שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מוסר בערפל ובסערה

"אוניית המגדלור" של זיגפריד לנץ היא נובלה כה מדויקת, כה מהודקת, שכל משפט וכל מלה בה רבי-משמעות ותרגומה מעשיר את לשוננו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

אוניית המגדלור, מאת זיגפריד לנץ, תירגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר טלי קונס, הוצאת כתר, סדרת נובלה, 2009, 196 עמודים

קריאת "אוניית המגדלור" יש בה לגרום עונג רב, בראש וראשונה בשל תרגומה המשובח של טלי קונס, מתרגמת צעירה מגרמנית, שפה שאין בקרבנו שפע של מתרגמים ממנה. כמה מנחם שיש למתרגמים הוותיקים המצוינים מגרמנית ממשיכים צעירים העושים עבודה מצוינת, כמו יונתן ניראד, טלי קונס, חנן אלשטיין ואחרים. "אוניית המגדלור" היא נובלה קלאסית, כלומר: רומאן קצר ודחוס שעלילתו מתרחשת בזמן קצר ותחום עם גרעין טראגי בלבו, טראגי במובן העתיק של המלה, קונפליקט בלתי פתיר בין שני צדדים צודקים. כך שכל פתרון שלו יהא צודק ככל שיהיה, ישאיר אחריו חללים.

"אוניית המגדלור" היא אלגוריה, כי אפשר להראות שכל אחד מגיבוריה הוא סמל. כך המגדלור הוא סמל למוסר, ורב החובל הוא סמל לסמכות המוסרית וכיוצא באלה. אבל לתפוש את הנובלה הזאת כך פירושו לאבד משהו יקר ערך שיש בה. כי "אוניית המגדלור" היא אלגוריה עם סתירה בלבה. הסתירה מתבטאת בכך שאפשר לקרוא את "אוניית המגדלור" בלי לפרשה כאלגוריה, ואף שעל פני השטח היא מתפרשת ככזאת. הספר הוא בוודאי גם רומאן מתח פסיכולוגי, אבל בעיקרו הוא סיפור מוסר. הנובלה של לנץ היא יצירה מהודקת, אמביוולנטית, מבלבלת ומטלטלת, עד שמגיע בסופו של דבר הפתרון החד-משמעי הנוקב.

דרך התרחשויותיו חוקר "אוניית המגדלור" את נפשות הגיבורים ומניעיהם. עלילתו נפרשת בשלושה ימים על סיפונה של ספינה העוגנת בטח מאז תום המלחמה במפרץ בים הבלטי ומשמשת מגדלור בים מסוכן, כדי "להזהיר את הספינות מפני השרטונים הנודדים ולשמש להן נקודת ניווט אל הנתיב הנקי ממוקשים" (עמ' 5). לאורו של המגדלור יכולות הספינות העוברות בים המסוכן לנווט את דרכן ללא פגע. בהעלמו עלולים להתרחש אסונות כבדים, במיוחד בשעה של ערפל או סערה. ה"אונייה אינה חופשייה ואינה שטה אל חופים אחרים, אלא כבולה בשרשרת ארוכה כמו אסיר, מרותקת בעוגן העצום הנעוץ במעמקי הקרקע החולית" (עמ' 12).

נובלה זו היא יצירה מוקדמת של זיגפריד לנץ, שראתה אור כבר ב-1960 בקובץ סיפורים הנושא שם זה. כמו ביצירות אחרות שלו, "הפלגה אחרונה" למשל, הים הצפוני הוא אחד מגיבוריו. על האונייה מפקד רב-חובל ותיק ורב ניסיון, פרייטג שמו, שעומד לפרוש מן העבודה לאחר שיסיים את המשמרת הנוכחית האחרונה שלו, שבה מתרחש הסיפור. בנו הצעיר פרד שוהה עמו על הספינה. פרייטג הביא אותו עמו לספינה אל המשמרת האחרונה, שתתברר כשעת המבחן הגורלית שלו. "פרייטג לא שאל איש, לא ביקש רשות; מאחר שהיה רב החובל של האונייה פשוט לקח אותו אל המשמרת האחרונה, הוציא אותו מבית החולים, ששם שכב פרד בגלל הרעלת כספית" (עמ' 9).

בנובלה, כמו בטרגדיה הקלאסית, הכל צפוי מראש. היחסים בין האב לבן מתוחים. הבן שוטם את אביו ובז לו מכיוון שהוא חושב אותו למוג לב ובוגדני. בגלל סיפור שסופר לו, סיפור שלא בדק את פרטיו, הוא שופט את האב לחובה שלא בצדק. עכשיו תבוא שעת המבחן, ומי שיזמן אותה יהיה הבן, שימלא לרגע את תפקיד התצפיתן. כך, דרך הבן והערות אגב אחרות במהלך הסיפור, נופל צל המלחמה על הנפשות הפועלות. במהלך השתלשלות העניינים מסופר הסיפור שסופר לבן על אביו על ידי אחד מעמיתיו, ומתברר כשקר וכעלילה. אבל להבנה הזאת יגיע הבן רק בסוף המבחן.

נוסף על זוג זה, עובדים על הספינה אנשים בעלי תפקידים מוגדרים: הטבח טריטל, צומפה התצפיתן, שספינתו טורפדה והוא נסחף תשעים שעות בסירת הצלה ונחשב מת בעיני כולם, מה שצריך ללמד על כוח העמידה שלו; האיש שעל החרטום שאימץ לעצמו עורבת שאותה הוא מנסה ללמד לדבר, מה שמלמד אולי על תחושת בדידות עמוקה וחוסר קשר עם עמיתיו; האלחוטאי, ההגאי, והמכונאי. בסך הכל שמונה אנשים שתפקידם הוא גם מעשי, גם סמלי. מי שמזמן את הדרמה אל הסיפון הוא פרד, הנער, שמבחין בסירה העומדת לטבוע, ובהודיעו על כך לאביו ולתצפיתן, מחייב אותם להצילה.

מעל לתיאור המדויק והיפהפה שבאוברטורה המפוארת והמוסיקלית של הנובלה, מרחפים זיכרונות המלחמה שכל המבוגרים שעל האונייה השתתפו בה בדרגות שונות בחיל הים. וכך גם זיגפריד לנץ עצמו, שגויס לחיל הים והוא בן 17, ושירת על אחת מספינות הקרב ששטו בים הבלטי. הוא ערק מן הצבא שנתיים לפני גמר המלחמה, ונמלט לדנמרק. הוא מיטיב איפוא להכיר את הספינות, את הים ואת הסביבה ההיא שבצפון על מזג האוויר שלה וסערותיה.

התצפיתן ואיש החרטום יוצאים בסירה להציל את הטובעים והדרמה מתחילה עם שובם, כשהם מעלים אל הזירה שלושה גברים מפוקפקים, שני אחים שמתברר עד מהרה כי הם פושעים נמלטים, חמושים ומסוכנים. השניים הם אנשים מתחתית המדרגה, פושעים מסוכנים אך לא מתוחכמים, ואילו השלישי, מנהיגם, ד"ר קספרי, איש משכיל, הוא דוברו של הרוע. הוויכוח על דרך הפעולה נגד הפושעים הנמלטים מתחיל מיד כשהאלחוטאי המגלה את הנשק המוסתר בסירה שלהם אומר לרב החובל "אסור לנו לתת להם ללכת", ורב החובל אומר לו: "ניפטר מהם מהר ככל האפשר. זה לא ענייננו מנין הם באים ולאן הם הולכים". עמדתו מעלה סימן שאלה.

למן ההתחלה ברור שפרייטג, רב החובל, מעוניין רק בשני דברים, בשקט, כלומר: בפעילות שלא תעלה בקורבנות, ובכך שהאוניית המגדלור תישאר במקומה, מה שמוטל בספק עתה, כי היא עשויה לשמש לפושעים דרך מילוט אם יצליחו להעלות את העוגן שלה ולהשיט אותה. אבל הפקודים של פרייטג סבורים שצריך למצוא דרך להשתלט על הפושעים ולהסגירם. הקונפליקט האמיתי אינו כמצופה בין אנשי האונייה לבין הפושעים, כי אם בין אנשי הצוות לבין רב החובל, בשאלה לפעול או לא לפעול. לפעול בלי שיקול דעת, ובפזיזות כתוצאה מדחף, פירושו הסתכנות באובדן חיים; לא לפעול אין פירושו דווקא לשבת בחיבוק ידיים, אלא כפי שמוכיח רב החובל, לטכס עצה בשקט, ולהמתין לשעת ההזדמנות. הוא ממליץ על התנגדות פאסיבית, לעת עתה.

לא אספר את השתלשלות העניינים, כדי לא לחבל בהנאת הקריאה, שהיא קריאת חובה מכל הבחינות, גם מבחינה של התעמתות פילוסופית עם שאלות מוסר, וגם מצד החוויה המרגשת שבקריאה של נובלה כה מדויקת, כה מהודקת, שכל משפט וכל מלה בה הם הרי-משמעות ואשר תרגומה מעשיר את לשוננו, הנעשית דלה מיום ליום, ומוכיח שהיא לשון חיה ועשירה המסוגלת עדיין ליצור מצלולים מוסיקליים.

סופר לי כי הוצאות הספרים נמנעות כיום מלהוציא קובצי סיפורים קצרים או ספרים דקים, כי אינם סחורה מבוקשת. הקונים, נאמר לי, נוהים אחרי ספרים עבים שהם כביכול תמורה הולמת לכספם. ואולם, דווקא שתי סוגות ספרותיות אלה - הסיפור הקצר והנובלה - מולידות את היצירות הגדולות והנעלות ביותר, דבר שייווכח בו כל מי שיקרא ב"אוניית המגדלור".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ