שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עם אג'נדה חברתית מובהקת, גל גבאי עושה עכשיו טלוויזיה אקטיביסטית

היא הגיעה מבאר שבע. יש לה אג'נדה חברתית מובהקת. היא חושבת שעיתונות וטלוויזיה צריכות ללכת ביחד. פלא שגל גבאי לא עובדת היום בערוץ 2?

אביבה לורי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

גל גבאי בחנה בתשוקה את העוגות הטריות שעל השולחן, עוגה עוגה, ולגמה רק מים. העוגות נקנו זה עתה במאפייה שכונתית בנוה צדק, אך באוויר לא היה רק ריח המאפים, אלא גם ניחוחו של מתח חדש: ייסורי ההתאפקות ותרגילים במשמעת עצמית. ליתר ביטחון, החביאה גבאי את שתי ידיה מתחת לשולחן ואת המבט התאמצה להפנות מהעוגות והלאה. לקראת יום הולדתה הארבעים שחל בסוף החודש, התברר לה שהיא הצטרפה לנשים במשפחתה, וכמותן סובלת מבעיות לב. "לקיתי בלבי", היא אומרת. "אני בבדיקות ומעקב, וצריכה לתת דין וחשבון לגוף שלי. העצה שקיבלתי היתה לשמור על עצמי: לעשות דיאטה, כושר גופני, בדיקות תקופתיות, כל הסט הגריאטרי הזה. אני עדיין המומה ומעכלת. אמרו לי גם לא לקחת ללב, ולשתוק. אבל להגיד לי לשתוק ולא לקחת ללב, זה כמו להגיד לי לא להיות אני".

מי שצופה בגבאי מגישה את התוכנית היומית "עושים סדר" בשידורי הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, מבין ששתיקה וגבאי לא הולכים ביחד. בחצי השעה שבה היא מגדירה באופן חד וברור את סדר היום החברתי והתרבותי שלה, היא בדרך כלל מסירה את המסכה החייכנית של התקינות הפוליטית וחושפת בלי להתנצל את כל קשת הרגשות. כועסת, נעלבת, רותחת, משתוממת, כואבת, צוחקת מכל הלב, לא מוותרת על אף ג'סטה. רחוקה ככל האפשר ממאמי לאומית של שמונה בערב.

בשבוע הבא תעלה בטלוויזיה החינוכית סדרה חדשה של גבאי, "ואקום". בניגוד להמלצת רופאיה, היא לא תשתוק, תיקח ללב באופן אישי ותציק לממסד. בעשרה פרקים שישודרו בימי שלישי ב-21:50, היא תטפל בבעיות חברתיות בסגנון דוקו-אקטיביזם מסוגנן, רך יותר משל הבולדוגים והבולדוזרים, בלי להתפרץ לדלתות סגורות ולתפוס מנכ"לים הנמלטים על נפשם מפני המצלמה. בסדרה היא מאירה את אזורי ההפקר האפלים של החברה, וזועקת את זעקתם של גיבורי הסדרה. "הסדרה תיגע בדברים שכולנו שמענו עליהם", היא אומרת, "אבל כאלה שיש בתוכם אזורי הפקר שאנחנו לא נוגעים בהם, נושאים שבפריים-טיים יגידו 'זה לא סקסי'. התפיסה שלי היא שלהשאיר ואקום, לעצום עיניים, זו הפקרה. פסיבי זה הכי אקטיבי שיש. יש לנו ספורט לאומי של נפילה בין הכיסאות, והמון מבנים מחוררים - ואקום סטרוקטורלי שהוא חלק מהשיטה. וזה לא יכול להימשך, זה מעצבן אותי מהבוקר עד הערב".

באחד מפרקי הסדרה תעסוק גבאי בחיילי יחידת המסתערבים "דובדבן", והדילמות המוסריות העולות משירותם הצבאי. "אחרי שהם משתחררים, מתפרקת האידיאולוגיה הצבאית שלהם והם ניצבים כאזרחים מול מה שעשו בצבא, וזה כנראה יותר מדי קיצוני לילדים בני 18", אומרת גבאי. "אנחנו, כחברה, מפקירים אותם, נותנים להם תחושה שמה שהם עשו הוא לא בסדר ולא נותנים להם מסגרות תומכות".

הסדרה תעסוק גם בקורבנות השוק האפור ובהיעדרו של פיקוח עליו מצד המדינה, ובמיתוסים של השואה שלא מדברים עליהם, כמו נשים שמכרו את גופן כדי להינצל, לעומת נשים שהעדיפו להתאבד ולא לעשות זאת. "אנחנו אוהבים את גיבורינו מתים", אומרת גבאי, "ואנחנו מניחים שמי שניצלה כנראה היתה זונה. אין הוכחה שהמיתוסים נכונים, אבל מספרים אותם במסעות לפולין".

מה מרגישה תרנגולת

אחד הפרקים שהסעירו את רוחה של גבאי עוסק באמהות שנחשפות לגילוי עריות במשפחה: אמהות נוכחות-נפקדות, שרואות את הזוועות ולא עושות דבר. היא התלוותה לנשים שסבלו מאלימות מצד בני זוגן והחליטו להקים גוף כדי להסביר את חשיבות הטיפול בגברים אלימים, במיוחד ברגע הנפיץ ביותר, שבו גברים מקבלים צו הרחקה מהבית וכל מחשבותיהם נתונות לנקמה באשה. גבאי הלכה איתן ל"בית נועם", הוסטל לגברים אלימים, שבו הם מטופלים בשיטות מיוחדות. פרק נוסף מוקדש להומלסים, ואחר בוחן את סוגיית ההומואים מנקודת מבטה של ההלכה הדתית: יהודית, מוסלמית ונוצרית.

"רציתי לחבר בין הסיפור הפרטי והדרמטי לסיפור המבני", אומרת גבאי. "זו תמצית האג'נדה המקצועית שלי. כי בהתמקדות בסיפור האישי בלבד אתה מספק דרמה ומביא רייטינג, אבל מונע פעולה אזרחית. אתה יושב בכורסה, מצקצק, וגמרת את התפקיד שלך בניקוי המצפון. מנגנון של צמיחה וצריכה מטשטש את המוח ואת התודעה, ומנוגד לאקטיביזם מחשבתי ולא מעורר לפעולה".

בכל פרקי הסדרה, גבאי היא חלק מהאייטם. היא נוכחת, מפלרטטת עם המצלמה ועם הגיבורים שלה והולכת איתם, יד ביד, בלי פילטרים וברגישות מופלאה, אל היעד: הררי ביורוקרטיה, אטימות ממסדית, אדישות ציבורית ובורות כללית.

למה בעצם את חלק מהסיפור?

"זה הז'אנר. אני ארוגה לתוך הסדרה, וניגשת לנושא מקרוב. אני לא פוחדת שיתפסו את הרגישות שלי כחולשה. זה המקום הטבעי שלי. כך אני מחברת בין הרגשי לתופעה הרחבה. זו עוד אופציה להסתכל על המציאות".

גבאי נולדה בבאר שבע, להורים שעלו ב-55' ממרוקו. אמה פיה אחות בסורוקה, אביה משה עבד במפעלי ים המלח. אולם את הקשר האינטימי ביותר יצרה עם סבתה חנה, "אשה חכמה ומאוד משמעותית בחיי. חזקה, חרוצה, ערכית והומניסטית מדרגה ראשונה", היא אומרת.

אביה של גבאי נפטר לפני שלוש שנים וחצי, בגיל 62. "הוא היה איש בעל תבונת כפיים, ורשומים על שמו כמה פטנטים במפעל שבו עבד. בבוקר הראשון בחייו שבו היה אמור להיות אדם לא עובד, הוא לא התעורר", מספרת גבאי. "לבו לא עמד בזה. אני חושבת שהוא מת מעצב".

לגבאי אחות גדולה, רחלי, כלכלנית, ואח קטן, אור, שמשתחרר משירות קבע ורוצה ללמוד הנדסת בניין וארכיטקטורה "ואני מחזיקה לו את כל האצבעות שברשותי", אומרת גבאי, ומתכוונת לחמש אצבעות יד שמאל. אצבעותיה ביד ימין נקטעו כשהיתה בת שנתיים וחצי. "זה היה בבית", היא אומרת, "אמא שלי עשתה קציצות במכונת בשר חשמלית. שאלתי אותה 'מה את עושה?' והיא אמרה: 'קציצות'. שאלתי: 'איזה?' והיא אמרה: 'של תרנגולת' ואז שאלתי: 'אמא, מה מרגישה התרנגולת?' אמי אומרת שהכנסתי את היד ובדקתי".

את זוכרת מזה משהו?

"את האימה. יש לי זיכרון חווייתי של טראומה, מוקפת באנשים עם מסכות וחליפות ירוקות בדרך לחדר ניתוח. בחלומות שחוזרים על עצמם, יש לי תחושה שאני בחללית עם חייזרים בירוק, חסרת אונים. אולי המשיכה שלי לטפל בחסרי אונים באה משם, למרות שאמא שלי אומרת שנולדתי עם הצורך הזה. מאז, אני לא יכולה לראות מנורות של בתי חולים. אני מוכנה לישון ולהתחתן עם רופאים", אומרת גבאי שבעלה, דרור דולפין, הוא פסיכיאטר, וגם החבר הקודם שלה היה כירורג, "אבל אני לא אוהבת לבקר אותם בעבודה".

גבאי לא זוכרת כאב, רק רגשי אשם ושתיקות. "הרבה שנים לא ידעתי את הפרטים, כי הורי לא יכלו לעמוד בתיאור. אחרי כמה ימים אמי הפילה ורק הרבה שנים מאוחר יותר, הכרחתי אותה להיכנס שוב להריון, וכך נולד אחי".

למה אשמה?

"שגרמתי להם צער. הסקרנות שלי פגעה במשפחה שלמה. זה היה כאב גדול לאמי. תחושת האשמה שלה, שלא שמרה עלי, הפכה לשחקנית מפתח בחיים שלי והיא העבירה אותה אלי, אני במלחמה מתמדת איתה. אני לא עושה עניין גדול מאצבעותי. זה עניין קטן גם ברמה האסתטית וגם ברמה הפיזית. אני לא מוגבלת, עושה הכל, אין בי תחושת נכות או אבל, אבל יש חוויה של חריגות. ואולי אני חריגה בגלל כל ההתנהלות שלי".

מאז שגבאי זוכרת את עצמה, היא היתה "זו עם היד". מעוררת סקרנות, דחייה ופחד ולא מצליחה לגרום לילדים להתקרב אליה. "היה לי גם שפם קטן וגבות מחוברות וגדולות", היא מוסיפה, "בגלל המראה וההתנהגות המתריסה שלי, רוב ילדותי הייתי בתוך בועה, לא מובנת".

הילדים הציקו לך?

"ברור. ילדים לא מעכלים את הדבר, שואלים שוב ושוב, מגרדים לך את הפצע ולא מאפשרים להתנתק מזה. והרגשתי שאני הרבה יותר מ'הילדה בלי היד', נלחמתי על הכרה. ידעתי שיש לי מה להגיד, שכיף לשחק איתי. בבית לא ממש יכולתי לחלוק את הכאב עם מישהו, כי הייתי צריכה להוכיח לאמא שהכל בסדר, שלא נגמרו לי החיים, כך שהייתי לכודה בזה די לבד. ההורים זרמו איתי בכל רצונותי. שלחו אותי ללמוד לנגן במנדולינה, שזה כמו לרקוד בלי רגליים. ניגנתי בתזמורת עם היד בלי האצבעות, וזו היתה אהבה גדולה שלי, מפלט נפלא".

בכיתה ג' נמאס לה, והיא עברה מכיתה לכיתה בשכבה והסבירה פעם אחת ולתמיד מה קרה. "אמרתי שאני ילדה ככל הילדים, שזו מועקה נורא גדולה בשבילי ושיניחו לי, ומי שרוצה, מוזמן לגעת ולשאול שאלות, ואם מישהו רוצה להיות חבר שלי, אני אשמח. וככה הרווחתי את אירית פידל מג'3, חברתי הטובה ביותר עד היום. זה היה רגע מכונן. היא היישירה אלי מבט, פעם ראשונה שילד הסתכל עלי, ומיד היה חיבור.

"אחר כך הבנתי משהו משמעותי, שאני לא מסכימה להיות זו עם היד, ומאז היה לי מקום נפלא בין הילדים, בגלל מה שזה עשה להם ובגלל הביטחון העצמי שלי. כשהבנתי שיש לי מה לתת, כבר הייתי במקום אחר. עד עכשיו לא דיברתי על זה, אבל אחרי 20 שנה במקצוע, אני כבר יכולה להרשות לעצמי כי זה חלק בלתי נפרד ממני, וחלק משמעותי של איך שאני עושה את העבודה שלי".

בזכות החברות של סבתא

גבאי לא היתה תלמידה מבריקה. היא אובחנה כהיפראקטיבית ובעלת לקות למידה עם בעיות קשב וריכוז. "נפשי היתה סוערת, הייתי טום בוי. הסכנה היתה חברה טובה שלי: גלשן רוח, לטפס על גגות, על הרים, לעבור ממרפסת של שכנים מבחוץ. המורים התלבטו אם אני ילדה חכמה או לא, עד ששתי מורות שמו לב שיש פער בין מה שאני יודעת למה שאני מצליחה להראות שאני יודעת, ונתנו לי זמן נוסף בבחינות. כך נפתחו הדלתות ויכולתי להצטיין ולהשיג יותר".

היא עברה בין שלושה תיכונים עד שנחתה בחיקה המנחם של מנהלת מקיף ו', שמחה בנאי, "אמא של מאיר, אביתר ואורנה, שהיתה נפלאה וראתה שאני יכולה, וזה די עזר לי לחסל את ההתלבטות, ביני לביני, אם אני אהבלה או בן אדם עם יכולות".

עם בנים דווקא לא היתה לה בעיה - היד החסרה עזרה לה למיין. "זו היתה מסננת נפלאה, מי שהיה חסר ביטחון עצמי לא יכול היה להיות איתי. היו לי אהבות גדולות". לצבא התנדבה כמש"קית חינוך בבסיס חצרים. "זה הסטנדרט הפרטי שלי, אבל חורה לי שמנהלים ציד מכשפות אחרי אנשים שלא משרתים מסיבות פרטיות".

כמו בר רפאלי?

"זה סטנדרט כפול ובעייתי. מרכז חייה לא בישראל, וזה לא מקובל בעינינו, כי היא סמל לאומי. למה בכלל הפכנו אותה לסמל לאומי? כי רצינו לגעת באבק הכוכבים של ליאונרדו דיקפריו, ועכשיו היא שלנו, למרות שלא כל הצלחה שנולדה בישראל היא שלנו. כשהיא לא מתנהגת בסטנדרטים 'ציוניים', אנחנו כועסים עליה. למה אנחנו לא כועסים על אנשי עסקים שמקבלים סיוע מהקופה הציבורית למפעלים בפריפריה וכשהם עושים ספקולציות ומושכים דיבידנדים וסוגרים את המפעל, אנחנו לא תובעים מהם שיחזירו שקל, אבל אנחנו כן תובעים זאת ממנה? לא השקענו בה גרוש והיא הצליחה בזכות עצמה".

אחרי הצבא, התלבטה גבאי לגבי עתידה, ובינתיים היתה מורה מחליפה בבית ספר יסודי, הדריכה נוער עבריין והיתה ברמנית. הכל באותו יום. אחר כך חשבה להיות תזונאית קלינית, שרה באופרטה, עבדה במעבדה כימית, אך בסוף בחרה בעיתונות. "גרתי אצל סבתא שלי, וישבתי עם כל הקשישות על הספסלים בשכונה והבנתי שאני גם יודעת לראות, וגם להבין את חוסר האונים האנושי, ושאני יכולה לשמש פה לאנשים", היא מסבירה, "ותמיד אהבתי לכתוב, אז הלכתי למקומון 'שבע' אבל העורך אמר שאין לי את זה. ניסיתי במקומון של 'ידיעות אחרונות', 'קול הנגב', ואחרי המון משוכות קיבלתי חוזה".

הקריירה של גבאי צמחה מעוולות עירוניות ושחיתויות מקומיות: "עופר עיני לימד אותי לקרוא תקציבים, הוא היה כלכלן באיזה משרד, הבנתי את המנגנונים והקדשתי את חיי באותם ימים לחשיפת שחיתויות. הבאתי סיפורים. אחרי שבועיים קיבלתי כתבת שער. אחד השיאים היה כשראש יאח"ה שירד לשטח, אמר לי 'שאפו'. כל הכתבות עוד מונחות אצל סבתא שלי במגירות הגרביים".

העיתונאי דני קיפר היה העורך הראשון שלה בתחילת שנות ה-90. "היא הגיעה ערב אחד עם כמה טקסטים שמצאו חן בעיני, ואמרה לי 'אני רוצה להיות הכתבת הפוליטית של העיתון'", הוא מספר. "מאוד אהבתי את הביטחון העצמי, לשים את הדברים על השולחן, וזיהיתי שמדובר בכישרון גדול. תוך זמן קצר ביותר היא השתלטה על הנושא והתחילה בתחקירים מדהימים על העירייה, הכל ממוסמך ומסודר. מהר מאוד היא הפכה לשם דבר בדרום. תמיד היה לה מה להגיד. ראיתי בה נכס אדיר לעיתון הקטן הזה". הוא גם חוזה לה עתיד: "הנישה החברתית טבעית לה. לא אתפלא אם נפגוש אותה בכנסת יום אחד. אנשים כמוה חייבים להיות שם. היא דמות מרתקת שמצילה את שמה של התקשורת".

שמעון איפרגן, כתב "מעריב" בדרום שעבד עם גבאי ב"קול הנגב", מגדיר אותה "שמורת טבע", עיתונאית שבאה לעבודה בשמונה בבוקר ועוזבת באמצע הלילה. "בשבילה שמים הם לא הגבול", הוא אומר. "כל מה שנגעה, היה ברצינות הכי גדולה. כשעשתה תחקיר על קקטוסים בעיר, הלכה ולמדה אצל מומחים על קקטוסים. היא היתה הכתבת הפוליטית הכי טובה שהיתה בבאר שבע. שום דבר לא יכול לשבור אותה, רק ילדים חסרי בית או רעבים".

מבאר שבע היא עברה לתל אביב וגלי צה"ל גייסו אותה לשורותיהם. "שמעו על הברדק שעשיתי בבאר שבע והציעו שאהיה כתבת הפלילים כאזרחית עובדת צה"ל. אני לא חושבת שבדרך הרגילה הייתי מגיעה לשם אי פעם". אחר כך עשתה כמה סרטים לרשת בערוץ 2 וגיא זהר, שהכיר אותה מגל"צ, ביקש ממנה להיות הכתבת בדרום של ערוץ 2. "היא בחורה יוצאת דופן בחריצותה ובנחמדותה", אומר זהר, "בעלת אישיות כובשת ואג'נדה מוצקה שהתפתחה במשך השנים".

במסיבה של חברת החדשות לפני 11 שנה, הכירה את בעלה, שהגיע לשם בכלל כדי להכיר בחורה אחרת. "הוא היה סטודנט לפילוסופיה ולי היו פרפרים בשיער. הייתי שיכורה והפרפרים התפזרו. הוא עזר לי לאסוף אותם מהרצפה, ואז לשנייה, העיניים שלנו נפגשו, החלפנו מבט אחד ובבוקר התעוררתי עם האנג אובר ואמרתי לחברתי אירית ולאחותי, 'פגשתי את בעלי'. אחרי שבוע הוא התקשר. אחר כך הלך ללמוד רפואה". עתה הם הורים לשלושה ילדים: אבישג בת שבע, אברי בן שלוש וחצי ונרי בן שנה וחצי.

הסנדלר האהוב

האג'נדה המקצועית של גבאי התגבשה בדסק החדשות של ערוץ 2, שם שימשה כתבת לענייני משטרה. ההתחככות עם שולי החברה והסכנות איזנו את הסערות הפנימיות בנפשה. רינו צרור היה אחד מעורכיה באולפן שישי. אחת הכתבות הראשונות שהטיל על גבאי היתה על סחר בנשים. "הוא שלח אותי לראות איך הזנות התל-אביבית עובדת", מספרת גבאי. "פגשתי סרסור. רציתי לראות איך המנגנון הכלכלי עובד והוא סיפר לי איך הוא קונה ומוכר ומייבא אותן, הסביר שכל אחד רוצה סחורה אחרת. ואז 11 חברי כנסת, ובראשם זהבה גלאון, הגישו את הצעת החוק למניעת סחר בבני אדם".

"הכתבה היתה אחת העבודות היותר יפות שיצאו מתחת ליד שלי, מבחינת האפקט", אומר צרור. "זה היה תחקיר של חודשים, גל עשתה עבודה נפלאה, היא נכנסת לרזולוציות מאוד צפופות, תופסת משבצת קטנה בתוך הכאוס, מסתכלת עליה ומבינה אותה עד הסוף. אני חושב שהיא משלמת על זה את המחיר כמו ילדה גדולה".

אתה מתכוון לכך שערוץ 2 ויתר עליה?

"כן, אבל בזכות ערוץ 2 היא ייצרה זהות עצמאית, כי בלי המגבר העצום הזה, זה מאוד מסובך. היא לא מדברת ל-33 האחוזים של 'האח הגדול' אבל כן ל-150 אלף איש ביום ב'עושים סדר'. היא עיתונאית מצוינת, מחויבת מתוך עצמה, לא צריכה מערכת, וזה מרשים מאוד".

אחרי שנולדה בתה הבכורה, עזבה גבאי את תפקיד הכתבת הפלילית ועברה לערוץ הכנסת, שם קידמה סדר יום חברתי. "לא מצאתי את המקום שלי בחברת החדשות, גם בגלל נסיבות החיים ובגלל ההורות, לא רציתי להתחכך עוד עם הסכנות בשלב זה בחיי. כשהפכתי לאמא נאלצתי להיפרד משתי ידידותי: הסכנה ורגשי האשם".

לפני כחמש שנים חזרה לעבוד בחברת החדשות כמבזקנית בוקר. "מאוד לא מוצלחת", היא אומרת. "זה לא ג'וב בשבילי, כי הוא מצריך משהו קורקטי ואני שקופה, יש שיתוף פעולה פורה אצלי בין הלב לראש. כל השנים היה לי מאבק, כי אנשים מפרשים רגישות כחולשה. אבל ממרום שנותי, אני מרשה לעצמי להיות נועזת ולהפגין רגישות, זה לא הפוך לעוצמה.

"לפעמים אתה מוצא את עצמך מתפקע במעיל שקטן עליך ולא מעז להחליף אותו במעיל גדול שתוכל להתרווח בו. זה מתחיל עם מה את לא יכולה לעשות: את לא יכולה להיות מגישה בטלוויזיה, את לא יכולה להיות פרשנית, מקסימום דעתנית, כי גברים מפרשים ונשים מחוות דעה. לפעמים הן מהגגות או שהן ביצ'יות תוקפניות והציבור לא אוהב את זה, ואם כל כך דחוף לך להגיד, אז תלכי לפוליטיקה. כל המקצוע שלנו עסוק רק באובייקטיביות, כאילו שמה שמשודר הוא אובייקטיבי ולא נקבע על פי תחומי העניין של העורך".

עיתונאי לא אמור להיות נטול אג'נדה ככל יכולתו?

"יש כל מיני ז'אנרים, וכל סוג צריך להתנהל במסגרת שלו, למרות שגם לדיווח יש ממד של סובייקטיביות. אבל היום השתלטו על מקצוע העיתונות מונופולים של דעה אחת ואין מרחב מספיק לכל קשת הדעות, לטעמי. יש אג'נדות מקובלות בקונסנזוס ויש אג'נדות בשוליים".

זה נשמע רומנטי, אבל כמעט בלתי אפשרי לנהל סדר יום עצמאי לגמרי ולשרוד במקצוע.

"הכוחות הפועלים עלינו מגמישים את המקצוע שלנו לעומת שאר הפרופסיות. במלחמה אנחנו חייבים להיות המוזות ששותקות, פטריוטים ולא הומניסטים ששואלים שאלות ערכיות. זו כמעט בגידה עיתונאית. למה אם אצטרף לוועד נגד עינויים אהיה עוכרת ישראל? למה אם יונית לוי שואלת אם היה הכרחי להטיל פצצה על בית ספר בעזה, זה לא בסדר? זו שאלה שצריך לשאול".

האג'נדה החברתית שלך דחקה אותך לשוליים?

"לא נדחקתי לשוליים. בחרתי. היה לי יותר קל לדבר על דברים שעניינו אותי, למשל, בערוץ הכנסת. ברגע שאתה מרגיש מוגבל, התשוקה נבלמת".

מחיר החופש תמיד יקר.

"אני שמחה לשלם אותו. לא היתה לי אופציה אחרת. אני נקרעת בין הבחירות שאני עושה. לא היה פשוט לעזוב את חברת החדשות ולעבור לחינוכית, אבל לא מצאתי שם את המקום שלי".

אט אט, הפכה גבאי לנטל מסוים על הערוץ המסחרי. כמבזקנית לקחה לעצמה מידה מופרזת, לדעת הערוץ, של חופש ביטוי. לחיזבאללה קראה "לוחמי חופש" וביום כיפור בירכה את היהודים בצום קל ואת המוסלמים ב"רמדאן כרים". באחת התוכניות של "העולם הבוקר", קראה גבאי להזדהות עם עובדי אולפני ג"ג, שלא קיבלו משכורת כבר חצי שנה.

לא זכרת שעובדי ג"ג הם העובדים הטכניים של חברת החדשות?

"זו היתה טעות, אבל אני מודה שקשה לי להצטער עליה. זה היה כמו לדבר על עובדי 'עוף קור': אנשים שהיו צריכים לשלם משכנתה, ובמשך חצי שנה הלינו את שכרם. למה נחשב לא לגיטימי לדבר על זה?"

"אני מניח שזו הפעם האחרונה שאת משדרת", אמר באירוניה אברי גלעד באותו בוקר, "היה נעים לעבוד איתך". ואכן, פליטת הפה עלתה לגבאי בשלושה חודשי השעיה. "הם צדקו", היא אומרת. "אני לא בנויה לזה. אם היו נותנים לי תוכנית כלכלית נושכת או את 'פגוש את העיתונות', הייתי עושה את זה טוב".

אחרי ההשעיה, היא עשתה כתבות באולפן שישי, כשבמקביל עשתה סרטים תיעודיים ועבדה ברדיו 99 שהיה שייך לארקדי גאידמק. כעבור שנה החליטה לעזוב את ערוץ 2 ועברה לחינוכית, כשהציעו לה לעשות את "עושים סדר": עיסוק בענייני היום דרך תפיסות עולם שונות. "אמרתי 'בינגו'. זה כמו לפגוש את אהוב חייך, גם אם הוא סנדלר. יש בי גם תשוקה לפגוש אנשים, השטח חסר לי, וכך נולדה 'ואקום'".

חיים ריבלין, כתב הרווחה של ערוץ 2, חושב שהערוץ הפסיד כוח חשוב. "היא מציבה אג'נדה לא כל כך פופולרית בלי להתנצל", הוא אומר. "חבל שזה נעשה בחינוכית שכוחת האל. הייתי עצוב שהיא עזבה את החדשות כי היא ניסתה לעשות משהו משמעותי בלב הפריים-טיים, להשמיע את דעותיה שלא היו פופולריות".

גבאי לא חושבת על פוליטיקה, "אני עיתונאית בכל תא ותא בגופי", היא אומרת, "כשלפרשנים ותיקים יש אג'נדה, אף אחד לא שולח אותם לפוליטיקה". ח"כ שלי יחימוביץ, שעבדה איתה בחברת החדשות, אומרת ש"אין עוד גל גבאי. היא לא נותנת לעצמה להיות פס ייצור שבלוני. לכל נושא היא ניגשת כאילו שזה כתבת חייה, עם בסיס אידיאולוגי מוצק והשכלה כללית רחבה. אם הייתי מנהלת שלה, הייתי אומרת לה: 'קחי משבצת ותעשי בה מה שאת רוצה'".

גבאי בוודאי תשמח לכך, אבל מחוץ לשעות העבודה, היא אוהבת להעמיק גם ב"אח הגדול". "אני שמחה שמרשים לי להציץ, ולא צריכה להתלבט אם זה בסדר. אני מוצאת את עצמי בדינמיקות האלה ורואה כמה זה טיפשי. כולנו גם חארות, וטובי לב, ומניפולטיבים, ורכלנים ואינטרסנטים. אני מבסוטה שאני מתקלפת וזה מאפשר לנו גם לנשום את הדברים שכל אחד מאיתנו פחות אוהב בעצמו. וגם כי זה קרקס".*

איפור: צפי סמו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ