בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקפה הנרגילות, בין נתן אלתרמן לססיל חוראני

בחזון ארץ ישראל השלמה של נתן אלתרמן היה מקום גם לערבים לחיות ב"רווחה, צדק וכבוד הדדי" בלא חלוקת הארץ. בכך לא היה רחוק מחזונו של האינטלקטואל הלבנוני ססיל חוראני, שהאמין בפתרון מדינה דו לאומית. השנה ימלאו מאה שנה להולדתו של אלתרמן, ועדיין אנחנו על אותה פרשת דרכים

תגובות

חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בהיות צה"ל ניצב על פסגת החרמון, במצרי טיראן, לאורך תעלת סואץ ולאורך הירדן, כתב המשורר נתן אלתרמן רשימה ב"מעריב" ושמה "מול מציאות שאין לה אח" ובה הוא אומר בין השאר: "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, את אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל. עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל לארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".

דברים אלה עוררו פליאה ואף תדהמה בקרב רבים מחסידיו של המשורר הנערץ. כמי שרואה את עצמו בקיא בשירתו לגווניה ולסוגיה השונים לא מצאתי בכתביו, לפני מלחמת ששת הימים, ולו רמז לחתירתו לארץ ישראל השלמה, בין הים לירדן.

זכרתי פגישה אחת בירושלים, ב-1954. עמדנו נתן אלתרמן, מנחם דורמן ואנוכי בסוף רחוב יפו, מול גלי החורבות בשטח ההפקר בואכה שער יפו. הירח המלא והעולה האיר את מגדל דוד ואת החומה. נתן צפה בחיזיון הנגלה ואמר: "מכאן עד שנחאי זו אסיה; מכאן עד רחוב הירקון בתל-אביב זו מדינת ישראל". ירושלים כמעט שאינה נזכרת בשיריו.

מה היא אם כן עילת העילות לתמורה העזה, המיידית, המוחלטת, שחלה באלתרמן, ברוחו, באמונתו וביצירתו, לאחר ששת הימים?

כבר ברשימתו "'הגדה המערבית' - ארץ בעילום שם", הוא תוקף בחריפות את כל ההצעות לפתרון מדיני שאינן מתבססות על שלמות ארץ ישראל כארצו של העם העברי: "אנו דנים בעניינו של שטח זה כמעט רק מצד המעמסה ש'החזקתו' עשויה להטיל עלינו... מחמת האוכלוסייה הערבית שהוא עשוי להוסיף על המיעוט הערבי במדינה... רק דבר אחד נעדר מעמדתנו כלפי שטח זה: העובדה הברורה והמוחלטת שכינוי זה ?הגדה המערבית' הוא למעשה פסבדונים של נחלת אבות המסמלת את העמוקים בקשריו של העם היהודי עם ארץ ישראל". הוא ממשיך במרירות: "הבעיה הדמוגרפית שהגדה המערבית מעמידה לפנינו היא בראש וראשונה פרי כישלונו ההיסטורי של העם היהודי שהחמיץ עשרים שנים גורליות ששיוועו לעליה. מבחינה זו כאילו חשף ניצחון צה"ל במלחמה את תבוסתה של התנועה הציונית".

אלתרמן דוחה על הסף, כ"דברים משונים", את הרעיון על "הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה, מדינה עצמאית עם בית נבחרים ועם דגל העשויים לספק צורך עמוק של הפלשתינאים ולתת להם אזרחות מכובדת בעולם הערבי". הוא מציין שפתרון החלוקה שבק חיים עוד בשעת הפלישה הערבית בתש"ח. הוא שב וטוען בכל חלק מן המאמר הזה כי "אנו חוזרים וקובעים בתודעתנו ותודעת העמים שאנו מסכימים מראש למעמד המיוחד לשטח זה של ?הגדה המערבית', בלי שים אל לב שיש בכך, למעשה, ויתור מראש על התמזגות עם חבל ארץ, המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי". נימוק מהותי זה חוזר בכל מאמרי הפולמוס שלו עד מותו שלוש שנים אחר כך.

האיש שאמר מול שער יפו כי "מכאן עד שנחאי זו אסיה" בא לחברון לאחר מלחמת ששת הימים. הוא רואה תמרור אבן שבו חרותה באנגלית ובערבית הכתובת Tomb of Abraham, ומציין כי סמוך לו קבע מישהו מחיילינו על פחית משוחה בצבע "אל מערת המכפלה". הוא מוסיף כי השלט הראשון נלעג ותלוש לעומת המלים הנצחיות "מערת המכפלה". כאן תמצית אמונתו של המשורר: "אם יש משמעות עמוקה, אנושית ולאומית, לשיבת ציון, הרי כאן ?בגדה המערבית' היא מקבלת תוכן שאין למעלה ממנו". והוא מסכם קטע זה וכותב: "זאת עלינו לזכור הן למול לחץ המעצמות והן למול בעיותינו אנו בחבל ארץ זה".

נתן אלתרמן לא הסתפק בכתיבה רצופה של מאמרי פולמוס עם המצדדים בחלוקת הארץ, כפתרון ל"בעיה הדמוגרפית" ולסכסוך הממושך והממאיר. בעקבות ששת הימים הוא מקים תנועה חדשה בישראל "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", זו שבין הים לירדן. עמדו לצדו בראשית המעשה משה שמיר וצבי שילוח. תנועה זו הרסה את כל המחיצות המוכרות במערכת הרוחנית והפוליטית. חברו בה יחדיו אישים מכל קצות הקשת, שעד אז היו יריבים מרים. כך מצא אלתרמן את עצמו בין אורי צבי גרינברג וד"ר אריה אלדד. התנועה הזאת, שכללה בתוכה גם את ש"י עגנון, חיים הזז ודב סדן ואת צביה לובטקין ויצחק צוקרמן (אנטק) מלוחמי הגיטאות, פירסמה גילוי דעת שעורר סערה רבתי ותגובות נגד חריפות. גם אני חתום עליו, כבנימין שבחבורה. אם אינני טועה אני הוא היחיד החי עדיין וכותב את הדברים האלה.

מן הון להון נזכרתי במאמרו של ססיל חוראני, בן לאחת המשפחות הערביות-נוצריות הידועות בלבנון, שהעמידה אנשי רוח ומדינאים, מי ששימש עשר שנים יועץ לחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה. המאמר "רגע של אמת, לקראת דו-שיח מזרח תיכוני", התפרסם תחילה בעיתון הלבנוני הנודע "אל נהאר", תרגומו האנגלי ניתן ב"אנקאונטר" הלונדוני. אחר כך ראה אור בכתב העת "מולד", בעריכתו של אפרים ברוידא, בחוברת אוקטובר-נובמבר 1967 וחולק למאות קציני מודיעין במערכת הביטחון. לדעתו של עורך "מולד" "זהו אחד המאמרים האמיצים, הנוקבים ובהירי המחשבה שנכתבו אי פעם בידי ערבי לשם ניתוח וביקורת עצמית".

מטרת הערבים, לדעתו של חוראני חייבת היתה להיות בלימת ישראל בגבולות הפסקת האש שנקבעו בשנת 1949 בתיווך האו"ם, שהציבו תחום טריטוריאלי לציונות. "בלימת ישראל לאחר שתי מלחמות שבהן הפסידו הערבים ולא כיבושה והריסתה של ישראל, דבר שהיה למעלה מכוחם של הערבים". הוא מעיד על סוד כוחה של ישראל, הנובע מחרדה קיומית מתמדת: "ישראל שראתה עצמה מאוימת התחמשה מכף רגל עד ראש, נהנתה מכושר טכני עדיף וטיפחה איכות שהיתה שקולה כנגד חימושם של הערבים". הוא מאתר חולשה פסיכולוגית קבועה בקרב הערבים: "הדבר שאינו מוצא חן בעינינו אנו מעמידים פנים שאינו קיים". יותר מזה: "כל אימת שאנו תופשים סוף סוף את האמת כבר מאוחר מדי. בשנת 1948 הצטערנו שלא קיבלנו את תוכנית החלוקה של 1947. במאי 1967 ניסינו לחזור לימים שלפני סואץ. מכל תבוסה אנו קוצרים יבול חדש של חרטה וכיסופים, אך לעולם, כנראה, אין אנו לומדים לקח חדש".

לדעת ססיל חוראני יכולים היו הערבים לבלום את התפתחותה של ישראל. "אחרי 1948 הוגבלה הציונות לשטח פעוט שהיה חלש מבחינה אסטרטגית וכמעט בלתי מוכשר לקיום כלכלי... ישראל עצמה היתה נעשית עוד מדינה אחת לבנטינית, מקצתה יהודית, מקצתה ערבית, ובעיקרה מזרחית". לדעתו השימוש בכוח צבאי כלפי ישראל הוא משגה, "סיכויינו הטוב ביותר לבלום את ישראל הוא על ידי לחץ בינלאומי".

דומה שססיל חוראני תפש כבר אז, זמן קצר לאחר תבוסת ששת הימים, מה עשוי להטריד ללא הרף את המחשבה המדינית בישראל ולהרחיב קרע ללא מרפה בתוכה: "התנועה הציונית והמנהיגים הישראליים הוצבו עקב מלחמת הבזק שלהם מ-5 ביוני נוכח דילמה דרמטית: אם תקבל ממשלת ישראל את הערבים בשטחים שבשליטתה כאזרחי ישראל לכל דבר במלוא הזכויות האזרחיות והמדיניות ישראל לא תהא עוד מדינה יהודית. היא תהפוך למדינה יהודית ערבית; פלשתינה שבה ערבים ויהודים חיים יחד תקום מחדש. אם לאו תהא תחת ידם אוכלוסיה גדולה שהם לא יוכלו לחסלה או למשול בה. אם באמת ינסו לחיות עם הערבים על בסיס של שוויון גמור ובמסגרת משפטית ומדינית אחת, תיסלל הדרך להתפייסות בין ישראל, או פלשתינה, ובין העולם הערבי ביום מן הימים. אך אם תינעל בפני הערבים הדלת לאזרחות שלמה לא יהיה עוד סיכוי שלום לנצח, לא בתוך ארץ ישראל ולא מחוצה לה".

42 שנה עברו מאז נכתבו בתל-אביב ובתוניס הדברים האלה. מי צדק באמונתו? אילו תחזיות התקיימו? אילו הופרכו כליל? אלתרמן נשבע לארץ ישראל השלמה, שבה יחיו שכנינו הערבים עמנו, ללא חלוקת הארץ, ב"פתרון של רווחה וצדק וכבוד הדדי". ההיסטוריה התנהלה אחרת, באשמתם ובאשמתנו. לאחר ששת הימים החלה מלחמת ההתשה הערבית, למלא אחר הכרזתו של גמאל עבד אל נאצר כי "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". היא הוליכה אל מלחמת יום הכיפורים, שעליה אמר הנרי קיסינג'ר: "מלחמת יום הכיפורים היתה בגדר ניצחון טקטי מזהיר לצה"ל ותבוסה מדינית-אסטרטגית מכאיבה לישראל".

המצרים שאפו לתיקו, שיביא למשא ומתן. וכך היה. בשיחות חשאיות התחייבה ישראל להחזיר למצרים את כל מדבר סיני כדי שאנואר אל סאדאת יוכל לבוא אל הכנסת בירושלים. והוא בא והתקבל בכבוד נשיאים. בנאומו החגיגי הכריז נשיא מצרים: "לא עוד מלחמה! לא עוד שפיכות דמים!" אך גם הוסיף: "לא אוותר על שעל מאדמה ערבית קדושה". וכך היה! צה"ל פינה את כל חצי האי סיני, עד טאבה. כך נקבע הדבר שהיה לחוק: "שטחים תמורת שלום", עד אחרון הסנטימטרים.

כך קרה עד היום והיה לחוק: צה"ל המנצח חוזר אל "קו ההתחלה". לאחר מבצע "חורב", בדצמבר 1948, צה"ל חצה בעוג'ה אל-חפיר שהיתה לניצנה, את הגבול המצרי, כבש את אבו-עגילה והתקדם מערבה ודרומה. פטרולים שלו הגיעו עד ג'בל לבני. מטוסי "ספיטפייר" בריטים שהמריאו מבסיסיהם ליד תעלת סואץ חגו מעל כוחותינו, כ"רמז דק". חמישה מהם הופלו על ידי מטוסי "מסרמשיט" ישראליים שנרכשו בצ'כוסלובקיה. בפגישה שנערכה במלון בטבריה בין בן-גוריון לשגריר האמריקאי ג'יימס מקדונלד דרש האמריקאי מראש הממשלה ושר הביטחון לפנות מיד את סיני. האלוף יגאל אלון, מפקד המבצע, התחנן לעוד שני ימי לחימה, שיאפשרו את כיבוש רפיח ואת כליאת הצבא המצרי ברצועת עזה בכיס ענק. הוא הושב ריקם.

הסיפור הזה חזר על עצמו לאחר "מבצע קדש". וגם לאחר ששת הימים חשבו רבים בקרבנו, ואני ביניהם, שנשב בסיני ימים רבים, שלפחות חלק ניכר מן המדבר הזה יצורף לישראל לפי "תוכנית אלון". לכן נהפכה העיירה שארם אל-שייח' לאופירה, שם מקסים! לכן הוקמה העיר ימית וחברו לה סביב המושבים הפורחים ובסיסי חיל האוויר "איתם" ו"עציון", האדירים, המשוכללים. הכל נעקר! חולות המדבר כיסו על ההריסות ועל ההנחות שהופרכו.

אלתרמן חזר וכתב במאמריו שסיני היא ערש לידתה של האומה: "קשריו של חצי האי סיני עם מצרים של היום הם קשרים פורמליים גרידא, שאין בהם אפילו יסוד של מציאות אתנית, ואילו מבחינה היסטורית ברור ההבדל בין שייכות מצרית זו של סיני ובין קשריו עם עברו של עם ישראל, קשרים שהם חלק לא-נפרד מן המורשה התרבותית העולמית". המשורר הגדול הזה, שכינוהו גם "נתן החכם", האמין בעמקי לבו שמעמד הר סיני הוא בבחינת "קושאן" ישראלי ב-1967.

לבסוף שבנו עד טאבה!

ססיל חוראני היה יועץ חכם. הוא הציע לאחיו הערבים להפעיל על ישראל לחץ פוליטי בינלאומי כדי לתבוע נסיגה אל קווי 4 ביוני. אך הוא מציב גם חלופה אפשרית, לאו דווקא כתרגיל פוליטי גאוני ואירוני: לקבל את השלטון הישראלי על הארץ כולה בתנאי שיישמרו זכויות האזרח של הערבים על בתיהם ורכושם ותוענק להם זכות הבחירה למוסדותיה של המדינה שתהיה בהכרח יהודית-ערבית. כאן נפגשים אלתרמן וחוראני. שהרי המשורר העברי הדגול מבטיח לערבים קיום הוגן המבוסס על "חיים ביחד, צדק וכבוד הדדי".

אני יושב ב"קפה הנרגילות" שב"סוק חאן אל-זית", "שוק בית הבד" בעיר העתיקה, וצופה במעשנים. הכרת פניהם עונה בהם שיש להם זמן. לי אין זמן. צפיתי באנשים האלה שאין בהם מאימת הפסוק "חיים על קו הקץ", המצוי בספר "שמחת עניים". אני שואל את עצמי אם קיים בשירה הערבית לדורותיה או בשירת העמים האחרים פסוק כזה, המעיד על זהות וגורל, על דנ"א לאומי. הם שקועים כאן כעת ב"סבלנות נרגילית". הם כצדיקים הרואים כיצד נעשית מלאכתם בידי אחרים, כיצד ישראל נדחפת אל "הקו הירוק" החוצה גם את ירושלים, עיר שתי הבירות, או להבדיל, כיצד קורם עור וגידים חזונו של ססיל חוראני על מדינה אחת, פלשתין-ישראל.

אני יושב, מפמפם במקטרתי, ותוהה היכן ומתי טעיתי. מתי והיכן נודע לי כי חזונו של אלתרמן על חיים ביחד בחברה נאורה של "צדק וכבוד הדדי" נהפך בתוקף החיכוך בהיסטוריה, בחיים האמיתיים שחיינו ובמעשים האמיתיים שעשינו בהם ושעשו הם בנו, להוויה מדממת, אחוזת איבה ושבועות נקם. אל הסכסוך הממושך והממאיר בין שתי תנועות לאומיות נוסף סיוט המלחמה בין דתות עם איבת האיסלם הג'יאהד, שאינו מכיר בפשרה ופיוס. אני יושב ב"קפה הנרגילות" ומהרהר במחלוקת המחריפה והולכת הקורעת את החברה הישראלית, שאינה מאפשרת לנו להילחם כנדרש או לעשות שלום מיוחל עם העם השכן.

עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל. אך הוא שולט זה עשרות שנים בעם השכן והשלטון הזה מעוות את צלם פניו עד אין היכר. נתן אלתרמן הלך לעולמו בראשית התקופה הזאת ולא שיער את העתיד לבוא. אני במו עיני הייתי עד, למרבה הצער, התדהמה והבושה, גם למעשים שהיו קרוב לוודאי מעוררים בו את זעקת החרש לא אוכל.

נתן אלתרמן, שהשנה מלאו מאה שנים להולדתו, מת בחוליו ב-1970, בהיותו בן שישים. איש זועם ומר נפש. במגירת שולחן הכתיבה, לאחר מותו, נמצא השיר "אז אמר השטן". השטן שואל את עצמו: "הנצור הזה איך אוכל לו / אתו האומץ וחכמת המעשה / וכלי מלחמה תושייה ועצה לו". ממשיך השטן: "לא אטול כוחו ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם / רק זאת אעשה הקהה מוחו / ושכח שאתו הצדק". והשיר מסתיים: "כה דיבר השטן וכמו / חוורו שמים מאימה / בראותם את השטן בקומו לבצע המזימה". עד נשימתו האחרונה לחם למען ארץ ישראל השלמה. אינני יודע מה היה אומר אילו המשיך לחיות בינינו והיה עד גם למעשים נתעבים בשם שלמות המולדת, למעשים הרחוקים מאוד מכל שכתב על "שלום ורווחה וצדק וכבוד הדדי" בינינו לבין המיעוט הערבי שיחיה בקרבנו.

ההיסטוריה ממשיכה לתעתע בנו. חוראני הציע לבני עמו ב-1967 לקבל את השלטון הישראלי בתנאי שיוענקו לערבים זכויות אזרח מלאות, כולל זכות הבחירה. הוא היה בטוח שבתוך דור-דורותיים תחדל ישראל להיות מדינה יהודית. כעת חוזרת אלינו ההצעה הזאת כחלופה לחלוקת הארץ. לערבים ישנה "סבלנות נרגילית". פתאום חשים רבים מקרב הישראלים באיום המדינה הדו-לאומית בארץ השלמה.

אינני דורש אל המתים. אך לפעמים אני שב ושואל את עצמי מה היה נתן אומר היום, ארבעים שנה לאחר הסתלקותו מאתנו. מי שכתב בשיר הפו"שים ב-1938, בימי הדמים ההם, ש"אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", כתב עשר שנים אחר כך את שיר התוכחה הלא נשכח "על זאת":

כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו אתם,

מי בפועל

ומי בשתיקת הסכמה,

נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם"

לתחומם של פושעי מלחמה.

הוא ידע שגם הצודקת במלחמות חייבת לקבוע את גבולות המותר והאסור. כל החשבון עוד לא נגמר. הישראלים חכמים יותר כבעלי ניסיון, כמי שפעלו בתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה. זו אינה אוהבת את האילו והאלמלא, את משפטי התנאי. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לסיים את הרשימה הזאת העוסקת בנתן אלתרמן ובססיל חוראני בשורות הנועלות את מחזור השירים בספרי "עיבל", בשיר מספר 86 שנכתב לאחר מלחמת לבנון השנייה:

לפנות בוקר נתקלנו בהמשך שלא ידע לאן עליו להמשיך,

שביקש עצות בין העצים לבין האבנים.

והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,

המשיכה לנדנד שהכל יכול היה להיות אחרת על ההר ההוא,

אילו רק שמענו בקולה.

על הישראלים יהיה להחליט בקרוב מה לעשות בהמשך המתקשה לדעת לאן עליו להמשך.

חיים גורי



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו