טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביוגרפיה | ג'ינג'י זה אופי: יחיעם ויץ על ספרו של שאול ובר

אחרי הרצח נהפך יצחק רבין לדמות מושלמת שהיא חד-ממדית ופלקטית ובעיקר - משעממת. שאול ובר מצליח לתאר את גיבורו כדמות מורכבת שיש בה אורות וצללים

תגובות

רבין, צמיחתו של מנהיג: ילדות, נעורים, פלמ"ח

שאול ובר. הוצאת ספרית מעריב, 244 עמ', 89 שקלים

במבוא הספר כותב המחבר, שאול ובר, על שאיפתו לכתוב על יצחק רבין הצעיר. עוד לפני הרצח הטראומטי היה רבין "גיבור חידה", וגם אחרי שנרצח החידה הלכה והתרחבה. בעיני ובר היה רבין דמות מורכבת, שילוב של "יושרה וסוג מסוים של תום, לצד כוחניות בוטה שהתפרצה ממנו לא אחת"; הוא היה מוקף תמיד באנשים, אך היה "אדם בודד המשדר זרות וניכור רגשי"; הוא היה איש פוליטי, "שכל מהותו משדרת אי-הסכמה עם הנורמות הפוליטיות" ואף תחושת גועל ודחייה כלפי העולם הפוליטי.

הטענה המרכזית של המחבר היא כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"; כלומר על מנת להבין את אופיו ומניעיו של רבין יש להתבונן בשורשיו - ילדותו ונעוריו. יצחק רבין נולד בירושלים ב-1 במארס 1922. אביו, נחמיה רוביצוב (ששינה את שמו לרבין), היה חייל ב"גדוד העברי" ודרכו הגיע לארץ ישראל ב-1917, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. הוא לא היה מנהיג או עסקן, אלא כל חייו היה איש עמל. בראשית שנות ה-20 הוא התקבל לעבודה בחברת החשמל, שם עבד שנים רבות עד שפרש לגמלאות. הוא היה דמות חרישית, "אדם שקט שבילה שעות בעישון מקטרת ובמשחקי שחמט".

אמו של יצחק, רוזה כהן, המכונה "רוזה האדומה", היתה הרבה יותר בולטת ודומיננטית מהאב - דמות סוערת ש"חצבה להבות בדבריה". היא נולדה ברוסיה הלבנה ועלתה לארץ ב"רוסלאן", האונייה המיתולוגית שבישרה את העלייה השלישית. בארץ היא התגלגלה לחיפה, שהיתה עיר נמל קטנה, שם התחתנה עם נחמיה ב-1921. רוזה החלה לעבוד כמנהלת ב"חירם", בית מסחר לחומרי בניין. עבודתה, שהיתה בעצם עבודה פקידותית שגרתית, לא סיפקה את רוחה הסוערת ואת מרב מרצה היא השקיעה בפעילות ציבורית. בחיפה בנתה רוזה את עצמה כמנהיגת פועלים. ב-1922 הזוג הצעיר עבר לירושלים, וב-1923 הם השתקעו בתל אביב, שם עבדה רוזה כמנהלת חשבונות ב"סולל בונה", החברה המובילה של ההסתדרות הכללית.

דפוס חייה בתל אביב היה דומה לדפוס שעוצב בחיפה: "כדרכה של רוזה, עבודתה במשרה מסודרת וגם הפעילות המצופה כאם ורעיה, לא סיפקו אותה, והיא נסחפה לפעילות ציבורית ענפה שבלעה את כולה ולא הותירה הרבה למשפחתה". פעולותיה הנמרצות נקטעו על ידי מחלת הסרטן. הופעתה הציבורית האחרונה היתה בתהלוכת 1 במאי 1937. חצי שנה אחר כך, בנובמבר 1937, מתה רוזה בגיל 47, והשאירה שני יתומים צעירים - יצחק, בן 15, ואחותו רחל, בת 12.

מותה גרם אבל עמוק, ציבורי ופרטי. ב-3 בדצמבר 1937 נכתב ב"הפועל הצעיר", ביטאון מפא"י, כי "מנסיוב הברזל היה יצוק בה. לא ידעה פשרה, ויתורים ומיקוחים, אלא הלכה בקו המישרים לה, שנחרת על-ידי מצפונה... על כן נשמור את זכרה בקרבנו לעולם". ליצחק, שהיה אז רק נער, זה היה אירוע טראומטי. בספרו "פנקס שירות", שנכתב שנים רבות אחר כך, כתב רבין כי "מעולם לפני כן, לעולם אחרי כן, לא בכיתי". על דברים אלה ובר מציין כי רבין "מרשה לעצמו... שלא כדרכו, להשתפך רגשית, וגם זה מצביע על עוצמת הזעזוע שעבר".

עוד קודם למותה הושפע רבין רבות מהמחלות שבהן לקתה אמו בחייה הקצרים. הן הוסיפו לאופיו ממד של חרדה ורגשות אשמה. בספרו כתב רבין כי מחלת הלב שלה יצרה בו פחד עמוק והוא גדל בצלו המשתק. ובר מתייחס לממד מאיים זה יותר מפעם אחת: ב-1934 נסעו רוזה ונחמיה למקום מרפא במארינבאד שבצ'כוסלובקיה כדי לשפר את בריאותה הרופפת של האם, ויצחק נשאר לבד בבית. "נקל לשער מה עבר על נער בן 12, החרד לגורל אמו, ונשאר בבית לבדו"; ב-1937 עזב את ביתו כדי ללמוד בבית ספר החקלאי "כדורי" כשמחלת הסרטן של האם הלכה והחמירה. מצב זה יצר אצלו רגשות אשם לא קלים.

ההחלטה לשלוח את יצחק ל"כדורי" התקבלה על ידי אמו, ששכבה כבר על ערש דווי. היא ביקשה עבורו את הטוב ביותר - ו"כדורי" נחשב מוסד יוקרתי. קו מרכזי שאיפיין את בית הספר ואת תלמידיו היה כי "אוכלוסיית תלמידי בית הספר, בפרט במחזורים הראשוניים, נמנתה במידה רבה על האליטה של היישוב. מספר המועמדים הרב איפשר להנהלה לבחור את הטובים ביותר, מבלי להתעלם משיקולים של ייצוג מגזרי". חלק מהתלמידים היו בני משפחות הקשורות לצמרת תנועת הפועלים, כמו משה נצר (נוסובצקי), בנם של דבורה ושרגא, שהיה חברו הקרוב של רבין.

הקו שאיפיין את רבין בבית הספר היה ביישנות וסגירות. חבריו בפנימייה זוכרים אותו כ"נער מסוגר שהחבר'ה שמרו ממנו מרחק". שאול ביבר, שלמד אתו, מציין "שמגיל 15-16 הוא זוכר אותו כ'אדם לעצמו'... אבל תמיד הורגשה תכונתו כ'לא חברתי'. היה יחס של ריספקט ליכולתו ולידיעותיו, אבל תמיד הורגש כלפיו ריחוק". במעשי פרחחות הוא לא השתתף, ותמיד "היה רציני ולקח הכל ברצינות". ב-1939 סיים רבין את לימודיו ב"כדורי" כתלמיד מצטיין. את תעודת ההצטיינות העניק לו הנציב העליון, הרולד מק-מייקל, בטקס רב רושם.

אחרי שהייה קצרה בהכשרה בקיבוץ רמת יוחנן, הצטרף יצחק רבין לפלמ"ח, וכך התחילה התקופה הביטחונית הארוכה בחייו - שנגמרה אחרי חצי יובל שנים כשהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים עטור תהילה. ב-1941 עבר רבין קורס מ"כים באלונים, תחת פיקודו של יגאל פייקוביץ (אלון), שהיה פטרונו שנים רבות. קידומו בפלמ"ח היה מהיר ומרשים: בשלהי 1946 הוא מונה למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח ואחרי כמה חודשים, בספטמבר 1947, הוא הגיע למטה הפלמ"ח כבעל תפקיד בכיר ביותר: קצין המבצעים של הפלמ"ח. במסגרת תפקידו היה רבין אחראי על הדרכים לנגב הנצור ועל נושא רגיש ביותר: התחבורה לירושלים. באותם ימים היה יצחק רבין רק בן 25 שנים.

ובר תוהה בספר בנוגע לקידומו של רבין: "האם הקידום הזה היה פרי יכולות וכישורים?" תשובתו היא חד משמעית: "ללא ספק". למרות קביעה זו, יש בספר הסתייגות מסוימת: "רבין התברך בכישורים רבים, אך היכולת להתחבב על פקודיו לא היתה ביניהם. ומכיוון שהיכולת להתמודד עם יחסי אנוש מורכבים לא נמנתה על כישוריו בתקופה ההיא, סימן השאלה מקבל משנה תוקף".

הדברים מתייחסים לתקופתו הקצרה כמפקד חטיבת "הראל" (אפריל-יוני 1948), שהקיזה את דמה בקרבות מרים. אחד מהם היה קרב בית מחסיר, שהיה כפר גדול מדרום לכביש לירושלים (סמוך לשער הגיא), ששימש בסיס להתקפות ערביות על הדרך לעיר. נערכו שני ניסיונות לכבוש את הכפר ושניהם נכשלו. בניסיון השלישי הורה רבין ליוסף (יוספ'לה) טבנקין, שפיקד על הגדוד שאמור לכבוש אותו, לממש את המטרה "בכל מחיר". עוזי נרקיס, שהיה סגן מפקד הגדוד, ניסה לשכנע את רבין לדחות את ההתקפה בנימוק כי חיילי הגדוד תשושים עד מוות ולא מסוגלים לעמוד במשימה הקשה. נרקיס, שהכיר את רבין שנים רבות, תיאר אותו כאיש "שונה מן האיש שהכרתי לפני כן או אחר כך. מעולם לא ראיתיו מקשה עורף במידה רבה".

במשך השיחה הלא-נעימה חזר אז רבין על משפט אחד: "יש לכבוש את בית מחסיר בכל מחיר". בעת הקרב נשחק הכוח הלוחם וביקש אישור לסגת, אך הכוח הערבי נשבר ונסוג עוד קודם. המשפט האלמותי של בני מהרשק, שהתייחס לקרבות סן-סימון, כי "הגשם שיורד עלינו יורד גם על האויב", היה רלוונטי גם לקרב הזה. לגבי התנהלות רבין בקרבות בית מחסיר, כותב ובר: "רבין (מאמץ) את התפישה הדורשת יותר מהלוחמים, לעמוד ולא להישבר גם אם המצב נואש - על גבול התפישה של ?לעמוד בכל מחיר'. לעומתו, טבנקין... מגלה יותר גמישות, ומוכן יותר לראות את הצד של הלוחמים והנשחקים. יש להניח שהשוני בתפישות נבע גם מכך שטבנקין, למרות שנחשב למתנשא, היה קרוב ללוחמים, לעומת רבין, שנחשב כמרוחק מהם ?שנות אור'".

הדברים האלה מובילים לנקודה מכרעת בספר. אחרי הרצח נהפך יצחק רבין לדמות מושלמת שהיא חד-ממדית ופלקטית ובעיקר - משעממת. שאול ובר מצליח לתאר את גיבורו כדמות מורכבת שיש בה אורות וצללים.

בספר יש כמה בעיות. סגנונו הוא מתודי ולא תמיד מספיק קולח ויש בו כמה שגיאות מביכות (לדוגמה, בכיתוב תחת אחד התצלומים נכתב כי המצולמים הם יצחק רבין, יגאל אלון וגולדה מאיר - אך האשה בצילום היא רחל רבין-יעקב). מעבר לכך ספרו של ובר שופך אור חדש על יצחק רבין הצעיר, ובמיוחד בפרקים שדנים בימים שהיה מח"ט "הראל".

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון



למעלה: יצחק, רוזה ורחל רבין; למטה: רבין בנעוריו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות