היום יש כפר גנים ג' ובת גנים ונווה גן, אבל הגנים הצטמצמו והלכו - ספרים - הארץ

היום יש כפר גנים ג' ובת גנים ונווה גן, אבל הגנים הצטמצמו והלכו

"מדריך הרחובות של פתח תקוה" מעורר מחשבות נוגות על הלב הגס של ראשי העיר הזאת לדורותיהם, שלא השכילו לשמר את טעמו של מה שהיה ראשוני, בעל אופי וחן, שרידי המושבה הראשונה בארץ-ישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פתח תקוה - מדריך הרחובות, כתב יחיעם פדן, עורך ראשי יוסף אלקוני, הוצאת עיריית פתח תקוה, הוצאת מלוא, 2009, 300 עמודים

בכניסה למרכול ניצב דוכן של עציצים. פרחים תכולים עדינים צדו את עיני. הם הזכירו לי פרח סגול שגדל באביב בשדות הסמוכים לביתי בפתח תקוה. משום מה קראנו לו זומזום. אבל זה גם זה פרחים ממשפחת השושניים, קרובי משפחה של היקינטון. שמם בעברית: כדן.

לקחתי את העציץ והנחתי אותו על המדף העליון של עגלת הקניות לבל יאונה לו רע. באדמתו היה נעוץ תג: "פעמוני גשם". עליו ירוקים כהים ובשרניים. תפרחת הפעמונים הזעירים בגון התכלת מצטופפת על גבעול דק וזקוף. בעודי מסיירת במרכול, נעצר מולי פתאום איש גבוה כבן ארבעים, כחוש ונאה, לבוש בסינר קצבים שעליו סמל הרשת. הוא הביט בעציץ שלי ופנה אלי אחוז השתאות, כמעט בהילות שאל: "איפה קנית את הפרחים האלה?" "פה, בכניסה", עניתי.

עיני האיש הצטעפו בדוק בוהק, וחיוך רך ומלא ערגה הפציע בפניו. "פרחים כאלה היו מופיעים בארמניה, בארץ שלי, כשהשלג היה מתחיל להפשיר". הוא הביט בפרחים בכליון עיניים והסתלק. כשגמרתי את הקניות, הלכתי לדוכן הבשר וחיפשתי אותו. התג שעל סינרו גילה את שמו: דוד. שאלתי אותו אם בא מירוואן. הוא חייך אלי דרך קירבת הפתע של פעמוני הגשם, והניע בראשו לשלילה. רציתי לשאול אותו אם אין הוא במקרה משורר. כה נדירים הם יוצאי ארמניה בקרבנו, חשבתי. הוא הביט בי מחייך ואמר: "אצלנו הם הסימן שהאביב הגיע".

הצטערתי שלא יכולתי לשוחח אתו. הציפו אותי שאלות רבות. חשבתי על ואג פפיאן, המורה לניצוח של בתי ועל ויליאם סרויאן, הסופר האהוב על בן זוגי. וחשבתי על השדות הסמוכים לבית ילדותי בפתח תקוה ועל הצבעונים הקטנים שהיו מבצבצים שם עם בוא האביב ועל התורמוסים ואפון הבר והזומזומים הסגולים והפרגים הלוהטים בקיץ והסביונים ב"סגולה" שפרחו בעבר בחודש שבט ליד קברות הורי, לפני שיצקו סביב בטון. חשבתי על רחוב חובבי ציון שבלב המושבה שלי פתח תקוה, שבימים העתיקים ההם נאצר בו כל העולם, ואשר אולי הוא עדיין לב העיר שגדלה ורחבה והתכערה כל כך. קינאתי בדוד הארמני על הרגשות העזים שהציפו אותו למראה פעמוני הגשם, ואשר למרבה הצער לא פקדו אותי בהחזיקי בידי את מדריך הרחובות של פתח תקוה, ושאלתי את עצמי אם זה רק עוד אחד מחוליי הזיקנה.

לא. איני מרגישה געגועים. המקום שלי אבד. ריחו נמר. הזיתים נעקרו, הברושים האפלים דהו, הפרדסים נעלמו. וכיום, כפי שאני למדה ממדריך הרחובות החדש של פתח תקוה, נוספו על כפר גנים א', שהעלה ניחוחות שונים בכל עונת שנה, ואשר אליו שלחה אותי אמי לפעמים לקנות דבש אצל משפחת חסיד, או לקנות בשר תמורת נקודות אצל פייבל, שהאיטליז שלו שכן בין עצי חושחש ולימון; ועל כפר גנים ב', הרחוק-רחוק מאתנו, שהלאה ממנו שכנו הכפרים גת רימון ו"בהדרגה", לשם יצאנו קיץ אחד להבריא אצל משפחת פוזן, שגידלה בשטחה תות שדה וייצרה מחלב הפרות ברפת שלהם שמנת מתוקה, והם הציעו פנסיון ואוכל גרמני כשר למבריאים. על אלה נוספו עתה כפר גנים ג' ו"בת גנים" ו"נווה גן" ו"נווה גנים" ועוד שכונות חדשות רבות שאיני מכירה.

והגנים? אלה הצטמצמו והלכו. גן המייסדים נחרב, מ"גן הקופים" רחב הידיים, שזרם לאורכו פלג מים, נותרה פיסה, גן "יד לבנים" נחנק בבניינים שסביבו, וממולו במקום קיבוץ (גבעת השלושה) יש מושב זקנים.

מדריך הרחובות של פתח תקוה, שכתב יחיעם פדן, וערך בקפדנות רבה, לאחר תחקיר מעמיק, יוסף אלקוני, הוא בעצם לקסיקון, שבו ערכים כמספר הרחובות בעיר, 868 במספר, ביניהם שזורים סיפורים קטנים על דמויות מעניינות מתולדות המושבה. כך למשל, בערך "פסקל פרץ", שהרחוב הקטן על שמו אינו רחוק מביתו של השומר המיתולוגי אברהם שפירא. פסקל פרץ היה איש האצולה המקומית. בביתו דיברו צרפתית. גנו זכור לי היטב. הוא גידל בו עצי פרי טרופיים כמו אנונה ופג'ויה, ואפילו תפוחי עץ אירופיים. גנו המגודר, שמעולם לא נכנסתי בשעריו, היה למושא געגועי בשנותי הצעירות, עד שגמרתי אומר בנפשי, שבבגרותי יהיה לי מטע של עצים טרופיים משלי. כיום ניצבים עליו בניינים גדולים ומרכול.

סיפרו על אדון פסקל, שיוסף לישנסקי התחבא בפרדסו וכי שם עבד בן גוריון בימיו הראשונים בארץ. אבל עוד סיפרו שהבדווים בסביבה הזמינו אותו פעם לחאפלה גדולה, אולי לסולחה, וביודעם שהיהודים אינם צובטים את האורז באצבעותיהם, אלא אוכלים בכלים אישיים, קנו בשבילו במיוחד צלחת עמוקה - סיר לילה עשוי חרסינה.

הספר נפתח במבוא לתולדות פתח תקוה, ששני הרחובות הראשונים שלה, חובבי ציון ופינסקר, לא איבדו את ריחם, ריח של עזובה וזוקן. יש בסופו גם מפות נהדרות למי שלבו חפץ לסייר בה.

פתח תקוה היא באר ללא תחתית של סיפורים, ואף על פי שחייתי בה רק כעשרים שנים, היא מאגר בלתי נדלה לסיפורים שכתבתי, שעדיין לא כתבתי ואולי כבר לא אספיק לכתוב. אם שואלים, הכיצד אירע שיותר מכל מקום אחר בארץ הולידה פתח תקוה סופרים (חנוך ברטוב, אהוד בן-עזר, יהושע קנז, גדעון תלפז, אברהם רז המנוח, אסתר שטרייט-וורצל ועוד), אפשר לומר שזה עניין שבמקרה, אבל אפשר גם לתלות זאת במיתוס של המקום, המיתוס שטופח על ידי אנשי חינוך, כמו זאב בורנשטיין "מחנך ואמן", ומי ש"ניסה את כוחו בהלחנה", "לימד בגימנסיה אחד העם, וכן ביים הצגות, צייר את התפאורות, ניצח על מקהלת התלמידים" ונודע בשם זאב צורנמל, כי שינה את שמו לכבוד בוני נמל תל-אביב. הרחוב על שמו מחבר בין הרחובות קפלן ואמסטרדם ומשיק לחווה החקלאית, בואכה נווה עוז, שאני מפללת כי לא חל בה בינתיים כל שינוי.

בני דורי, ואולי גם הבאים אחריהם, ספגו את המיתוס במהלך התפתחותם במקום, מיתוס הביצות והנרקיסים, הגבורה והקדחת, מיתוס התחלת כל ההתחלות בארץ ישראל. בראשית היה המיתוס, ומיד אחר כך התפתח הריבוד המעמדי יוצר המתחים בין הפועלים היהודים, הפועלים הערבים, משגיחי הפרדסים והפרדסנים העשירים - אצולת המקום - דתיים וחילונים, ותיקים ופליטי שואה, וכמובן, הסביבה האנושית שעמה חיו בשלום ובעוינות לסירוגין, עד שזו נעלמה מן השטח, וראס אל עין הפכה לראש העין, יהודייה ליהוד, כולה לגבעת כוח ורנתייה לרינת-יה.

היה בפתח תקוה של ילדותי עולם מלא, רבגוני ועשיר, עם שרידים של "שטעטל" ברחוב חובבי ציון, שבסופו בית הכנסת הגדול וסמוך לו שטיבל, והיתה בו תחנת עגלות להובלה, וחנויות סדקית קטנות ואפלות שמזכירות לי כיום משום מה את סיפוריו של ברונו שולץ - בית מרקחת, חנויות למכשירי כתיבה, וילונות, מסמרים ושאר מוצרי ברזל, צמר, ספריית השאלה וגם מסבאה גרמנית אחת אפלה ומלאה עשן, וגם מסעדה של יצרן נקניקים הונגרי, שאליו היינו, אמא ואני, נכנסות, אמנם בנדיר, לעשות לנו חג, ולאכול נקניקיות עם סלט תפוחי אדמה ומלפפונים חמוצים, טבולים במיונית מעשה בית.

היה ברחוב חובבי ציון כל מה שנדרש לחיים, ובקצהו המערבי, על גדר ברזל עשויה מעוינים-מעוינים, שהקיפה צריף שחור, טיפסה שעונית (פסיפלורה). קנוקנת אחר קנוקנת שזרה בברזל. פרחיה הגדולים, סגולים-כחולים, דמו לשעון. אמרו שהאבקנים הארוכים כמחוגים (חמישה במספר) והצלקות השמנמנות (שלוש) משנים את מיקומם על פי השמש.

מדריך הרחובות של פתח תקוה מטעים את המעיין בו בכל הטעמים הללו, במיוחד דרך הצילומים שנלווים אליו של מה שהיה ואבד, כמו "מלון רבינוביץ", "בית זרח ברנט", או "אחוזת לחמן", ושל מה שעדיין עומד על תלו, כמו בית הכנסת הגדול ואנדרטת הברון. במובן מסוים מספר הספר את תולדות המקום, שדרכן נשקפות תולדות הארץ כולה, והוא מעורר מחשבות נוגות על הלב הגס של ראשי העיר הזאת לדורותיהם, שלא השכילו לשמר את טעמו של מה שהיה ראשוני, בעל אופי וחן, שרידי המושבה הראשונה בארץ-ישראל. האם גם בפתח המרכול, שנבנה על חורבות חצר פסקל, יש דוכן של עציצים עם פרחים תכולים צפופים על גבעול זקוף ודק, המכונים בפי העם "פעמוני גשם"?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ