בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשנות ה-70 הם היו קבוצת תיאטרון מהפכנית מירושלים. היום הם פותחים את הפצעים בסרט תיעודי

זו היתה קומונה של תיאטרון, חבורה צעירה שהתאגדה סביב במאי כריזמטי בחאן בירושלים ועשתה דברים שבישראל של שנות ה-70 היו מהפכה. אבל אחרי האושר הגדול באו הריבים, הפרידה והשבר. שלושים שנים אחרי הם נפגשים בסרט תיעודי כדי להיזכר ולספר

תגובות

החתול זאביק והכלבה ציפורה, היא שחורה והוא אפור, התיישבו בחינניות בסלון. זאביק התחכך בתנור הבוער והיה נראה שעוד רגע פרוותו המפוארת תעלה בלהבות. ציפי רבצה בכבדות בפינה שלה. משקיפה על המרחב הביתי, משגיחה על בעל הבית, אורי אברהמי.

החיות של אברהמי, שחקן בהבימה, הן לא תמיד רק חיות. לפעמים הן גם פרטנריות למשחק, כאשר הוא לומד בעל פה טקסט חדש. למשל ב"אנה קרנינה". "בוקר טוב קונסטנטין דמיטריץ', קמת מוקדם?" שאל את החתול שמילא את תפקיד בעל האחוזה. אבל זאביק, משועמם ואדיש כמו שרק מבקר תיאטרון יכול להיות, העניק לבעליו מבט חומל והמשיך לגרגר במקומו על השיש במטבח.

זה היה לפני שנתיים וחצי. אברהמי פרש אז מההפקה בהבימה באמצע החזרות. המאניה-דפרסיה השתלטה עליו. יום אחד הרגיש איך הקירות סוגרים עליו ואין אוויר לנשימה. כדי להתגונן, הוא התכנס בתוך עצמו, שקע בחוסר אונים ולא יצא ממנו במשך חודשים רבים.

היחידה שהצליחה לתקשר איתו, מדי פעם, היתה בתו עידית אברהמי, שעבדה אז על סרט דוקומנטרי, אישי, "השחקנים נגד הקהל", שישודר ביום רביעי בערוץ יס דוקו. הסרט מספר, מנקודת מבט נוסטלגית, על קבוצת השחקנים שייסדה את תיאטרון החאן בירושלים. כולם צעירים, יפים, מלאי אידיאולוגיה ואנרגיות, רובם תל-אביבים, שבתחילת שנות השבעים עלו לירושלים והתלכדו תחת הנהגתו של במאי אנגלי כריזמטי, מייקל אלפרדס. היו שם ששון גבאי, ספי ריבלין, צביקה הלפרין, נעמי בכר, שבתאי קונורטי, רחל שור, אהרון ומרגלית אלמוג, אילן רונן ורחל הפלר (לימים אשתו), אורי אברהמי, אבי פניני, אלי דנקר, שפרה מילשטיין, שלמה תרשיש, נטע פלוצקי, דני מוג'ה, עליזה רוזן ושחקנים אחרים שהצטרפו על בסיס מזדמן. הם הפכו ללהקת תיאטרון. חבורה מגובשת שעיטרה ברגעי קסם את אווירה של ירושלים.

על אף מצבו הקשה, אברהמי רצה מאוד להצטלם לסרט. "באותה תקופה, הדרך היחידה לנהל איתו דיאלוג היתה דרך המצלמה", מספרת עידית. "צילמתי הרבה שחקנים, שממילא יש עליהם לא מעט מסכות, ופתאום נכנס לזה גם הדיכאון של אבא. זה היה נורא מפחיד לראות אותו ככה".

הדיכאון של אברהמי, בן 60, הולך הרבה שנים לאחור. בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, הטנק שלו נפגע ונשרף, הוא נפצע קשה ושכב חודשיים ברמב"ם כשכל גופו מכוסה כוויות. "טראומת הפציעה היתה אירוע מכונן בחיי. היא השאירה בי שריטה בנשמה", הוא אומר. דמותו הכחושה והגו השפוף, משדרים סגפנות וביישנות, "אני איש של ביני לביני. לא מטריד עם זה את הסביבה", הוא אומר. הוא מדבר בטון מדוד ומעשן בשרשרת. לפני ארבע שנים נפטרה מסרטן אשתו סמדר, אמה של עידית, והצלקות הנפשיות מהמלחמה נפתחו. "כבר אחרי המלחמה היו ביטויים כאלה, אבל זה הגיע לשיא מסוים בשנים האחרונות, עד כדי חוסר תפקוד קיצוני", הוא אומר, "ואז בפעם הראשונה הלכתי לקבל עזרה בטיפול ובתרופות".

הוא נולד בקרית חיים להורים יוצאי בולגריה, "במקור אני פרח מהקריות", הוא אומר. "בגיל 11 שודרגתי לכרמל". הוריו עלו לארץ כחלוצים בשנות השלושים, כשהם משאירים באירופה תואר אצולה. "אביה של סבתי מצד אבא היה הפרקליט של הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף, שהעניק לו את התואר פון. אבל אחרי שאשתו נפטרה הוא התחתן עם סוכנת הבית שלו, אשה מפשוטי העם, ולפי חוקי הקיסרות איבד את התואר ואת הרכוש. הוא עזב את וינה ונדד לבולגריה. וכך פיספסתי את ההזדמנות להיות בן אצילים עשיר".

בסוף כיתה י' נזרק מתיכון עירוני ה' בחיפה וסיים את לימודיו בבית ספר אקסטרני. "בית הספר שיעמם אותי", הוא אומר. היה לו ברור מה ברצונו לעשות: לשחק. "לא התלבטתי לרגע. אהבתי להתחפש, להצחיק, גיליתי שזה הכוח שלי. אמנם אני לא יפה, אבל אני יכול להיות מעניין ומצחיק". אחרי שהשתחרר מהצבא הלך ללמוד משחק בבית צבי. בשנת הלימודים האחרונה פרצה מלחמת יום כיפור. אחרי המלחמה ואחרי שהחלים מהפציעה חזר לסיים את הלימודים. אלפרדס בא להצגת סיום המחזור שלו והזמין אותו לשחק בחאן. "בשבילי זה היה מימוש של חלום", הוא נזכר. "מייקל כבר עשה בארץ כמה דברים והתפרסם כבמאי ייחודי והתפשטה שמועה שבחאן קורה משהו".

ילד הפלא הבריטי

מייקל אלפרדס, יהודי שנולד בלונדון ב-1934, במאי תיאטרון ומורה בבית הספר למוסיקה ודרמה בלונדון (Lamda), הוזמן לארץ ב-70' על ידי עודד קוטלר לביים את "שידוכים" של גוגול בתיאטרון "בימת השחקנים" שבניהולו. "עודד הכיר אותו דרך לאורה ריבלין, אשתו באותה תקופה. מייקל היה המורה שלה בבית הספר למשחק בלונדון", אומר אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, שהצטרף לחאן כדרמטורג. "הוא ביים את ההצגה והם נדלקו עליו וכשעודד עבר עם בימת השחקנים לתיאטרון חיפה ב-71', הוא הזמין את מייקל לעשות את 'מנדרגולה' וזו היתה מהפכה".

שום דבר בתיאטרון הישראלי לא היה אותו דבר אחרי "מנדרגולה", סוג של קומדיה דל'ארטה, תיאטרון בתוך תיאטרון משולב באינטראקציה עם הקהל, על במה ריקה. זה היה נועז ולא שגרתי, שהתבסס על עבודה פיזית של השחקנים, שהפגינה את עוצמתה של הלהקה. "זו היתה כל התורה של מייקל על רגל אחת", אומר רונן. "אין מאחורי קלעים, הכל נעשה על הבמה, וזה היה מאוד מהפכני לתיאטרון באותה תקופה".

אחרי "מנדרגולה" הוכתר אלפרדס לילד הפלא והוזמן לביים את "אלף לילה ולילה" בתיאטרון "בימות" של יעקב אגמון ואת "בית ברנרדה אלבה" בחאן ב-71'. זו היתה הצלחה גדולה שאחריה התחיל להירקם הדיאלוג עם החאן. אלפרדס, שלא חלם שזה מה שיקרה, נשבה ברומנטיקה של הארץ, בציונות, הלך ללמוד עברית, התחיל ללמד באוניברסיטת תל אביב, והציע להנהלת החאן להקים קבוצת תיאטרון משלה. התיאטרון שהוקם ב-67' היה עד אז בית להפקות שונות מבחוץ. "לפני שהזמינו אותי, אפילו לא רציתי לבוא לארץ", הוא אמר בראיון לטלוויזיה הישראלית, "אני חושש שאני יהודי מאוד גרוע".

ההפקה הרשמית הראשונה של קבוצת השחקנים שאסף סביבו היתה "הפרוטוקולים הפרסיים", על פי מגילת אסתר, שעלתה ב-72'. בהצגה שיחקו ששון גבאי, ספי ריבלין, שבתאי קונורטי, צביקה הלפרין ורחל שור. "היו לו אידיאולוגיה והשקפת עולם", אומר רונן. "הוא הושפע מאריאן מנושקין ופיטר ברוק, ומהאווירה של ילדי הפרחים ומהפכות הסטודנטים. זו היתה רוח של קולקטיב ושל אוונגרד שסימנה את המהפכה החברתית הכלל עולמית".

אברהמי וחבריו בחאן לא עסקו במהפכות עולמיות, אבל נדבקו בהתלהבות של אלפרדס ונשבו בקסמיו. החאן הקפיד על אידיאולוגיה של "תיאטרון עני": במה מינימליסטית, מעט מאוד תפאורה ותאורה. הכוח התיאטרלי המרכזי היה השחקן הבודד, כחלק מאנסמבל שהיתה לו מטרה חברתית, פוליטית ואמנותית. המלה המדוברת היתה חשובה רק כחלק מהמכלול, כשלא פחות ממנה חשובים הזרימה של התנועה בחלל, כושר הביטוי הפיזי ויכולת האלתור. השחקן היה פעם עץ ופעם אופניים, ואם צריך אז גם אווירון. אלפרדס היה קונה אביזרי תפאורה בשוק בעיר העתיקה והשחקנים היו תופרי התלבושות ובוני התפאורה. הם התבקשו לעבור לגור בירושלים כדי להיות קרובים לתיאטרון. "היתה תחושה של טוטליות בעבודה", אומר אברהמי, "לא היו שעות מסודרות. כמעט תמיד היינו בתיאטרון".

"האנשים עבדו בטירוף", אומר רונן. "באנו בבוקר וחזרנו בערב. מקסימום קפצנו הביתה לאכול משהו וחזרנו לחאן". אלי דנקר זוכר ומתגעגע: "מה שאיפיין את הקבוצה היה שכולם באים לתיאטרון כל יום, לא מגיעים רק כשיש חזרות, וכל ערב משחקים בכל מיני תפקידים. כולם עשו הכל. היינו כמו משפחה. אין היום בתיאטרון דבר כזה".

ששון גבאי היה ב-72' בין הראשונים שאלפרדס גייס לחאן. הוא פגש אותו כשלמד תיאטרון ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "עד אז לא היתה להקת שחקנים בארץ", הוא אומר. "הוא עשה זעזוע בתיאטרון הישראלי ונחשב לבמאי מאוד מעניין ומאוד סוער. כולם רצו לעבוד איתו כי השיטה שלו היתה מאוד חדשנית והוא מהר מאוד הפך להיות גורו של אנשי התיאטרון. לנו, כשחקנים צעירים, זו היתה מציאה פרועה. מתנה. ואז הלהקה התרחבה והגיעו עוד אנשים והתחלנו לעשות הצגות, וכל עולם התיאטרון נשא את עיניו לראות מה קורה בחאן. מייקל דרש התמסרות טוטלית. אלה היו כל חייו. הוא לא היה בעל משפחה ולא היו לו התחייבויות".

אבי פניני בא לחאן ב-74'. "אחרי שראינו את 'מנדרגולה' בחיפה, כולם רצו לשחק אצל מייקל", הוא אומר. "הוא בא למסיבת הסיום שלנו בבית צבי ואחרי כן עודד קוטלר הזמין אותי לשחק ב'חמורים' (על פי המחזאי הרומאי פלאוטוס), שמייקל ביים בתיאטרון חיפה. זה היה חלום שהתגשם. כשההצגה סיימה לרוץ, נסעתי ללונדון כי מייקל אמר שחשוב שאראה מה קורה שם. הייתי שם שנה וכבר בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה לשחק, אבל אז פתחתי את 'מעריב' וראיתי שהקימו את החאן בלעדי. חזרתי מיד לארץ". אלפרדס לא יכול היה לקלוט את פניני בגלל בעיות תקציב, והוא הלך לשחק בהבימה. אבל כעבור זמן מה, אלפרדס קרא לו לחאן. "היינו נלהבים, היתה לנו להקה. הרגשנו קנונים. היה נורא מחמיא לשחק בחאן, והתמסרנו לכך. עשינו עבודות של פיתוח קול, קיבלנו הדרכה בתנועה וטיפלנו גם בדברים כמו מסמר בולט על הבמה. כמו שעושים בבית".

"היתה רוח של התנשאות בקבוצה", אומר אברהמי, "במובן של אנחנו והם. אנחנו הטובים, אנשים עם תחושה של שליחות, מחפשים את הדרך הנכונה והם, התיאטרונים הרפרטואריים, מוכרים את נשמתם לוועדי עובדים".

רחל שור היתה ממקימי הקבוצה ב-71'. אלפרדס פגש אותה בתיאטרון חיפה וקרא לה להצטרף. "היינו כל הזמן ביחד, כמו נישואים קתוליים", היא אומרת. "מייקל היה מאוד תובעני. להקות תיאטרון בחו"ל עושות את זה כדי לגבש שפה משותפת וללמוד זה את זה. זה הזכיר קצת בית ספר".

הנישואים הקתוליים נמשכו גם מחוץ לתיאטרון. בערבים, בחגים ובשבתות. נוצרו זוגות, נולדו ילדים והחיים דמו לקומונה משפחתית גדולה. הם הרגישו שהבית זה תיאטרון והתיאטרון זה בית. אילן רונן התחתן עם רוחל'ה הפלר. אורי אברהמי נפרד מאשתו הראשונה, השחקנית תחיה דנון, ונשא לאשה את סמדר אמיתי, מחזאית ומנהלת הצגה ב"משרתם של שני אדונים". "היה אז קסום בירושלים", אומר גבאי. "לא היו פיגועים, היו חיי לילה, היינו נפגשים בכל שבת בחצר של אהרון ומרגלית אלמוג".

ביקורות על הבמה

הקשר בין אברהמי לסמדר התחיל בזמן חימום לפני הצגה. "נסענו לעכו עם 'משרתם של שני אדונים', ועשינו חימום על מזרנים שהבאנו", הוא מספר. "אני הייתי על ספיד והשתוללתי במיוחד, וראיתי איך העיניים שלה קופצות אלי. בדרך חזרה סידרתי לשבת לידה, כאילו במקרה, והתחלנו לדבר ומזה הכל התחיל".

עידית אברהמי, בת 32, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, חיה כל השנים את הזיכרונות המתוקים של ילדותה בחצר החאן. "השחקנים נגד הקהל", הוא סרטה השני. קדם לו "חילמי שושא מת מעצמו", על הילד הפלסטיני בן העשר מחוסאן, שנחום קורמן, מתנחל מביתר עילית, הרג ב-96'. הסרט שודר ביס דוקו ב-2006. לפני שלוש שנים היא הרגישה שהגיע הזמן לספר את סיפור הלהקה של החאן. "תמיד ידעתי שיום אחד אעשה על זה סרט", היא אומרת. "גדלנו בקבוצה מאז שהיינו ילדים. חברות מאוד טובות שלי היו נועה פניני, הבת של אבי, נועה גבאי, הבת של ששון, ויעל רונן, הבת של אילן. חיינו את הקבוצה, את חצר החאן עם עץ התות והפסל. אלה זיכרונות הילדות הראשונים שלי". אחיה של עידית, יונתן, הצעיר ממנה בשלוש שנים וחצי, הוא מוסיקאי ועובד בטלוויזיה כתחקירן ב"ארץ נהדרת", בביפ ובערוץ המוסיקה. בסרט סייע לעידית כתחקירן.

ב-73' פרץ החאן לתודעה הירושלמית בעוצמה. הקבוצה העלתה את המחזה הדוקומנטרי, "עיר אחת - משהו על ירושלים", שכתבו מתי גולן ודן מרגלית. המחזה הציג את ירושלים בצורה לעגנית ועורר סערה. הצגת הבכורה התפוצצה, חלק מהצופים עזבו את האולם ואלפרדס, כדי להציל את ההפקה, שינה ומחק קטעים, למורת רוחם של המחברים. ספי ריבלין קלט את המסר כשכבר היה מאוחר מדי. "נשביתי לגמרי בתוך הקונספציה התיאטרלית בלי להבין בפוליטיקה", הוא אומר. "שבועיים לפני הבכורה פתאום הבנתי במה אני נמצא. התקשרתי לאמא שלי והיא שאלה: 'כמה זמן היו החזרות?' אמרתי: 'שלושה חודשים', אז היא אמרה: 'אתה תעשה את ההצגה'. אחר כך באו כל מיני אנשים מהמשפחה שלי לראות את ההצגה. בא דוד לייזי, אחיו של רובי ריבלין ואמר: 'יש לך שתי אפשרויות, או לעזוב את ההצגה או לעזוב את המשפחה'".

אבל ההפקה שעיצבה את הלהקה ומיצבה את החאן כתיאטרון חדשני ומיוחד, היתה "משרתם של שני אדונים" ב-74'. ששון גבאי שומר עד היום את המסכה שלו מהקומדיה הפרועה שנמשכה שלוש שעות וחצי, ועדיין זוכר את הריח. "היא היתה מסריחה מהזיעה שלי", הוא אומר. הזיעה של השחקנים לא השפיעה על המבקרים. "פהקת מתמשכת", כתבו המבקרים. אבל אז התרחש הנס. הלהקה ירדה לשחק באולם נחמני בתל אביב. "ושם פתאום התברר שיש לנו להיט", אומר אברהמי. "אנשים עמדו בתור כדי לראות אותנו, להקת כוורת באו לראות אותנו כמה פעמים, וקיבלנו ביקורות מצוינות. ברגע שהירושלמים קלטו שבתל אביב זו הצלחה, הם התחילו להתייחס אלינו ברצינות. ואחר כך התל-אביבים התחילו לבוא לירושלים לראות את ההצגה, אמרו שהכי טוב לראות את זה באולם המקורי. אני ושלמה תרשיש שיחקנו ליצנים ובמהלך ההצגה היינו מוציאים מהמכנסיים את הביקורות ומקריאים בקול". ההפקה רצה בחאן שלוש עונות ברציפות. באחת ההצגות ב-77', הביא ספי ריבלין טלוויזיה קטנה לבמה וצפה ביחד עם הקהל והשחקנים בשתי הדקות האחרונות של גמר גביע אירופה בין מכבי תל אביב לווארזה.

שלמה תרשיש בא לחאן אחרי לימודי תיאטרון בסטודיו של ניסן נתיב. "משרתם של שני אדונים" היתה הפקה מעצבת בקריירה שלו. "מייקל נתן לנו יד חופשית לעשות מה שרצינו, העיקר שנרגיש נוח בתפקיד. כששיחקתי עם אורי את המשרתים-ליצנים, היינו מאלתרים, לפעמים היינו יוצאים באמצע ההצגה או בהפסקה, לרחוב, והיינו תופסים אנשים ומכניסים אותם לאולם. או שהיינו משכרים את הקהל בפונץ' שמזגנו מכד גדול. אני לא זוכר שלפני כן שחקנים ירדו לקהל. זה נתן לנו יכולת להתחבר ולהשתחרר. התחושה שמייקל נתן לנו היתה של צהלה. היה כיף לבוא לעבודה".

אולם בכל מהלך של התחברות נזרעים זרעי הפרידה הצפויה. זה התחיל בעיתוי מוזר, דווקא אחרי ההצלחה של "משרתם של שני אדונים". מספר חברים מהלהקה הרגישו שהעבודה שהם עושים אינה פוליטית מספיק, והם התפלגו חלקית מהקבוצה והקימו תת-להקה בשם "חאנברט". "ברמה האישית היינו פוליטיים מאוד", אומר אברהמי. "חוץ מספי, שהיה ימני, כולנו היינו עם השקפת עולם משמאל עד שמאל מרקסיסטי". חברי חאנברט היו אהרון אלמוג, שבתאי קונורטי, רחל שור, אלי דנקר ונפתלי ואגנר. הם קיבלו מרתף בחאן והפיקו מופעים סאטיריים שהוצגו מדי ערב. "רצינו לעשות דברים עם משמעות יותר פוליטית וחברתית", אומרת רחל שור, "עשינו עיבוד של 'וויצק' והתאמנו אותו למציאות בארץ, 'וויצק' מהשכונות. רצינו להיות רלוונטיים למציאות בארץ. עשינו את זה במקביל לעבודה בחאן, שם המשכנו לקבל את המשכורות שלנו".

אבל האמת שמאחורי ההתפלגות יוצאת רק עכשיו לאור, בסרט. הפוליטיקה היתה תירוץ אופנתי ליצרים מודחקים ותחושת קיפוח טבעית. "שבתאי, דנקר ואני לא קיבלנו תפקידים ב'משרתם של שני אדונים'", אומרת רחל שור. "חשבנו אז שאנחנו פועלים מתוך מניעים פוליטיים, הרגשנו קדושים בגלל שקיבלנו יריקות בפנים מהקהל וקראו לנו בכל מיני שמות גנאי. התפרקנו מעול של במאי, חשבנו שזה נורא כיף לעבוד בלי במאי. היום אני חושבת שזה היה מתוך נקמנות על שלא קיבלנו תפקידים".

אסור להתאבל

ב-75', הודיע אלפרדס לשחקנים באופן מפתיע שהוא עוזב. כמתנת פרידה, הותיר להם ראיון בירחון "מושג" לתרבות ואמנות שערך אדם ברוך, שהיה רצוף בהשמצות נגד שחקני החאן והתיאטרון בארץ בכלל. "אני עוזב מסיבות חזקות מאוד", אמר אלפרדס, "אחרי ארבע שנים וחצי נמאס לי. אני מתוסכל, מעוצבן, חסר מרץ, לא רענן. אני כעת לא אדם שנעים להימצא בחברתו. אני נותן ונותן ולא מקבל מהם כלום בחזרה חוץ מחשדנות, ספקות, אדישות, חוסר ריכוז, עצלות ובורות. כשתפגוש שחקן ישראלי תשמע ממנו שני דברים, אחד שהוא עייף ושניים, שאינו מרגיש טוב. השחקנים הישראלים מתנהגים כמו זמרי אופרה מדרגה עשירית לפני כמה דורות".

השחקנים קראו את הראיון ולא האמינו. "התובענות שלו היתה קצת גדולה עלינו", אומר אברהמי על אלפרדס, "הוא אמר שהוא לא אוהב איך שאנחנו עובדים. זה מוזר, כי נתנו את הנשמה והוא היה מלא בטענות. נפגענו ממנו מאוד אבל באמת לא ידענו למה הוא עזב".

רונן חושב שאלפרדס עזב בגלל הבדלים בסיסיים במנטליות. את הסדקים הראשונים אפשר היה לראות כבר אחרי מלחמת יום כיפור. "ההלם של המלחמה טילטל אותנו קשות", אומר רונן. "אני זוכר שאמרתי לו שאני לא בטוח שאני רוצה לעשות תיאטרון עכשיו, כולנו היינו די הפוכים והוא לא ידע לעכל את זה, ולא הבין. הוא בא עם המון ציפיות והרגיש שהחזון שלו על קבוצה, כמו שהוא חלם, לא התממש. היו לו אנרגיות ויכולות אדירות, הוא היה מורה מדהים, אבל כשמשהו לא מצא חן בעיניו, הוא יכול היה להיות מאוד קטלני כלפי אנשים". לאחר ששב אלפרדס ללונדון דרך כוכבו, והוא הפך לבמאי מבוקש. הוא הקים להקה דומה לזו שבחאן וניהל אותה במשך 15 שנה. בנוסף, ביים הצגות ברויאל שייקספיר תיאטר, בשייקספיר גלוב ובתיאטרון הבריטי הלאומי.

"הוא היה אחד המורים הגדולים למשחק", אומר אבי פניני. "למדתי ממנו המון, וגם היו ממנו הרבה אכזבות, בגלל הסוף. באחת החופשות במלחמה באתי לתיאטרון, הייתי שבור, אבל הוא לא הבין את זה ואמר: 'כשסוגרים את הדלת, אין מלחמה, יש תיאטרון', ואני אמרתי לו: 'אולי באנגליה, לא בישראל'. רק אחרי הרבה שנים הוא הודה שלא הבין אותנו נכון".

רונן החליף את אלפרדס בתפקיד המנהל האמנותי והמשיך לעבוד עם קבוצת השחקנים על פי המורשת של אלפרדס. ההפקה הראשונה שלו היתה "מלכוד 22", שזכתה לביקורות טובות ונחשבה לעבודה פורצת דרך בתיאטרון. "בתקופה שלי הגדלנו את הניהול משותף. השחקנים היו מעורבים בהחלטות על במאים ועל מחזות. יוסי יזרעאלי, שכבר היה כוכב גדול ורצה לעבוד בתיאטרון, הוזמן לשיחה עם כל השחקנים, כדי שיתנו את הסכמתם. השתדלנו לא לכפות שום דבר. כוכב ההצגה אצלנו היה הקבוצה והדרך, התכנים והצורה, ופחות השחקנים כפרטים".

רונן היה מנהל אמנותי עד 82' ועזב בשל חילוקי דעות עם השחקנים על המשך הדרך. יכול להיות שהקבוצה התעייפה מהקבוצתיות. יכול להיות שגם לשחקנים, כמו לכל אחד אחר, יש אגו והוא חיפש במה. רונן דגל בהמשך השליטה של הקבוצה, והשחקנים ביקשו להביע את עצמם בתפקידים קלאסיים, כאלה שאפשר להבליט בהם איכויות משחק אינדיבידואליות. השחקנים כתבו לו אגרת עם דרישות. הוא החזיר להם מכתב נעלב. החאן מינה מנהלת אמנותית במקומו, עדה בן נחום. אחרי שרונן עזב, הלהקה התחילה להתפרק וכל אחד מחבריה הלך לדרכו.

"קבוצות הן דבר נפלא", אומרת עליזה רוזן שהצטרפה ללהקה בחאן ב-76', אחרי "ניקוי ראש", "עד שמתחילים להיות לא מרוצים מכל מיני סיבות, ועוברות שנים, שחקנים מתבגרים, ורוצים גם לנעוץ את שיניהם בדברים לא קבוצתיים, בתפקידים ספציפיים. ואצלנו היו הרבה הצגות נושא, הצגות שלא נוגעות בדמויות כמו 'קדימה בית"ר', 'מלחמות היהודים' או 'צ'רלי קצ'רלי'. אני חושבת שאסור אף פעם להתאבל על זה. במבט לאחור צריך לדעת שקבוצה זה דבר נהדר ויש לזה אורך חיים מסוים ואחר כך אנשים צריכים גם משהו שיש בו התפתחות אישית". רוזן אומרת שהקבוצה אולי יכולה היתה להתגבר על עזיבתו של רונן, "אבל היא התפרקה כי לשחקנים לא היה יותר מה להגיד".

רונן עזב נעלב, וגם הקשרים החבריים נותקו. "אני לא יכול להשוות את התיאטרון הזה לשום תיאטרון שניהלתי. היו הרבה רגעי סיפוק ואושר. ההשוואה הכי קרובה היא בין קיבוץ לבין משפחה. האידיאולוגיה שהובלתי היתה שיתוף מקסימליסטי, אבל תוך שמירה על מבנה מסוים שבראשו מנהל אמנותי. וזה התפרש על ידי השחקנים לא נכון והם רצו לקיים את זה כקולקטיב מוחלט, שלא יהיה מנהל אמנותי, שהקבוצה תהיה שותפה שוות זכויות, ככה פירשתי את זה אז. אני יליד קיבוץ, שעשה לי הרבה נזקים, אז הפרישה מהחאן היתה עוד נזק. היתה לי הרגשה שעושים לי דברים מאחורי הגב. היתה תחושה שאנחנו מחריבים את זה במו ידינו, והיה לי ברור שתם עידן. זה סוג של תהליך התבגרות. אחר כך, במשך הרבה שנים, הרגשתי כלפי אנשי החאן כמו שאבא שלי הרגיש כשעזב את עין גב בזמן הפילוג ולא היה מסוגל לחזור לשם לבקר".

"שפכנו את התינוק עם המים", אומר אברהמי ומבטא את התחושה של חבריו שמצטערים על שכך התגלגלו הדברים בלהקה ועל הפרישה של רונן. "רצינו לעשות הפקות קלאסיות, שייקספיר, צ'כוב, תפקידים ראשיים", אומר פניני, "ואילן אמר: 'מה אתם רוצים להיות קאמרי?' ואחרי זה הוא בעצמו הלך לקאמרי. אחרי שהוא הלך הכל היה קטסטרופה. היה חורבן. לדעתי עדיף היה לעשות פשרות ולהמשיך, כי זה היה פי עשרה יותר טוב ממה שקרה אחרי שהוא הלך".

העלבונות ההדדיים היו נעולים במשך שנים, ונפתחו לראשונה כשסרטה של אברהמי הוקרן בחודש שעבר בסינמטק בתל אביב, וכל השחקנים באו להקרנת הבכורה. "האנשים האלה לא דיברו על זה שלושים שנה", אומרת עידית. "לא אמרו את הדברים פנים אל פנים לאילן. אני זוכרת שהבת שלו, שהיתה חברה שלי, פתאום נעלמה לי ולא הבנתי מדוע".

במבט לאחור, יש תחושה שהשלם היה גדול מסכום חלקיו. לא רבים מחברי הלהקה הצליחו לשחזר את ההצלחה ההיא. פניני אומר שפנטלונה ב"משרתם של שני אדונים", הוא התפקיד הכי גדול שעשה אי פעם בחייו. "אלה היו השנים היותר מרתקות שלי בקריירה והכי מאתגרות. לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה ואת ההנאה מהרוח שהיתה שם. ששון גבאי הוא היחיד שהצליח בתיאטרון בגדול. אני מצאתי את עצמי אחרי החאן שכיר חרב. שחקן חשבונית. מחתים כרטיס. איפה שהיתה ההצעה הכי טובה, לשם הלכתי: באר שבע, בית ליסין, הקאמרי, חיפה, הבימה. מנסה שהבחירות שלי יהיו בשביל ההנאה ולא בשביל כסף. לא מצפה ליותר מדי. שיהיה נעים לעבוד ושההצגה תהיה טובה ושלא יהיה מביך".

אורי אברהמי מופיע היום בשתי הצגות בהבימה. ב"כל החיים לפניו", וב"השחף" ובנוסף בהופעת יחיד שכתב, "ציפרלקס 20 מיליגרם", שבה הוא מוציא את הדיכאון שלו מהארון.

מה לקחת מהחאן להמשך הדרך?

"צניעות מסוימת, אנרגיה, רגישות לזיוף מכל סוג שהוא והתייחסות רצינית לעבודה. היה לי מורה בבית צבי שאמר לי שאם אני מתחיל בסוג כזה של תיאטרון, תהיה לי חוויה שתגרום לי לא להסתחרר במשך השנים. והוא צדק".

דנקר לקח איתו כמה ריטואלים ועושה בהם שימוש קבוע. "לכל שחקן יש איזה ריטואל לפני שהוא עולה לבמה. אצלי זה לא השתנה מאז: חימום פיזי וחימום קולי ומין מנטרה שאתה משנן שנכונה לאותו יום ומחברת אותך למה שאתה עושה. כשאני פוגש את שאר האמישים, בני החבורה, אני עושה את זה פתוח, לפני כולם, אבל כשאני בא לתיאטרון שבו יש צעירים או אנשים שאני לא מכיר, אני פורש לצד ועושה את זה ביני לביני".

גבאי מרגיש שהחאן הכין אותו טוב יותר לחיים האמיתיים. "החאן והקבוצה עיצבו אותי כשחקן וכבן אדם, הם כבר חלק מהחיים שלי. זו היתה חממה קשה ותובענית שהכינה אותי לתיאטרון גדול ולהתמודדות מול הכרישים".*

טיפול בווידיאו

כשעידית אברהמי יצאה לצילומי הסרט "השחקנים נגד הקהל", היא חשבה ליצור סרט תיעודי-היסטורי על חבורת השחקנים שעיצבה את ילדותה. היא נפגשה עם חברי הלהקה, אולם מיד הבינה שלא תוכל להפריד את סיפורה של הלהקה מסיפורו האישי של אביה.

"אל הפגישות עם השחקנים הגעתי בתחושה של הילת קדושה סביבם, והן היו מרגשות מאוד", אומרת אברהמי. "יצא מהשחקנים משהו אותנטי ומרגש מאוד. הרגשתי שהם חיכו 40 שנה כדי לספר את הסיפור של החאן. בראיונות הראשונים לא דיברתי איתם על ההורים שלי, אבל אלי דנקר התחיל לדבר על זה בעצמו ואמר: 'את לא במאית, את הבת של אבא ואמא שלך', והתחיל לבכות". אמה של אברהמי, סמדר, מתה מסרטן לפני ארבע שנים.

"בעקבות השיחה הזאת, המשכתי לדבר על ההורים שלי עם האחרים. אילן רונן דיבר עליהם בהמון אהבה, והבנתי שאני צריכה להכניס את הסיפור שלהם לסרט, שזה הולך להיות סרט אישי, למרות שבהתחלה ניסיתי להימנע מכך. לא רציתי לנצל את הדיכאון של אבא לצרכים שלי, ורק בעריכה הבנתי את הקשר וחיברנו בין שני הסיפורים".

לאברהמי לקח זמן עד שגילתה לאביה שהסרט הופך לאישי, "אבל הוא קיבל את זה יפה ואחרי ההקרנה אמר לי שהאיזון בין שני הסיפורים היה נכון. אני חושבת שהוא שמח שעשיתי עליו סרט". היא מאמינה שהעבודה על הסרט היתה תהליך מרפא לשניהם. תרמה לכך שיחת טלפון מפתיעה שקיבל ממשרד הביטחון: התברר שנמצא הארנק שלו שאבד במלחמת יום כיפור. סיפור הארנק צולם לסרט ואז שמעה אברהמי לראשונה את סיפור הפציעה של אביה. "בתור ילדה, חייתי בהרבה מסתורין בנוגע לפציעה, כי הוא אדם סגור, כדמות לסרט תיעודי הוא לא להיט. בעצם רק כשהגיעה קצינה להחזיר לו את הארנק, והיא שאלה אותו איך הוא נפצע, שמעתי לראשונה כיצד חילץ את עצמו מהטנק הבוער וחשב שהוא הולך להיות עיוור. בעקבות כך התקרבנו מאוד, הרבה דברים נפתרו".



ששון גבאי. כל עולם התיאטרון נשא אלינו עיניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו