בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדים ונוער | השכנים החדשים של דתיה בן דור

מספרה החדש של בן דור נושבת הכוונה הטובה לסייע לקוראים הקטנים לפרק סטריאוטיפים ולבחון כל אחד מה"אחרים" החיים בקרבתם. הנושא החשוב הזה טבול בהומור רב - במקרה זה בעיקר בהומור חזותי

תגובות

בית משותף דתיה בן דור. איורים: ויטלי מינין. הוצאת מודן, עמ' לא ממוספרים, 68 שקלים

עוד בסוף שנות ה-40 הוכיחה לאה גולדברג (כנראה בהשפעת סיפור ילדים רוסי) שבית משותף הוא זירה מעולה לסיפור לפעוטות, ועניינו אהבת אדם. היא הוכיחה זאת כל כך טוב, עד שמאז פורסמה "דירה להשכיר" לראשונה, ב"משמר לילדים" ב-1949 - בוודאי שמאז 1970, כאשר זכתה היצירה לגרסה ה"קלאסית" שלה עם איוריו של שמואל כץ - קשה כנראה להרים שוב את הכפפה ולנצל את הפוטנציאל האמנותי העצום הגלום באותו מרחב אנושי דחוס, השוקק ב"אחרות" ומחייב הכרה הדדית בה.

ואכן, מה עוד אפשר לספר לפעוטות על המתח הייחודי המתרחש בבית משותף בין ההכרה מבפנים, מתוך הדירה, וההכרה מבחוץ, מפגישה מקרית בחדר המדרגות? מה עוד אפשר לספר על מגוון הרגשות העצום שהחיים יחד, אבל לחוד, מזמנים לדייריהם, מה עוד אפשר לספר על המתח בין הסדר האדריכלי החיצוני של ה"מגדל", קוביות קוביות של דירות זהות, לבין האי-סדר הנפלא שמחוללים בני אדם החיים בו? על כל אלה סיפרה כבר גולדברג באמצעות עלילה אלגורית מרתקת ומשעשעת, המערבת באופן וירטואוזי בין הצפוי והמפתיע, והמתגלגלת בפה כמו מוסיקה. מדי פעם בפעם היו בכל זאת ניסיונות, מקצתם נפלאים: הבניין התל-אביבי שברחוב שמגר חמש, על שש הקומות שלו והמרתף, מ"דודי שמחה" (ע. הלל, הקיבוץ המאוחד, 1964) הוא כמובן אחד מהם.

ספרה החדש של דתיה בן דור מנסה לעשות זאת שוב, וגם בעורפו, כמו בשני קודמיו, נושבת הכוונה הטובה לסייע לקוראים הקטנים לפרק סטריאוטיפים ולבחון כל אחד מה"אחרים" החיים בקרבתם כ"אני" לכל דבר. כמו בשני קודמיו, הנושא החשוב הזה טבול בהומור רב - במקרה זה בעיקר בהומור חזותי, מעשה ידיו האמונות מאוד של המאייר ויטלי מינין. אלא שבעוד ששני קודמיו נכנסים לעובי הקורה, מפרקים מבפנים את האחרות, בן דור נשארת בחוץ, ולמעשה רק מחזקת אותה.

"אנחנו גרים בבית משותף. זה בית גדול, ובו שלוש כניסות, והמון חלונות, והמון מרפסות, וגרים בו יחד הרבה ילדים והרבה אנשים. אני מכיר את כולם, חוץ מהשכנים החדשים". כך מתחיל הספר, ובאיור הנלווה אנחנו מוזמנים לבחון מרחוק כמה מהשכנים, במרחב הגלוי של דירתם: בחלון או במרפסת. בהמשך יאפשר לנו האיור לבחון מקרוב יותר, אך תמיד מעמדה של מביטים מן הצד, ובעיקר במרחב הציבורי, את ילדי הבית (קטלוג פוליטיקלי-קורקטי בהחלט: שחורים, לבנים, כתומים, גדולים, קטנים, בנים, בנות ועוד), את האמהות והאבות שבו (וחבל שלא מציגים לפנינו גם כמה אנשים שאינם מאורגנים בסידור משפחתי, הרי יש לא מעט כאלה).

בן דור מפרטת בקטלוג מחורז (פחות או יותר), וארוך-ארוך, מיהם. למשל: "כמה ילדים מנגנים בחלילית ואחד מנגן בפסנתר, יש ילדים שתמיד רבים ויש ילדים שיודעים לוותר. יש ילדים שאוהבים לשחק אתי ויש ילדים שלא. אבל כל ילד אוהב את אבא ואמא שלו". ועוד ועוד. הפירוט הארוך, הארוז בחן רב, משטיח לחלוטין את הדמויות המתוארות ומנכר את הקוראים מהן. כך, במקום בית משותף אחד שאמור כנראה לייצג לקוראים "כל-בית", מתואר כאן למעשה "שום-בית", או לפחות, שום בית בעל משמעות.



איורים מתוך הספר: ויטלי מינין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו