היכן אני נמצאת: חנה הרציג על ספרה של רנה ליטוין

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", זהו נושא החיבור שמתבקשת הילדה לכתוב, כותרת המתנפצת באירוניה לנוכח העובדה שאין לה כאן לא מולדת ולא תבנית

חנה הרציג
חנה הרציג

דור המדבר: פרוזה אוטוביוגרפית רנה ליטוין. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 181 עמ',84 שקלים

ככל שאני מרבה לקרוא הולכת הכתיבה האוטוביוגרפית וכובשת מקום בלבי; מה כבר יכול סופר לברוא בדמיונו לנוכח אינסופיותם של הסיפורים שמספקת לו המציאות עצמה? מה אמיתי ומרתק יותר מסיפור חיים אישי? אבל כתיבה כזאת גם מציבה בעיות לא פשוטות, בעיקר בהפרדה הכמעט בלתי אפשרית בין הסובייקטיביות של החוויה לבין הצורה הטקסטואלית שתעניק לה משמעות "אובייקטיבית" ו"ספרותית".

בספר שלפנינו שאלת הצורה חשובה במיוחד בגלל שפע החוטים שמהם ארוג סיפור החיים האישי-המשפחתי. במרכזו עומדת דמותה של ילדה שנעקרה ממקום הולדתה ועלתה לארץ ממקום מוזר ושמו סין, ילדה שאישיותה המיוחדת מכילה את הגרעין שיצמיח משוררת. שמה הפרטי שמעוברת מג'וי לרנה מגלם את הכפילות שבזהותה, המשמשת כציר בסיפור התפתחותה הנפשית. זהו גם סיפור עדין ומורכב המעמיד בחיות ובשרטוטי מכחול דקים את דמויות ההורים על כתב ידם האופייני.

המעגל המקיף הוא השנים שלאחר קום המדינה וסיפור ההגירה לארץ של קהילה יהודית לא מוכרת, מבולבלת וססגונית במיוחד: אלה הם יהודים שהגיעו מרוסיה לסין, לאזור שקשה להתמצא במבוך של תולדותיו, גזעיו ותרבויותיו, קרקע ל"יהודי נודד" מזן מיוחד. ממקום רחוק ורב-זהויות זה נוהרים לארץ ונספחים למשפחה המון רב של דודים ובני דודים, סבים וסבות, והסיפור מתמלא בדמויות ובתולדות חיים המשתרעות על פני יבשות אסיה, אירופה, דרום אמריקה וצפונה, וכמעט קורס תחת שפע הפרטים.

כיצד לארוג את כל הגיוון הזה? איך אפשר להפריד בין האופן האינטימי שבו מצטייר כל פרט מבפנים לבין הלבוש הספרותי שידבר אל הקוראים שבחוץ? איך לסנן ומה לבחור? הפתרון היפה הוא הותרת הבלבול בעינו - הימנעות נבונה מהטלה של תבנית מלכדת על מה שייחודו וחינו דווקא בערבוביה.

בתחילת הסיפור אנו שומעים את קולה של הילדה, המתבוננת במציאות החדשה מנקודת מבט לא-מבינה. כאן פועלת התחבולה הנודעת של ההזרה לתקיעת סיכה הומוריסטית בבלון של קלישאות האתוס הציוני. למשל, מה זה ותיקים? "ותיק הוא מי שהגיע הנה מזמן, לוותיק יש בית משלו והוא גר בקומה חדשה לגמרי ומסתכל עלינו מלמעלה". ומיהו היהודי החדש? "בחור אחד מבוגר שבקיץ ובחורף הולך במכנסיים קצרים, ונועל סנדלים בלי גרביים, וחצי הגוף שלו עירום. קוראים לו טרזן".

שאלה דומה היא "אבא, מה זה דור המדבר?", ביטוי המתמצת את האידיאל הציוני שאינו מתממש בסיפור. דור המדבר הוא מי שהולכים והולכים כדי להגיע לארץ המובטחת, עונה האב. ונשאלת השאלה האם "הם יגיעו"? אבל כל בני המשפחה שהתאספו בבית שבקרית חיים, חוזרים ואורזים מזוודות, עולים שוב על רכבות, אוניות ומטוסים, מחליפים מקצוע, שם ושפה, ומתפזרים לכל קצווי העולם. החיפוש אחר מקום להתערות בו הוא עצמו אורח חיים ומטרה, וגם ההורים ממשיכים במסעם. הילדה-הנערה נותרת לבד, "אצל בן-גוריון".

הארץ המובטחת, מגלה הילדה, אינו מקום פורח ומאיר פנים, אלא ריק ושומם; המדבר אינו ה"שם" שממנו נוסעים כדי להגיע אלא דווקא ה"כאן", שאין בו אגדה, דמיון או מסתורין. אבל יחסה לארץ של המספרת הוא אמביוולנטי: הטבע הגלילי שאליו היא מגיעה בטיול כיתה מצטייר כמימוש הארץ המובטחת, הוא פורח ומסביר פנים והשירים שמביעים אהבה למולדת, לטבע, לפרחים, ממלאים את לבה אושר ותחושת שייכות.

ובכל זאת, המקום הטבעי היציב שבו מוצאת הילדה-המשוררת את עצמה הוא עולם המלים והכתיבה. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", זהו נושא החיבור שמתבקשת הילדה לכתוב, כותרת המתנפצת באירוניה לנוכח העובדה שאין לה כאן לא מולדת ולא תבנית. והילדה שואלת: "אז מהם נופי מולדתי? לא כאן ולא שם. או אולי יש לי שני נופי מולדת, האחד בזיכרון והאחר בגעגוע? ואם כך, היכן אני נמצאת? בשום מקום שאפשר לכנותו מקום, כי גם הזיכרון וגם הגעגוע אינם מקום של ממש... אבל הרי אני יכולה לתאר אותם במלים!... יוצא שהמלים הן המולדת שלי, ואני תבנית נוף המלים שלי".

הגיבורה מוצאת בתוכה מקום פנימי שאינו תלוי בחוץ ומתוך הביטחון במקום זה שבתוכה היא יכולה להכיל את כל החצוי שבעולמה, וכמספרת - היא יכולה לכתוב טקסט המבטא את הערבוביה על כל פורענותיה וקסמה. ואכן, המלים הבלולות מטלאים-טלאים של לשונות הן תו ההיכר של הטקסט ועיקר חנו. הדמויות מקבלות חיות ואיפיון חד פעמי באמצעות סגנון דיבורן ולשונן; הטקסט מלא תיאורי דיבור וכתיבה שבהם משמשים בערבוביה כל השפות המרכיבות את זהות הגיבורה והדמויות כולן: אנגלית מתובלת ברוסית, מלים סיניות שמתגנבות בצורת קללות והמלים היידיות שמבטאות את נהמת הלב הגלותית. הלקסיקון המשפחתי המורכב הזה הוא הצופן הסמוי המחבר בין בני המשפחה, גם אם מפרידים ביניהם מרחבי זמן ויבשות.

מרכזיותן של המלים מתבטאת גם בכך שהסיפור נפרש בתיווכם של קטעי טקסטים מצוטטים: יומנה של הילדה ומלות השירים שהיא כותבת ומקריאה, מחברותיה של האם שבהן כתבה על חייה, התכתבויות אינסופיות בין הדמויות ובכל השפות. כמעט אין בסיפור דמות שאינה כותבת, לא חשוב מה: האם משתפכת ומעתיקה שירים מכל הבא ליד בתוך מחברות תלושות דפים בכל הצבעים והגדלים; האב כותב "הוראות לחיים" בלשון תמציתית ומוקפדת. ואם לא מחברות - יש גם פנקסים, ואם לא פנקסים - סתם פיסות נייר משורבטות. אין דמות שלא צמוד אליה כלי כתיבה כלשהו, ואפילו כתב ידן מתואר לפרטיו. כל כתבי היד האלה מצטרפים לפסיפס, וכך נמצא המפתח לכתיבת סיפור שאי אפשר לוותר על פרטיו לטובת מבנה אחיד וסדור.

המלים הכתובות, המושמעות והמושרות, בונות מכלול של ז'אנרים אמנותיים: ספרות, זמרה ומופעים תיאטרליים, אליהן מתווספת גם לשון התמונות, הריקוד והמוסיקה המובנת לילדה עוד לפני שהיא לומדת קרוא וכתוב. הסיפור אמנם עשוי מטקסטים בלולים, אבל מתלכד סביב מוטיב אחד - האמנות. כי החיים אולי שבים ונקטעים, "אבל השירה היתה קיימת תמיד".

ספרה האוטוביוגרפי של הד"ר חנה הרציג "תמונות מחפשות כותרת" ראה אור בהוצאת עם עובד (1997)

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ