בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש גונג דממה בבן-אדם

"מי יישאר? מה יישאר?" עם מותו של אברהם סוצקבר

תגובות

בפעם הראשונה פגשתי אותו כספר. הייתי בן תשע-עשרה, ובאחד מדוכני שבוע הספר בכיכר מלכי ישראל, שנים אחדות לפני שהיתה לכיכר רבין, נתקלתי ב"כנפי שחם", קובץ ובו מבחר משירי היומן של אברהם סוצקעווער (סוצקבר). התרגומים היו ירודים ברובם, ואף-על-פי-כן התאהבתי בו מיד. גמעתי בצמא כביר את המטאפורות מרעישות הקרביים שהמשורר האלמוני הזה - אלמוני בעבורי - זרה בספרו ביד בוטחת: את הנוף הישראלי הוא תיאר כ"שרירים רצים של מוות במדבר: הדיונות"; שלושה עופות פלמינגו שראה פעם בביקור באגם ויקטוריה שבאפריקה נהפכו אצלו לשלושה מיתרים דרוכים על גל, שהקשת בענן עוברת עליהם ומפיקה מהם צלילים; ואילו המוות, ששום מטאפורה אינה יאה לו, תואר במלים העצומות האלה: "יש גונג דממה בבן-אדם".

את סוצקעווער בתרגומיו העבריים הוספתי לקרוא מדי לילה לפני השינה. על המשורר עצמו לא שאלתי שאלות: סופו היה ברור לי. אילו הירהרתי בדבר ולו לרגע הייתי ודאי מבין ששירי הספר שבידי נכתבו כולם בישראל; אך לי לא היה ספק שהוא נרצח בשואה: הרי הוא כתב ביידיש. ומה טבעי יותר למשורר הכותב יידיש מלמות בשואה?

שעת ערב בבית הורי, כמה חודשים אחר כך. הטלפון מצלצל, אני מרים את השפופרת. "אפשר לדבר עם מר דורי מנור?" שואל אותי קול לא מוכר. "פה מדבר אברהם סוצקעווער". קול מן העבר האחר. כבשתי את הטלטלה שאחזה בי והצלחתי להסתיר אותה. הוא קרא תרגומים שלי לשירי "פרחי הרע" של שארל בודלר מעל דפי מוסף זה ורצה להיפגש. קבענו ב"קפה אולגה" שברחוב ז'בוטינסקי, ליד כיכר המדינה. שוחחנו בעיקר על בודלר ועל שירה צרפתית. העזתי לגלות לו שאני מכיר את שירתו, אולי גם אמרתי לו כמה דברי הערכה חיישניים. הוא שאל אותי הרבה עלי ועל כתיבתי.

ואני לא העזתי לשאול עליו הרבה, אבל למדתי. תחילה מהספרים, אחר כך גם מפיו. למדתי על העיירה סמרגון בליטא, שבה נולד; על ילדותו בסיביר, שאליה גלתה משפחתו בשנות מלחמת העולם הראשונה, ובה חזה, כך סיפר לי, בנופים הפלאיים ביותר שיכול אדם לראות בעיניו. שמעתי על סבו שלימד אותו עברית, על אמו האדוקה ועל אביו היפה, המנגן בכינור, שמת פתאום בסיביר על נהר האירטיש והוא בן שלושים. על שנות נעוריו בווילנה, העיר היהודית הגדולה. על אחותו הבכורה שמתה בת שלוש-עשרה מדלקת קרום המוח ועל השירה שהחלה להיכתב בעקבות מותה, תחילה בעברית דווקא, ואחר כך - ולעולם - בלשון האם. על פריידקע, בת זוגו מגיל ארבע-עשרה, על יונג ווילנע ("וילנה הצעירה"), חבורת המשוררים והציירים שהצטרף אליה והתבדל ממנה, ועל ביכורי שיריו שפורסמו עד מהרה לא רק בליטא, אלא גם בניו יורק ובפולין וברוסיה.

ואז - המלחמה. אי אפשר לכתוב על הימים ההם בלי צמרמורת. אחרי שנכבשה וילנה, ויהודיה החלו להיירות ברחובות או להישלח להשמדה בפונאר, הסתתר סוצקעווער במרווח זעיר מתחת לגגון פח בביתה של אמו. וכשחילצה אותו פריידקע באישון לילה, כעבור חודש וחצי, כבר התאבנו רגליו מרוב שכיבה והוא לא הצליח ללכת, אך באמתחתו היו כמה מהנפלאים בשירים שנוצרו בשפה יהודית מעולם - שירים בעלי מבנה משוכלל, יצירות על-אנושיות כמעט לא רק בנסיבות כתיבתן, אלא גם בהרמוניה הצלילית הדקה שלהן. אחר כך הוצא להורג על ידי הליטאים: הוא אולץ לחפור את בור קברו במו ידיו, ורוצחיו כבר דרכו את רוביהם.

"אני זוכר כאילו היה זה עכשיו", סיפר לידידו, בנימין הרשב: "כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים... מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל כך לאט, היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האטית-אטית של כנפיהן בין אצבעותי". אך הליטאים התכוונו רק להפחיד הפעם. הם ירו מעל לראשו והעבירו אותו אל הגטו שהוקם עתה זה. משם נשלחה אמו אל מותה בפונאר, ושם הורעל בנו הבכור עם הולדתו. והוא הוסיף יום-יום לכתוב שירים, ורק בזכותם, סיפר לי, שרד.

כעבור זמן מה מונה לתפקיד שטני: באמתלה של הכנת אוסף למוזיאון הגרמני ל"מדע היהדות ללא יהודים" (Wissenschaft des Judentums ohne Juden), היה עליו ועל חבריו לבריגדת הגטו לברור מעט-מזעיר מכלל כתביה של יהדות ליטא המפוארת ולשלח את כל השאר להשמדה. סוצקעווער קבר במרתפי הגטו מאות כתבי יד וספרים נדירים, אף שהמעשה היה כרוך בסכנת נפשות, והציל כך אוצרות בלומים. בספטמבר 1943, אחרי כשלון מרד גטו וילנה, הצליחו סוצקעווער, רעייתו וחברם המשורר שמרקה קצ'רגינסקי להתגנב מן הגטו דרך תעלות הביוב וברחו אל היערות. הם הצטרפו אל הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית שפעלה ביערות ביילורוסיה, ומרקוב, מפקד הבריגדה, הפקיד אותם על כתיבת דברי ימי גבורת הפרטיזנים.

ובינתיים עשו כמה משירי הגטו של סוצקעווער את דרכם לברית המועצות ועוררו שם רושם כביר. סופרים ומשוררים בעלי מעמד במוסקבה, ובהם איליה ארנבורג, בוריס פסטרנק ויוסטאס פאלצקיס (ראש ממשלת ליטא הסובייטית בגלות מוסקבה, שהיה גם משורר ותירגם משיריו של סוצקעווער לליטאית), הפעילו את השפעתם על סטלין והצליחו לקבל את אישורו להציל את המשורר. מטוס מים דו-מושבי נשלח במארס 1944 ללב היערות ונחת על מעטה הקרח של אגם קפוא. סוצקעווער ורעייתו פילסו את דרכם בשטח האויב, בין שדות מוקשים, ובעור שיניהם הצליחו להגיע אל האגם. המשורר הושב בפתח המטוס הזעיר, פריידקע נקשרה לרגליו, וכעבור שעות אחדות נחתו בשלום בשטח הסובייטי.

אחרי שחרור וילנה, ביולי 1944, עזב סוצקעווער את מוסקבה ושב אל חורבות עירו. הוא וחבריו לבריגדה ערכו חפירות בשטח הגטו כדי לחלץ את אוצרות התרבות שנטמנו שם. ב-1946 נבחר להופיע במשפטי נירנברג במסגרת המשלחת הסובייטית והעיד ברוסית - אף שביקש להעיד ביידיש - על השמדת יהדות וילנה (באחרונה הועלו עדויות היום ה-69 למשפט, ובהן עדותו של סוצקעווער, לאתר יו-טיוב). זמן מה אחר כך עקר לצרפת, שם התארח עם אשתו אצל חברו הקרוב, הצייר מארק שגאל, שאייר לאחר מכן כמה מספריו.

ב-1947 החליט, למגינת לבה של פריידקע, שהעדיפה את פאריס ("אולי היא צדקה", אמר לי פעם), להיענות להזמנה שהזמין בן-גוריון את סופרי היידיש החשובים ולהשתקע בתל-אביב. בעיר זו חי עד מותו, בן 97, בשבוע שעבר.

מ-1949 ועד 1998 ערך את כתב העת היידי החשוב ביותר אחרי המלחמה - "די גאלדענע קייט" (שלשלת הזהב) - ובו ליקט בנאמנות את הפירורים המפוארים שנותרו מתרבות יידיש הגדולה, קצף גלים קלוש שנותר לפליטה מיבשת אטלנטיס השקועה.

את רוב הדברים האלה סיפר לי סוצקעווער בפגישתנו הבאה, שהתקיימה בדירתו שברחוב שרת בתל-אביב. קצת יותר מעשור אחר כך כתבתי על הפגישה הזאת את שירי "פגישה שנייה עם סוצקעווער", שראה אור ביולי 2003, במלאות לו תשעים, במוסף מיוחד של "תרבות וספרות". אשתו פריידקע הגישה לנו עוגיות, ביסלי גריל ודיאט סבן-אפ (בשירי הפכתי אותו לדיאט ספרייט - חירות המשורר היחידה כמעט שנטלתי לעצמי בשיר הזה).

בתקופה שלאחר מכן פגשתי אותו עוד כמה פעמים, לעתים לבדי ולעתים עם מי מחברי לקבוצה שקמה סביב כתב העת "אב". רובנו היינו אז חיילים או משוחררים טריים. יותר מעשר שנים אחר כך, כשסוצקעווער כבר היה תשוש ונוטה לשכוח, הזכרתי באוזניו את שמו של אחד מחברי לכתב העת. "אהה, הוא פירסם פעם ב'אב' סיפור שובב!" הזדעק המשורר בחיוך, והתכוון לסיפור על נער צעיר העובד כזונה ממין זכר בגן העצמאות בתל-אביב. שאלתי את עצמי אם זו דרכו לרמוז לי שהוא יודע שיצאתי בינתיים מהארון.

בפגישה אתו טרם נסיעתי לפאריס שאל אותי מי המשורר האהוב עלי מכולם. בלי להסס נקבתי בשמו של המשורר שהרביתי לקרוא באותו זמן: פול ואלרי. "על התשובה הזאת", הוא אמר לי, "מגיע לך שגאל!" והצביע על איור פרי מכחולו של חברו הדגול, שהיה תלוי על הקיר. פול ואלרי, הוא הסביר לי, הוא אחד משני המשוררים הלא יהודים שלימדו אותו שירה מהי. השני - סוצקעווער נקב בשם ששמעתי לראשונה - הוא המשורר הפולני בן המאה התשע-עשרה ציפריאן נורוויד.

את נורוויד איני יכול לקרוא במקור, ותרגומים עבריים שלו לא מצאתי כמעט. אך כל אימת שאני קורא מאז ביצירתו של פול ואלרי, איני יכול שלא לראות כמה חזקים הם אמנם העבותות הקושרים אליה את שירתו של סוצקעווער.

אחר כך התגלגלה השיחה למשוררים עבריים. שיחקנו משחק: אני הזכרתי שם של משורר, עכשווי או מן העבר, וסוצקעווער חרץ בן-רגע את משפטו. כשהזכרתי שמות משוררים שלא העריך את כתיבתם, הוא הכריז בהצטנעות אירונית שבעצם אינו קורא עברית כראוי, ומיד ביקש לברר מה דעתי על אותו משורר או על אותה משוררת. ואילו דרכו להביע הערכת אמת היתה להכריז בקול, בתערובת כובשת של פאתוס ושל סרקאזם: "משורר!" או: "משוררת!" שום שם תואר נלווה לא נדרש לנו. בייחוד הוא התעניין לדעת מה אני חושב על משוררים שהכיר: על נתן אלתרמן, על לאה גולדברג, על אבות ישורון, על אורי צבי גרינברג. את אצ"ג המשורר הוא אהב אהבה גדולה, וחרה לו מאוד כשאמרתי לו שאיני אוהב אותו. שנים אחר כך, כשהצלחתי להתגבר מעט על סלידתי מגזענותו של אצ"ג ונוכחתי בגדלותה של שירתו ביידיש ובעברית, דימיתי לעצמי שסוצקעווער מחייך לעצמו בסיפוק.

הקשר בינינו נשמר גם בעשר השנים שבהן חייתי בפאריס. כשנודע לו שאני לומד שם יידיש הוא החל לשלוח לי בדואר-ים את ספריו, שלא את כולם הספיק להעניק לי בישראל. כמעט לכל ספר צירף הקדשה ביידיש, בכתב יד שהלך והידלדל, הלך ואיבד את לחו. על ספרו "צווילינגברודער" (אח תאום), קובץ שירי היומן המופלאים שלו משנות השבעים והשמונים, כתב לי ביידיש: "לאחי התאום". כשהתקשרתי להודות לו על משלוח אחד מספריו, שבו כתב את ההקדשה "חבריש" (בחברות), הוא נזף בי בזעף, כי הטעמתי בטעות את הב' של "חבריש", במקום את הח' התחילית, כראוי. בשיחותינו הוא עבר אט אט לדבר אלי ביידיש, אך אני הוספתי לדבר אליו בעברית: לפנות לסוצקעווער ביידיש? הרי זה כמו לדבר עם שייקספיר באנגלית, עם איוב בעברית: לא הרהבתי עוז.

באחד הביקורים אצלו סיפרתי לו שבקיץ הקודם הייתי בווילנה ולמדתי שם יידיש בקורס אינטנסיבי באוניברסיטה המקומית. "היית בווילנע? בווילנע שלי?" הוא בכה. הוא דרש בשלומו של כל רחוב ושל כל בניין, ביקש לדעת אם הייתי בטראקי (הלא הוא אגם טרקאי הסמוך לווילנה, אתר הקיט הנהדר, שבעיירה הדוכסית שלגדתו חייתה קהילת הקראים של ליטא), ואם הייתי בפונאר. כן, הייתי בפונאר. הגעתי לשם עם חברי לכיתה, מקצתם יהודים אמריקאים ורוסים ומקצתם גרמנים ופולנים לא יהודים. הדריכה אותנו יהודייה מקומית, ניצולת פונאר, שדיברה אלינו ביידיש ליטאית עשירה. כמה שונה היה הביקור הזה, שהתקיים כולו על טוהרת שפת הקורבן, מביקורי פלוגות הנוער הישראלי במחנות ההשמדה בפולין!

ב-2005 כמדומני, רגע לפני שעבר סוצקעווער לבית זקנים, ביקרתי אותו בדירתו עם צוות קולנוע. מפיקים של סרט תיעודי כלשהו יצרו אתי קשר וביקשו שאדבר על "תחיית" התרבות האשכנזית בקרב הצעירים, ואני הצעתי להם הצעה שנראתה לי מעניינת יותר: שיצלמו את סוצקעווער משוחח אתי וקורא משיריו. הוא כבר היה מעורפל למדי ומצבו הבריאותי היה גרוע, ובכל זאת הוא הסכים. היה לו תנאי אחד: שיצלמו אותו מאחור ולא יראו את פניו. אפו נכרת כמעט כולו בגלל גידולים חוזרים ונשנים, והוא היה מכוסה בתחבושת. סוצקעווער לא רצה שיזכרו אותו כאיש בלי אף. לי הוא הזכיר, בהדרת הזיקנה הלבנה שלו, לא את האססור-הקולגי קובאליוב מסיפורו של גוגול, שחוטמו נעלם על לא כלום, אלא את הספינקס המצרי: יצור חידתי ומכונף, בן שחר הזמנים, שהקורוזיה של השנים ושל האנשים - עדת שודדי אבנים נטולי כל חרדת קודש - היא שהעלימה את אפו טיפין-טיפין, עד שפניו נותרו היום חלקות כמעט לגמרי.

כשהגיע לתל-אביב ב-1947 קיבלו אותו בתופים ובמחולות, וחשובי המשוררים של התקופה קשרו לו כתרים ותירגמו משיריו. אך מדוע איש מהם כמעט לא הצליח למסור בתרגומיו ולו שמץ מגדלותו של סוצקעווער? היחיד מקרב משוררי התקופה שיוצא במידת מה מן הכלל הזה הוא יעקב אורלנד, שהרבה לתרגם את שירת סוצקעווער ולא פעם היטיב למסור את נימתה ואת תזמוריה, אף שבדרך כלל העביר אותה איזו אלתרמניזציה קלה, זרה בתכלית לרוח המקור.

גם בדורות הבאים לא שפר מזלו של סוצקעווער, ומעטים הם המתרגמים שהצליחו להעמיד לשירתו בת-דמות עברית גמישה ולא רופסת. איני מקל ראש בקושי הזה. עלי להודות בצער כי אני עצמי נתקלתי בו ונהדפתי מפניו.

כשאני מספר על סוצקעווער, התסכול הוא בלתי נמנע. קשה לי מאוד לגרום לאנשים להבין מיהו באמת המשורר הגדול הזה - גדול בכמה מידות על זירת הספרות הקרתנית והבדלנית שלנו, שבחרה להניח לו לחיות כאן שישים ושלוש שנים ארוכות וליצור כאן את מיטב שירתו בלי שתהיה לו שום נוכחות תרבותית, ספרותית או ציבורית מחוץ למעגלים המזדקנים של שוחרי היידיש. והרי את שמו של סוצקעווער ראוי למנות בנשימה אחת עם גדולי המשוררים של המאה העשרים, להזכיר אותו בסמיכות למשוררים כרילקה, מנדלשטאם, אודן ופול ואלרי. כאשר ראה אור בארצות הברית התרגום האנגלי למבחר שירתו של סוצקעווער, בהוצאה של אוניברסיטת ברקלי, נפתח המבוא של הספר במלים: "סוצקעווער הוא בלי ספק מן הדגולים במשוררי המאה העשרים".

אכן, במקרה של סוצקעווער לא רק חוסר ההבנה המסורתי של הקהל הרחב (ובתוכו גם הקהל הרחב של חובבי הספרים, ואפילו חובבי השירה המתעכלת בקלות) ליוצרי השירה הטהורה הוא שעמד לו לרועץ, אלא גם השפה שבה כתב. בשנת 1985 זכה סוצקעווער בפרס ישראל לשירת יידיש, והתגאה בכך מאוד. אך קשה, כמה קשה לגרום לישראלים שאין להם זיקה מיוחדת ליידיש לנתק בתודעתם את שירתו של אברהם סוצקעווער מכל הדעות הקדומות שהם אוחזים בהן באשר לשפתו. הן המרחק בין סוצקעווער לבין היידישקייט הפולקלוריסטי הוא כמרחק שבין לשונו של ספר קהלת לבין העברית של תוכניות הריאליטי בטלוויזיה. איך לתבוע כאן, בקרב דוברי שפתך, את עלבונו של המשורר הגדול הזה - אולי גדול המשוררים שחיו בישראל?

פעם ביקש סוצקעווער שאסביר לו מהו האינטרנט ("אינטערנעץ", בלשונו). הסברתי לו כמיטב יכולתי, וכדי להמחיש את דברי אמרתי לו שאם מקלידים את שמו באחד ממנועי החיפוש, אפשר למצוא ספרים שלו בשפות שונות ואפילו הקלטות שבהן הוא קורא משירתו. "זה הרי גאוני!" הוא הגיב. בשבוע שעבר, כשהתבשרתי על הסתלקותו, הקלדתי את שמו בגוגל והגעתי לערך המוקדש לו בוויקיפדיה האנגלית. נכנסתי לאפשרויות העריכה, הוספתי את תאריך פטירתו, ובשורה הראשונה של הערך - Abraham Sutzkever is a Yiddish poet and Second World War partisan - הפכתי את ה-is ל-was.



סוצקבר ופריידקע אשתו במטה הפרטיזנים הליטאים במוסקבה, מארס 1944


סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי בגטו וילנה, יולי 1943 | התצלומים מתוך קטלוג התערוכה "אברהם סוצקבר: במלאות לו שבעים", בהוצאת בית הספרים הלאומי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו