פרחי הרע של הדובדבן - ספרים - הארץ

פרחי הרע של הדובדבן

חדש וישן בטוקיו של הסתיו האחרון בעשור הראשון של המאה ה-21: אמנות מסורתית במבנה חדש, וגיבורות בודדות ומנוכרות ברומאנים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

טוקיו היא מפלצת אורבנית שמאפייניה ידועים גם למי שלא זכה לבקר בה. למעלה משלושים מיליון תושבים חיים במרחב המטרופוליטני שלה, שיש בו גורדי שחקים ורכבות עיליות ותחתיות, המרשתות את העיר לאורכה ולרוחבה ומסיעות את המיליונים לעבודה ולבילויים. טוקיו היא עיר נקייה ומסודרת להפליא, אף שבנייניה השונים אינם מתייחסים לפעמים זה לזה. ובתוך הכאוס הדינמי הזה מצמיחה העיר איים של יופי ושלמות, בניינים המעבירים את המבקרים בהם לממד אחר. אם פאריס היתה, כפי שהבחין ולטר בנימין, בירת המאה ה-19, וניו יורק - בירת המאה העשרים, טוקיו היא בירת המאה ה-21.

התוספת האחרונה היא תרומתו לעיר של האדריכל קנגו קומה, הנחשב היום לאחד מבכירי הדור החדש של האדריכלים היפאנים. קומה אחראי לשיפוצו של מוזיאון נזו לאמנות. מה שהיה פעם מוזיאון קטן ואפרורי נפתח מחדש אחרי שלוש שנים ונהפך מיד לאחת מפניני העיר. מן הרחוב הסואן מוביל אל המוזיאון שביל בשיפוע מתון. חצץ, במבוק ושקט; קומה עמד על כך שהמעבר אל המוזיאון יהיה הדרגתי ויכין את המבקר לחוויה האסתטית הצפויה לו. הבניין עצמו משדר שלמות והרמוניה, אך לא די בכך. חלונות הענק נפתחים אל גן יפאני עצום שתוכנן מחדש. קומה מיישם בצורה מרשימה את הקשר המסורתי בין הפנים לחוץ, בין המבנה הקבוע לטבע על צבעיו המשתנים מדי עונה. הקפטריה בחוץ בנויה מחומרים מודרניים, בהשראת ביתני התה הפזורים בגן.

קואיצ'ירו נזו, התעשיין האמיד שעל אוספיו מתבסס המוזיאון, היה חסיד של טקס תה. משפחתו שמרה על אוצרותיו, ונכדו שכר את קומה ופיקח על הקמת המשכן החדש. האוספים מוצגים ברווח; כל שכיות החמדה - מגילות מצוירות, קליגרפיה עתיקה, קרמיקה, מחיצות מתקפלות מעוטרות - זוכות להבלטה ראויה. במחסני המוזיאון נערמו אוצרות, ושמונה תערוכות מתוכננות בשנה הקרובה כדי להציג אותם לציבור.

מוזיאון אחר לאמנות, סאנטורי, עבר אף הוא לפני שנתיים למבנה חדש, המשולב במרכז הקניות טוקיו-מידטאון. גם מוזיאון זה מבוסס על אוסף פרטי של יצרן משקאות חריפים, ומוקדש אף הוא לאמנות מסורתית. התערוכה המוצגת בו בסתיו השנה מראה שימושים שונים של הנייר היפאני "וואשי" - ממגילות סוטרה מלפני אלף שנה ועד למנורותיו של איסמו נוגוצ'י, המפיצות אור רך, ובתווך תצוגה של פרחי נייר, זרי ענק לטקסים דתיים.

כמו במוזיאון נזו, גם שם אין אמנות מודרנית. קל להאשים ברומנטיקה ריאקציונית את המתפעלים משני המוזיאונים הללו. המקבילה הספרותית שלהם הם הרומאנים הענוגים של קוובאטה, היפאני הראשון שזכה בפרס נובל, הנראים מיושנים בטוקיו של היום. אבל אלה הם דברים שעמדו במבחן הדורות ויוצריהם לא ראו ב"יופי" מלה גסה.

טוקיו יוצרת וצורכת ספרות מסוג אחר. כמו במערב, נדמה שרוב הכותבות כיום ביפאן הן נשים, המספרות על נשים. רינקה קאזוקי, גיבורת ספרה של נעמי סואנאגה, "הזמרת של מאה הין" (על משקל רשת החנויות הזולות "הכל במאה ין"), מתייחסת אל הקימונו כאל כלי עבודה. היא מסיעה מבחר של בגדי קימונו ופאות מסורתיות במזוודה קטנה על גלגלים, המלווה אותה בנדודיה ברכבות, מבית אבות למרכז קהילתי, ממרכז קהילתי לאכסניה באתר של מעיינות חמים. רינקה, המספרת על הרפתקאותיה בגוף ראשון, היא זמרת "אנקה", שירים מסורתיים וסנטימנטליים הדורשים הופעה בקימונו.

הקהל של רינקה מבוגר והשירים מעוררים בו נוסטלגיה. רינקה עושה הכל כדי לרגש את מאזיניה ולזכות בטיפים, כי המשכורת שמשלם לה האמרגן עלובה ביותר. חלומה הוא לזכות בהופעה בטלוויזיה, להוציא דיסק ולהתפרסם. הסיכויים לכך קלושים ורינקה כבר אינה צעירה, אך לצורכי ההופעה דואג האמרגן להצעיר אותה מדי שנה בשנה, ובסוף הרומאן היא כבר בת 22. גם המאהב שלה צעיר ממנה בהרבה. רוב חבריה הם מוסיקאים המנגנים בלהקות רוק במועדונים אפלים וחולמים על הפריצה הגדולה. הרומאן נעים לקריאה, כי רינקה היא שורדת אופטימית ומלאת הומור.

רומאן אחר, מאת ריקה יוקומורי, "טוקיו טנגו", כתוב אף הוא בגוף ראשון. צעירה ושמה סאיה פוגשת טיפוס מפוקפק, מהמר רב-קסם העוסק בספקולציות במניות. סאיה, בחורה נאה, חסרת השכלה מיוחדת, מתאהבת בו ומכנה אותו "בוגי", בזכות הדמיון לשחקן המפרי בוגרט. הספר מתאר את התהפוכות העוברות עליהם עם התמורות במצבו הכספי של "בוגי": פעם במלונות פאר ובמסעדות יקרות, פעם בדירות עלובות ובמועדונים אפלוליים של היאקוזה. "בוגי" הותיר אי שם אשה וילדים, ולסאיה יש אם חד-הורית שאינה מגלה הבנה לבתה הסוררת. לא רק הנושאים, גם השפה רחוקה מעידון: לא פרחי דובדבן אלא קיא של שיכורים, גסויות וקללות למכביר. גם כאן לפנינו טיפוס של שורדת, שאינה מתייאשת גם כשאהוב לבה נכנס לכלא לבסוף.

תערובת של מציאות וחלום מאפיינת את כתיבתן של סופרות יפאניות רבות. בקובץ סיפורים מאת טאקאקו טאקאהאשי, "לונלי וומאן" (זה שמו של הספר, בתעתיק יפאני), מופיעות גיבורות בודדות ומנוכרות, החולפות זו על פני זו בכרך הענק. אחת מהן קובעת פגישות עם גברים ונהנית לשבת בבית קפה סמוך ולהשקיף על הגברים הנבוכים, המחכים לה עד בוש. בסיפור אחר, בחורה צעירה נמשכת לבית ספר שהוצת ומזדהה עם המצית. המשפחה היפאנית אינה כשהיתה, ומי שראה סרטים יפאניים נוכח בשינוי הזה. כאן מגדילה לעשות הסופרת היפאנית ממוצא קוריאני, מירי יו, המתארת בתערובת של ריאליזם וסוריאליזם משפחה בהפרעה. מירי יו היתה הלא-יפאנית הראשונה שזכתה בפרס ספרותי חשוב, ואחריה זכתה בו גם סופרת סינית שבחרה לכתוב ביפאנית.

בקובץ סיפורים על טוקיו, מאת סופרים שונים, חוזרים מוטיבים המוכרים לנו מערים אחרות: צעירים מבולבלים ומסוממים, זונות קטינות, חושך וייאוש. סיפור אחד, "מאהב לשנה", היחיד הכתוב בידי אשה (מאריקו האיאשי), יכול היה להתרחש גם בתל-אביב או בפאריס, ברוחו של מופסאן. אריקו היא בת שלושים ומחפשת בן זוג (בגיל הזה שליש מהיפאניות אינן נשואות עדיין, ורבות אינן מעוניינות להתחתן). היא עובדת במפעל לאופנה, וכמו רוב בנות גילה היא רגישה למותגים וחובבת קניות. הגבר שהיא מחפשת צריך להיות בעל "שלושה גבהים": גובה פיסי, השכלה גבוהה והכנסה גבוהה.

ערב אחד, בבר אופנתי, מציגים לאריקו בחור שנראה כהתגשמות חלומותיה. היא מתאהבת בו, אך הוא דואג להבהיר לה שחברתו מאיומי תחזור כעבור שנה מהשתלמות בארצות הברית. אריקה מאוימת מכך, אך האהבה גוברת על פקפוקיה. הזמן חולף מהר ומאיומי עומדת לחזור. אריקו פוגשת במקרה את החבר שהכיר לה את מאהבה. "שמתי לב באותו ערב", הוא אומר, "שהוא מצא חן בעיניך, וקצת התפלאנו, כי הוא נחשב לא יוצלח בענייני נשים". "באמת?" מתפלאת אריקו. "הרי ארוסתו מאיומי היא בחורה מבריקה כל כך". "מאיומי? היא זרקה אותו אחרי שתי פגישות". בפיסקה האחרונה בסיפור אריקו נכנסת לבר חדש ותרה אחר גבר חדש ומוצלח יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ