בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פגישה עם עצמי: הבונבוניירה של ולדימיר נבוקוב

ולדימיר נבוקוב שולט באופן מסנוור באמנות הסיפור, מבצע תמרונים ולהטוטים רהבתניים כלאחר יד, מחלק לעצמו אותות הצטיינות ומחסל חשבונות באופן בוטה ומשובב נפש עם מסורות הביקורת הספרותית

תגובות

ייאוש ולדימיר נבוקוב. תירגמה מאנגלית: אילנה דן. הוצאת כתר, 216 עמ', 89 שקלים

ולדימיר נבוקוב כתב את "ייאוש" בברלין, בשפה הרוסית, ב-1932, בהיותו צעיר בן 33. הספר תורגם לאנגלית שנים ספורות לאחר מכן, אולם פצצה גרמנית השמידה את עותקיו המועטים. 30 שנים לאחר מכן חזר נבוקוב, הסופר הנודע והמוערך, לעריכה מחודשת של הנובלה ושל התרגום. "אני יודע", הוא כתב בהקדמה, "עד כמה מאושר ונרגש הייתי בשנת 1935 לו יכולתי לקרוא את גרסת 1965". המפגש בין שני הסופרים - הכותב הצעיר וכפילו המבוגר - מלווה ללא הרף, כמו רוח רפאים ערמומית, את הנובלה הזאת, המופיעה שוב בעברית, לאחר שכל עותקי מהדורתה הראשונה מ-1987 אזלו.

הסיבה למודעות לשני המחברים, הצעיר והבוגר, נעוצה בכך שהנובלה עוסקת בכפילים, או בפנטסיה של כפילות: מה יעשה אדם הפוגש אדם אחר, נווד אלמוני וחסר כל, הדומה לו דמיון מפתיע? מפגש כזה מעיר את השדים: הוא מאיים ומשחרר בעת ובעונה אחת; הוא פותח צוהר לפנטסיות על חילופי תפקידים, על היעלמות ועל משחקי זהות. והוא גם פותח צוהר לתכנון הרצח המושלם.

הרמן קרלוביץ הוא יצרן שוקולד בורגני, שעסקיו נקלעים לקשיים. הוא נשוי ללידיה - אשה קלת דעת ובורה, שאתה הוא חולק את חייו בשעמום יגע ומשועשע. נטול חברים או עניין בחייו הוא נתקל לפתע בקבצן צ'כי בשם פליקס, ומפגש זה רודף אחריו כרוח רפאים. הוא רודף אחריו, משום שבתווי פניו של פליקס, שזהים לתווי פניו שלו, נתונה הבטחה שדבר לא ישווה לה: ההבטחה ליצור את יצירת האמנות הנשגבת, המתוכננת לפרטים, הראויה להערצה: לרצוח את כפילו, להתחזות למת, ולפצוח בחיים חדשים. זה הרצח המושלם, שבו הרוצח הוא הנרצח. ליופיה הפואטי של המזימה יש כוח מחייה, הכוח להפוך לכפיל של עצמך: נטול זהות, חופשי באופן מוחלט מאילוצים ומגבלות, אדם חי ומת בעת ובעונה אחת. וזו העמדת פנים שמאפשרת לייצר את הספרות הנשגבת, את יצירת המופת שדבר לא ישווה לה, משום שהיא נטולת אילוצים ותשלומי חוב, פועלת במרחב נקי של חופש, התחזות ודמיון.

נבוקוב, יש להודות, מעולם לא הצטיין בצניעות יתרה; והקוראים ב"ייאוש" נתקלים עד מהרה ביהירות הזדונית והמשכרת של הקולות שהוא מדובב. הגיבור, שתולה את אמנותו ברצח של חף מפשע; המספר - שהוא גם הגיבור - שלועג ללא רחמים למסורת הספרות הרוסית (ובמיוחד של "דוסטי", כלשונו) שבה החטא כרוך תמיד בעונש, והמוסר הקטנוני מביס את התשוקה האנושית; ובתוך כך חד חידות לקוראים, בז להם ואפילו מאשימם בגניבה ספרותית. והכותב עצמו, ששולט באופן מסנוור באמנות הסיפור, מבצע תמרונים ולהטוטים רהבתניים כלאחר יד, מחלק לעצמו אותות הצטיינות ומחסל חשבונות באופן בוטה ומשובב נפש עם מסורות הביקורת הספרותית. היהירות הזאת היא יהירותו של הפושע המושלם, של מי שמנהל בעורמה רשת של השתקפויות, הטעיות וכפילויות.

כ-15 שנים לפני כתיבת הנובלה התייחס פרויד לכפיל בחיבורו הידוע, "המאוים". בתקופה הקדומה האדם האמין שבכוחו להתפצל, לנכוח מול צלמו; האמונה האינדיאנית המסורתית שתצלום תמונה נוטל מעט מחיי הנשמה קשורה בכך. אולם גם לאחר שהאמונה הזאת אינה נוכחת יותר, עדיין מעוררת אפשרות פיצול האני חרדה עמוקה. הכפיל הוא בן-הדמות הדמוני, הממית והמסוכן, משום שהוא נוטל את המוכר ביותר - תווי הפנים שנשקפות במראה - והופך אותו ללא מוכר. כשהן לובשות צורה אחרת, פני הכפיל צופנות סוד מאיים, פוטנציאל של אלימות ותשוקה; הן מגלמות את המאבק בין טוב לרע. החרדה הזאת נוכחת בספרות, בקולנוע, באמנות - בכל גילוייה של התרבות האנושית. אולם רק לעתים נדירות, ו"ייאוש" הוא אחת הפעמים הללו, הטיפול בכפיל המאיים אינו נושא מסר של שמירה על גבולות, שליטה עצמית ומוסרנות.

אדרבה: דמותו של הרמן, ואפילו תוכניתו הזדונית, משוקעת באירוניה חריפה ומודעת לעצמה. היא מפרה את הכללים, ומאבקה החולני המכוון ליצירת התנאים המתאימים ליצירת הפשע המושלם, ויצירת הספרות המושלמת, אינה מעוררת רתיעה מתחסדת. נבוקוב עצמו כותב בהקדמה המאוחרת שגיבורו הרמן הוא "מנוול נוירוטי", או מפלצת. אפילו הומברט, גיבור "לוליטה", מציין נבוקוב, "רשאי לשוח באחד ממשעוליו הירוקים של גן עדן", בעוד שאת הרמן אפילו הגיהנום לא יחון. אולם הרמן אינו פרי מוחו היוקד של סופר צעיר וחסר ניסיון, המחלק בריגשה דידקטית את באי העולם למפלצות ולישרי דרך. כמו הומברט, גם הרמן מתמודד עם תשוקה קמאית ואסורה, ומגשים אותה למול הקוראים: התשוקה להיאחז בציפורני הפנטסיה, לחצות את הגבול ולהתמסר לה, מסוכנת ככל שתהיה; ליצור אמנות באמצעותה.

והנה אחת הפנטסיות שהנובלה מגוללת: "אהבתו הלוהטת של סופר צעיר לסופר הבוגר שהוא עתיד להיות ביום מן הימים, אינה אלא השאפתנות במיטבה", כותב נבוקוב בהקדמתו. תשוקת הכפיל אינה רק מצע לאפשרות טרייה של קיום חלופי, של דף חדש ונקי; היא גם התשוקה לפגוש מחדש את עצמי. את הפנטסיה הזאת מגשים נבוקוב יחד עם גיבורו הרמן; הוא פוגש מחדש את כפילו, את הסופר הצעיר שהיה, ובו זמנית מפגיש את עצמו, בגיל 33 עם מי שנהפך להיות בבגרותו. זו פנטסיה שמופעלת על ידי נבואה וגורל; היא מתרחשת באמצעות שיחה שאין אדם שלא מייחל לנהלה: לספק את הידע לבן דמותו הצעיר, או להציץ אל העתיד הלוט-בערפל.

הרמן הוא שקרן רב מעללים; מספר בלתי מהימן בעליל, שהקוראים מציצים מעבר לכתפו ומזהים את מה שהוא עצמו אינו מסוגל להבין או לדעת. אולם כבר בשורות הראשונות נוצר אמון בינו לבין הקוראים: הרמן מתוודה על "נטייתי להפריח שקרים רבי השראה", ועל "ההרגל להשקיף על עצמי מבחוץ", גם על יכולתו "להעמיד מלים במבוכה, להשיאן זו לזו בנישואי כזב, לטמון להן פח". וכאשר הקוראים מאמינים לכך - ואין להם ברירה - הם הופכים להיות קורבנות הפשע; הם ניצבים אל מול כפילם שלהם, דהיינו המספר, שחושף ללא סייג את תשוקותיהם ומאווייהם האסורים. המספר הוא הפושע, והפשע הוא האמנות; הוא מתבצע כלפי המציאות, כפילתו החיוורת והרגשנית של הבדיון.

"האמת הטבועה בבדיון האמנותי עולה על כל ממשות", כותב נבוקוב - וזה פשעה; אולם הבדיון יוצא תמיד זכאי בדין. הוא אינו מוכרע, כמו הרמן, על ידי צדקנות, עיקשות ומשפט קדום, שמכריעים לעתים כה קרובות את המציאות. גם נבוקוב עצמו, כמו שמאיר מתן חרמוני באחרית הדבר היפה והמחכימה שלו, "ידע שהחוקים האוניברסליים לא בהכרח תקפים לגבי יצירתו שלו", ולפיכך הוא משוטט בסיפור הפשע שלו כבעל בית, יוצר את כפיליו ורוצח אותם: גם את הדמויות שהוא יוצר, וגם את דיוקנו שלו כאמן צעיר. "ייאוש" הוא פשע מזהיר, שפתרונו הכרחי ואין בלתו; "הרי יכולת לכתוב פרק סיום אחד לכל האפוס ההולמסי שלך", יועץ הרמן (או ולדימיר נבוקוב) לארתור קונן-דויל; "הרוצח צריך היה להיות מספרם של עלילות הפשע בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר".

Despair \ Vladimir Nabokov



ולדימיר נבוקוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו