאר אגדה על אדם המשתוקק לברוח מן החברה המאורגנת כדי לחפש אי נעלם, או במלים אחרות: את עצמו; לעומתו הסיפורים "קנטאור" ו"פיצוי" פורסמו ב-1978, בתחילת דרכו הספרותית, אך גם הם שונים בתכלית זה מזה. בעוד ש"קנטאור" מתאר, במלאות מטאפורית רבה, את סיפורו הדמיוני של חצי-סוס-חצי-אדם המתמודד ללא הרף עם קולותיו הפנימיים המתנגשים זה בזה ועם המציאות החיצונית העוינת, "פיצוי" מתאר באופן ריאליסטי ותמציתי ביותר רגע דרמטי בהתפתחותו הנפשית של נער מתבגר. האם יש מה שיחבר ביניהם? האם המפגש בין סיפורים אלו, אקראי ככל שיהיה, מייצר משהו החורג מהעמדתם בנפרד? נדמה כי על אף שונותם המובהקת, ואולי בזכותה, מצליחים שלושת הסיפורים יוצאי הדופן הללו להאיר זה את זה ולחשוף, האחד בשני, באמצעות קרבתם, תכנים שקריאתם בנפרד יכולה היתה להותירם סמויים מן העין.

כך, למשל, בהתבוננות משותפת, מתגלה לפתע כי בכל אחד מן הסיפורים הללו העמיד סאראמאגו את גיבוריו, השונים כל-כך, בנקודת הכרעה זהה: רגע עמידתו של הגיבור על סף מקווה מים כשעליו לבחור האם לחצות, להיפרד ולהשאיר מאחור דבר מה משמעותי ובעל ערך, או שמא להישאר במקום בטוח, מנחם, "מקום מסתור, מקום מנוחה ושינה".

את גיבור "הסיפור על האי הנעלם" מלווים הקוראים אל חוף הים, כאשר בלבו התשוקה להיפרד מן העולם המוכר כדי לחפש עולם חדש, "לצאת מן האי כדי לראות את האי" ולבדוק "האם תמיד מגיעים לאנשהו"; ואילו את הקנטאור מלווים הקוראים אל גדות הנהר, שם עליו להכריע בין המימוש של תשוקתו כאדם, במחיר סכנת מוות, לבין יצר ההישרדות החייתי שלו - "חלומות של כוח הרצון המגולם בשרירים". גם הנער מהסיפור "פיצוי" מתחיל ומסיים את מהלך ההתרחשויות על גדת הנהר בעוד שמאחוריו נמצא הבית הקורא לו לחזור ומייצג את האימה הגדולה הכרוכה במיניות ואילו לפניו נערה עירומה, יער, והבגרות שהם מייצגים.

רגע זה, בכל אחד מן הסיפורים, הוא רגע מרגש ומכריע, המתואר בדייקנות וברגישות רבה, כך שאפשר כמעט לחוש כיצד "במרחקים רעד חלל האוויר". אך על אף הדמיון במהות, בבחירה ובאימה המתלווה אליהם, ההכרעה שעושה בסוף הסיפורים כל אחד מן הגברים שונה בתכלית. זהו למעשה חלק בלתי נפרד מכוח החיבור שבין הסיפורים הללו - גם בעולם של סגנון ופואטיקה אחרים לגמרי חוזרים לבסוף הקוראים אל אותה השאלה: מה יחליט הגיבור? האם יחצה את הנהר?

ב"סיפור על האי הנעלם" נדמה לרגע כי יציאתו של הגיבור אל הים הגדול היא קלה ומיידית עבורו - הוא מתעקש לקבל ספינה מן המלך, הוא אינו חושש מהעובדה שהוא חסר ניסיון ומאמץ בן רגע "שפה של ספנים". אך קלות זו מתפוגגת כאשר הוא מגלה כי התשוקה אל ה"אי הנעלם" אינה יכולה להתקיים בו בזמן עם תשוקתו אל אשה שפגש - המנקה מארמון המלך - "כי הוא ידע גם ידע, אם כי לא ידע איך הוא יודע, שברגע האחרון היא לא רצתה לבוא, שהיא קפצה לרציף ואמרה משם, סע לשלום אם כל מה שהעיניים שלך מחפשות הוא האי הנעלם". החירות המוחלטת, כך מתגלה, זו שאינה כבולה כלל ל"איים אמיתיים", ארמונות או נמלים, אינה יכולה להתקיים בד בבד עם קשר אנושי המביא אתו חום ואמפתיה, אך גם מחויבות הדדית. לבסוף יוצא הגיבור אל הים, כשאהובתו לצדו, ומותיר מאחור את ארמונות המלך, אך בחלומו הוא דווקא מדמיין כיצד הספינה עצמה נהפכת למה שממנו ברח: אי מיושב.

ב"הקנטאור", לעומת זאת, הפרידה קשה, חד משמעית הרבה יותר ודינה מוות. נדמה כי כאן, בשונה מ"הסיפור על האי הנעלם", הנערה אינה מייצגת את האפשרות לקשר אנושי, אלא את הפער החמור, הבלתי ניתן לגישור, בין שתי התודעות הנאבקות זו בזו לאורך הסיפור כולו. במשך אלפי שנים הצליח הקנטאור, באמצעות שיווי משקל עדין, לנווט בין הגופים השונים המכילים אותו - האדם "למד לרסן את קוצר הרוח החייתי" של הסוס; ואילו הסוס למד בקושי "להסתובב לצד האחר", כדי לאפשר לאדם את מנוחתו. אך אט אט, במשך הסיפור, מתפתחת בגיבור ההבנה, שאינה נמסרת במלים, כי עליו להיאבק על חירותו ולהיפרד - יהיה המחיר אשר יהיה. כך למעשה נהפך המפגש עם הנערה לרגע שיאו של מאבק זה כאשר האדם נתקל באופן הממשי ביותר בהכרה כי קיומו בתוך התודעה המפוצלת של הקנטאור לעולם לא יאפשר לו לממש את תשוקתו. אין זה פלא, אם כך, שסופו של הסיפור מתאר כיצד "להב של אבן... חתך וביתר את גוף הקנטאור בדיוק במקום שגופו של האיש השתנה לגופו של הסוס", אך זהו גם הרגע שבו יכול הגיבור לראשונה לשכב על גבו ולראות "שוב ים אין-קץ, שמים בלי גבול".

עם זאת, נדמה כי הפרידה הקשה ביותר מתרחשת דווקא בסיפור הקצר הסוגר את הקובץ. הנער העומד בתווך שבין הבית לבין גילוי המיניות, בין הילדות לבין הבגרות, צופה במראה מזעזע של סירוס חזיר המתרחש בחצר ביתו. הוא אינו יכול להתיק את עיניו מן החזיר אשר "שפתיו מגואלות בדמו שלו" ומאוחר יותר מן "הכתמים האדומים שעל הקש". למעשה יודע הנער, המתמלא בחרדת הסירוס, כי מימוש מיניותו הוא אקט בלתי אפשרי בגבולות הבית וכי עליו לחצות את הנהר, גם אם משמעותו של מעשה זה היא אובדן שכאבו כמעט פיסי. התשובות לבחירתם הסופית של הגיבורים אינן ניתנות למעשה במהלך הסיפורים - אך כשסאראמגו מתאר בדייקנות רבה כל כך את רגע ההכרעה ללא הכרעה, מי בעצם מעוניין בתשובות?

O Conto da Ilha Desconhecida; Centauro; Desforra \ Jose Saramago



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו