בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על טוטליטריות ורוע: הרודנות על פי חנה ארנדט

חנה ארנדט ערכה ניתוח חדשני ומבריק של השלטון הטוטליטרי, אך נכשלה כישלון חרוץ בהבנת האנטישמיות המודרנית

תגובות

יסודות הטוטליטריות חנה ארנדט. תירגמה מאנגלית: עדית זרטל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 742 עמ', 118 שקלים

ספרה של חנה ארנדט, "יסודות הטוטליטריות", הוא אחד הספרים החשובים ביותר שעיצבו את המחשבה המדינית במחצית השנייה של המאה ה-20, ותרם אולי יותר מכל חיבור אחר להתמודדות של בעלי התפישה הליברלית עם הרעיונות והמשטרים הטוטליטריים מימין ומשמאל. במידה לא קטנה היה זה הוא שקיבע את מושג הטוטליטריות ואיפיין את דפוס המשטר הזה, תוך הדגשת הקווים המשותפים לנאציזם ולקומוניזם, על כל ההבדלים שביניהם.

הופעת התרגום העברי, שבהכנתו הושקעו מאמצים רבים הכרוכים באופיו המורכב ובדרך כתיבתה הלא-שיטתית לעתים של ארנדט, היא אירוע חשוב וראוי לברכה. לעתים נאמר כי בגלל הזעם בארץ של ספרה של ארנדט, "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע", לא תורגם חיבורה על הטוטליטריות לעברית. כך ארע גם לספרים אחרים העוסקים בנושא זה: ספרו של קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", שהופיע ב-1946, תורגם לעברית רק ב-2003; "הדרך לשעבוד", של פרידריך פון-האייק (1944) הופיע בעברית רק ב-1998; ואילו ספרם של קרל-יואכים פרידריך וזביגנייב בז'ז'ינסקי, "דיקטטורה טוטליטרית ואוטוקרטיה" (1956), לא זכה עד כה למהדורה עברית. מסיבות מובנות ספרו של יעקב טלמון על "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" (1952) הופיע בעברית זמן קצר לאחר פרסום המהדורה האנגלית.

לא קונספירציה מרושעת יש כאן, אלא קשיים אובייקטיביים המלווים הרבה ספרי איכות הגותיים שתרגומם לא תמיד מסתייע, בין השאר גם משום שלחוגים אינטלקטואליים ואקדמיים בארץ יש ממילא נגישות לספרים אלה בלשון המקור האנגלית. העדר מהדורה עברית לא מנע מהמרצים במוסדות האקדמיים מלכלול את ספרה של ארנדט בביבליוגרפיה לתלמידיהם מאז אמצע שנות ה-50. עם זאת, אין להתפלא אם להופעת התרגום העברי יהיו הדים בשיח הציבורי.

ייחודו של ספרה של ארנדט הוא כפול: מצד אחד קשה לסווגו כחיבור בפילוסופיה, היסטוריה, מדע המדינה או פסיכולוגיה של המונים. למעשה זוהי מסה, עצומה בהיקפה, בתחום תולדות התרבות, ומבחינה זו הספר הוא ממשיכם של חיבורים חובקי זרועות-עולם כגון "שקיעת המערב" של אוסוולד שפנגלר, או "חקר ההיסטוריה" של ארנולד טוינבי. עם זאת, למרות אופיו האקלקטי (או ה"היברידי", כפי שמכנה זאת בפתח הדבר עדית זרטל, המתרגמת והעורכת של המהדורה העברית), הוא מספק עד היום את ההצצה הטובה ביותר לעומקן של תנועות ומשטרים טוטליטריים.

לאחר מלחמת העולם השנייה ניצב המערב לפני בעיה לא פשוטה: מצד אחד נוצחו הפאשיזם והנאציזם; אך מצד שני הניצחון הזה התאפשר במידה מרובה תודות לברית המועצות של סטאלין. בעת המלחמה עצמה אפשר היה להציגה כמלחמת "העולם החופשי" נגד הדיקטטורות של היטלר ומוסוליני, אך בסופה, ועם ההשתלטות הקומוניסטית הכוחנית על מזרח-אירופה, קשה היה להמשיך לדבוק בפיקציה זו.

חנה ארנדט - כמו פופר וטלמון - העניקו למערב את התשתית האידיאולוגית לראות במלחמה הקרה לא רק מאבק כוחני בין שתי מעצמות-על השואפות להגמוניה עולמית, אלא גם המשך המאבק נגד עצם הטוטליטריות, בין אם היא מן הימין או מן השמאל.

למאבק זה תרמה ארנדט תרומה מכרעת, ולכן זכה ספרה - שאינו קל לקריאה - לפופולריות עצומה לא רק באקדמיה, אלא גם בשיח הציבורי הכללי. כמו שקורה במקרים כאלה, לא תמיד ברור אם כל מי שמזכירים את הספר אכן קראו אותו וירדו לסוף דעתו (אפשר לומר דברים דומים גם על "קץ ההיסטוריה", של פרנסיס פוקויאמה, או "מלחמת הציביליזציות" של סמואל האנטינגטון).

מה היתה תרומתה של ארנדט להבנת הטוטליטריות? בעיקר בהדגשת העובדה כי התנועות הטוטליטריות, פאשיסטיות כקומוניסטיות, סיפקו מענה להמוני אנשים לנוכח התפוררותה של החברה האירופית המסורתית על ההייררכיות, הנורמות ואופני ההתנהגות המקובלים שלה. מתברר כי המודרניזציה והדמוקרטיזציה לא העלו דווקא את "העם", אלא לעתים את "ההמונים", את "האספסוף" - תופעה שמחברים שמרניים כאורטגה אי-גאסט ואחרים כבר עמדו עליה. אפיון זה מעניק ממד חדש להבנת הטוטליטריות: משטרים אלה לא היו המשך העריצויות ההיסטוריות, המבוססות על מעמדות שליטים או כיבושים. זו עריצות חדשה, הניזונה מן הניכור שמשרים החיים המודרניים. היחיד, "איש ההמון", מנותק כליל מכל זיקות-ביניים ממתנות ומרסנות, ואין לו בחייו אלא האידיאה הקושרת אותו ישירות, ללא צורך בתיווכים מוסדיים, אל התנועה ואל המנהיג. לכן באו המצעדים ההמוניים - בין אם בנירנברג או בכיכר האדומה; לכן ההשתכרות מחוויית-היחד המהממת של רבבות צועדים בסך לקול מוסיקה מרגשת ודגלים מתנופפים; לכן גם יצירתו של מנגנון ביורוקרטי חודרני, המלווה במשטרה חשאית ובמחנות ריכוז, הלופת במשמעת ברזל הייררכית את האוכלוסייה שאין לה מוקדי הזדהות אחרים. מה שלא תעשה האמונה הלוהטת יעשה הפחד, ולשילוב בין השניים יש עוצמה כבירה.

האירוניה האכזרית היא, כי החברה הטוטליטרית היא באמת חברה חסרת מעמדות, ולכן יכלו לעמוד בראשה חדלי-אישים כמו היטלר וסטאלין, שהם באמת, והרבה יותר מאשר יריביהם המתוחכמים והמשכילים, ביטויו של "רצון העם" המתגשם בהמון לא-מאובחן. לכן גם דרשו קונפורמיזם כולל, החל במחשבה וכלה בלבוש, ולכן גם הדירו ואף השמידו מיעוטים; לכן גם האמונה בכישוריו העל-טבעיים של המנהיג ובהעדר אופוזיציה אפקטיבית לשלטונו, גם כאשר צריך להיות ברור לכל מה עצום הוא היקף כישלונותיו.

היום אנו יודעים על המשטרים הטוטליטריים הרבה יותר מאשר ידעה ארנדט כאשר חיברה את ספרה: מאות ואלפי מחקרים פתחו לפנינו את צפונות המשטר הנאצי, ולאחר התפרקות ברית המועצות נודעו דברים שלא היו ידועים קודם (או שקל היה לחסידים שוטים להכחישם). עם זאת, תיאוריה הסוחפים של ארנדט נקראים גם היום בסערת נפש, ממש כמו שהספר "אפלה בצהריים", של ארתור קסטלר, עדיין מספק תובנות להבנת משפטי הטיהור במוסקווה, אולי יותר מהרבה ניתוחים מלומדים.

*

אולם רובו של הספר לא דן בטוטליטריות: כותרתו של כרך א' היא "אנטישמיות" וכותרתו של כרך ב' היא "אימפריאליזם", והוא עוסק בחלקו בגזענות ובחלקו במה שארנדט מכנה "שקיעתה של מדינת-האומה" (nation-state. המושג המקובל בעברית הוא "מדינת-לאום", אבל אני הולך בעקבות המתרגמת). חלקים אלה עוסקים בעיקר בניתוח ההתפתחויות הפוליטיות באירופה בעת החדשה, ולעומת החלקים המתארים את המשטרים הטוטליטריים בני-זמננו, בולטת כאן העובדה כי ארנדט אינה היסטוריונית. לפיכך חלק מקביעותיה הן בעייתיות, אם לא יותר מכך. ההתפעמות - המוצדקת - מן התובנות המעמיקות שהציעה ארנדט לטוטליטריות בכרך ג' אחראית במידה רבה לחוסר תשומת הלב לחלקים האחרים של החיבור.

ארנדט מקדישה פרק מיוחד לעלייתן של התנועות הפאן-גרמנית והפאן-סלאבית, והיא מציגה תנועות אלה, באופן מפתיע, כעדות לירידתה של הלאומיות. אולם המחקר ההיסטורי, כמו גם התבטאויותיהן של אותן תנועות "פאן" עצמן, מציבים אותן בבירור כהקצנה של התנועות הלאומיות: הלאומיות הגרמנית בקיצוניותה אינה מסתפקת באיחוד גרמניה, אלא פורצת אל מעבר לכך, ואילו הפאן-סלאביות היא הרחבה של האידיאה הלאומית הרוסית, המסתייעת בתנועות לאומיות של עמים סלאביים אחרים (למשל הצ'כית, אך לעולם לא הפולנית). האידיאולוגיה הנאצית הפאן-גרמנית ראתה את עצמה כביטויה המובהק של הלאומיות הגרמנית, ולכן ראתה ב"פולקס-דויטשה", בני הלאום הגרמני תושבי מדינות אחרות במזרח-אירופה, בשר מבשרם של האומה הגרמנית ושל הרייך השלישי. לטעון אחרת פירושו לנתק את הקשר ההיסטורי בין הנאציזם לבין שורשיו באגף הקיצוני של הלאומיות הגרמנית.

כריכת תנועות ה"פאן" בירידת מדינת-האומה מביאה את ארנדט גם למיקום בעייתי של האנטישמיות המודרנית במארג ההיסטוריה האירופית. משפט המפתח בנושא זה, שמסקנתו תלווה את כל הדיון באנטישמיות, הוא: "עובדה היא, שהאנטישמיות המודרנית צמחה במקביל לשקיעתה של הלאומיות המסורתית, והגיעה לשיאה דווקא ברגע המסוים שבו קרסה המערכת של מדינות-האומה האירופיות" (עמ' 51).

לקביעה זו אין שום תימוכין במציאות, והמחקר מצביע בדיוק על היפוכה: הרי דווקא עלייתה של מדינת-האומה המודרנית, והאתגרים שהיא ניצבה לפניהם, הם שהביאו לעלייתה החדה של האנטישמיות. כפי שהראה זאב שטרנהל, עלייתה של לאומיות אינטגרלית בסוף המאה ה-19 בצרפת היא זו שהתנקזה בפרשת דרייפוס להקצנתה של האנטישמיות, ומחקריהם של ג'ורג' מוסה ופיטר פולצר מצביעים על זיקה דומה בגרמניה ובאוסטריה. יתר על כן, והיבט זה נעלם לחלוטין מעיניה של ארנדט, עלייתה של אנטישמיות תוקפנית במזרח-אירופה קשורה קשר ישיר לעלייתן של תנועות לאומיות ומדינות-אומה שם: ברומניה ובהונגריה, בפולין ובליטא - בכל המקומות הללו, ככל שגברה הלאומיות והשיגה את מטרותיה המדיניות, כן גברה האנטישמיות כאשר תנועות לאומיות מצאו את עצמן מתמודדות עם קיומו של מיעוט יהודי גדול יחסית בתחומיהן.

אי-נוכחותה של מזרח-אירופה בדיונה של ארנדט על האנטישמיות (פרט לדיון ברוסיה, שם ניתוחיה שזורים בגישתה הבעייתית לראיית הפאן-סלאביות כביטוי לכישלון הלאומיות הרוסית) מעלים את השאלה המקיפה: כיצד אפשר לדון באנטישמיות המודרנית תוך התעלמות ממה שקורה לציבור היהודי הגדול ביותר היושב במזרח אירופה.

*

עיון מקיף יותר בתיאורה של ארנדט את צמיחתה של האנטישמיות במקום שהיא דנה בו (בעיקר בגרמניה ובמידה מסוימת בצרפת) מפגיש את הקוראים עם קביעה בעייתית נוספת שלה: היא קובעת כי היהודים, באמצעות פעילותם הפיננסית והבנקאית, מילאו תפקיד מכריע בעליית המלוכות האבסולוטיות ומדינת-האומה המודרנית, והקוראים הביקורתיים מתחילים לשאול את עצמם: מה בדיוק קורה כאן ומהיכן באים הקולות הללו?

התשובה ברורה: ארנדט, שכאמור אינה היסטוריונית ובעצמה אומרת כך במפורש, מתייחסת כאן לתפקיד שמילאו יהודי-חצר, בעיקר במאה ה-18 בכמה חצרות של נסיכים גרמנים; במקביל היא מתבססת על מקומם של בנקאים יהודים במאה ה-19 בפיתוחה של המערכת הבנקאית. על כך אין עוררין. העניין הוא, שארנדט מכלילה מממצאים היסטוריים אלה ומקישה מהם על מקומם של "היהודים" בחברה האירופית, תוך התעלמות מכך שרוב היהודים - אפילו במדינות גרמניה - לא היו יהודי-חצר, אלא דווקא סוחרים וחנוונים זעירים. לדידה של ארנדט אין יהודים עניים החיים בשולי החברה האירופית, המצליחים להתקיים בקושי והנעדרים זכויות פוליטיות ואזרחיות. לגבי דידה "היהודים" הם כולם בנקאים, אנשי-פיננסים, יהודי חצר ובעלי זכויות-יתר, או בלשונה המכלילה: "היהודים היו ספקים לעת מלחמה ומשרתיהם של מלכים".

יתר על כן: הרי המדינה האבסולוטית המודרנית בה"א הידיעה היתה צרפת, שבעת התגבשותה, בעיקר בימי לואי ה-14, לא היו בה יהודים; כך גם באנגליה, שבה התגבשה מדינה מודרנית לקראת המאה ה-19, ובה ליהודים המעטים לא היה חלק במהפכה התעשייתית; ומספרד - מדינה אבסולוטית לתפארת - הרי היהודים גורשו דווקא בשלב גיבושה של המונרכיה הספרדית.

הא-היסטוריות המבצבצת מתיאורים אלה מלווה בקביעות מכלילות נוספות שאינן עומדות במבחן: לפי ארנדט, "היהודים" תמכו תמיד בממשלות באשר הן, בעוד שהאמת היא שמספרם של היהודים בתנועות המהפכניות, הליברליות והסוציאליסטיות, היה מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה, וזו היתה דווקא אחת מטענותיהם הקלאסיות של האנטישמיים במאה ה-19 ושל הנאצים במאה ה-20. "היהודים", ממשיכה ארנדט, המיטו איבה על עצמם בגלל הסתגרותם העדתית, בגלל חוסר מעורבותם בפוליטיקה, בגלל דאגתם אך ורק לעצמם ובגלל הימנעות מלקחת חלק במאבקים החברתיים והמעמדיים: הרי אפשר לטעון את ההיפך, כי היתה זו מעורבותם היתרה של יהודים בפוליטיקה - בייחוד הליברלית והסוציאליסטית - שהביאה עליהם את הביקורת האנטישמית: החל ממרקס, לסל וברנשטיין, ועד לבולטות היהודים במהפכות הקומוניסטיות בבוואריה ובהונגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לכל זה אין זכר בניתוחיה של ארנדט.

מדהימה לא פחות היא העובדה כי בדיון של כמעט 200 עמודים על האנטישמיות בגרמניה ארנדט אינה מזכירה את כתביהם של ראשי האנטישמים: וילהלם מאר, אויגן דיהרינג, היינריך פון-טרייטשקה (דיהרינג אמנם נזכר פעם אחת בהערת שוליים, אך תוך שיבוש שמו הפרטי). לספריהם היתה תהודה רבה בציבור הגרמני - ומאר הוא שטבע את המושג "אנטישמיות"; גם חיבורו של ריכרד ואגנר, "היהדות במוסיקה", אינו נזכר. כשם שארנדט נמנעת מדיון ביהודים עצמם (להוציא יהודי-חצר ובנקאים), כך גם אנטישמים ממש אינם מופיעים בחיבורה - יש להניח כי אם היא היתה מתייחסת אליהם היו מתבררים דברים אחרים ממה שארנדט מנסה להציג, למשל: טענות על חלקם של היהודים בתנועות מהפכניות או כמי שמסכנים את טוהר התרבות והגזע הגרמניים. כך גם אין זכר לעובדה שאגודות הסטודנטים הגרמניות ("בורשנשפטן") היו מוקד לפעילות אנטי-יהודית עוד בתחילת המאה ה-19, עם עליית הלאומיות הגרמנית בעת המלחמות הנפוליאוניות; וגם את התבטאויותיו האנטי-יהודיות של יוהאן פיכטה, מבשר הלאומיות הגרמנית, הס מלהזכיר.

המבקשים לעמוד על מקור השקפותיה של ארנדט בנוגע לחלקם של "היהודים" בכינון המדינה האבסולוטית ימצאו, מצד אחד, הפניות למחקרים רציניים - אך גם הסתמכות על היסטוריונים נאצים. אחד מהם, המוזכר לעתים תכופות, ולא מתוך הסתייגות, הוא ואלטר פראנק, שעמד בראש "מכון-הרייך להיסטוריה של גרמניה החדשה" והיה אחראי ל"טיהור" האוניברסיטאות הגרמניות לא רק מהיסטוריונים יהודים, אלא גם מספריהם, והתאבד לאחר מפלת הרייך. להביא אותו כמקור היסטורי לתפקידם של היהודים בהיסטוריה הגרמנית הוא דבר בעייתי, בלשון המעטה.

חנה ארנדט לוקה גם בקוצר הבנה היסטורי ביחס לבנימין דישראלי. ארנדט מדגישה בצדק כי ברומנים שלו וכן בנאומיו יש יסודות גזעניים, וזה נכון לקשר אותו עם הוגים כגובינו ויוסטון סטיוארט צ'מברליין. אך קיים בכל זאת הבדל: האחרונים ביקשו לרומם את הגזע הלבן כגזע עליון ולהצדיק שליטה אירופית על גזעים "נחותים". בתיאוריו של דישראלי הוא אכן מפאר את הגזע היהודי, המדוכא והמושפל, מול הגזעים האירופיים שהם אלה המוצגים על ידו כנחותים אינטלקטואלית: זו גזענות מחאה של מושפלים, ממש כמו הגזענות השחורה של פראנץ פאנון, מלקולם איקס וג'יימס בולדווין. כל גזענות היא פסולה, אך יש בכל זאת מקום לאבחנות.

הקוראים דברים אלה אולי לא יתפלאו על כמה נימים שהופיעו מאוחר יותר ב"אייכמן בירושלים". הם עשויים בכל זאת להיות מופתעים מתיאור אווירת המשפט המופיע במכתב ששלחה ארנדט לקרל יאספרס: "בראש, השופטים - מיטב יהדות גרמניה; מתחתם, התובע - גאליצאי, אך בכל זאת אירופאי. הכל מאורגן על ידי השוטרים, הממלאים אותך חלחלה, מדברים רק עברית, אבל נראים כערבים... ובחוץ, האספסוף האוריינטלי, כאילו היית באיסטנבול או באיזו ארץ חצי-אסיאתית אחרת".

אף על פי כן, יהיה מוטעה ומרושע לראות בארנדט אשה הנגועה בשנאה עצמית יהודית. ארנדט היתה יהודייה גאה, לוחמת אמיצה נגד אנטישמיות וטוטליטריות - לכן כתבה ספר זה. אך כפי שהיא עצמה היתה מודה, לעתים הקורבן מפנים את הטענות נגדו, ובתשתית הספר יש הדים עמומים לסטריאוטיפים וטיעונים אנטישמיים. חנה ארנדט רחוקה מלהיות יהודייה נגועה בשנאה עצמית. להיפך: היא עצמה מתגלה כקורבן האנטישמיות אולי בצורתה המפותלת והאכזרית ביותר. יש בחיבור מונומנטלי זה היבטים טרגיים, המוכיחים מה יכולה האנטישמיות לעולל לעתים למוחות היהודיים המבריקים ביותר. טרגיות זו היא קשה ומעיקה, ורחוקה מלהיות בנאלית.

The Origins of Totalitarianism \ Hannah Arendt

ספרו האחרון של פרופ' שלמה אבינרי הוא "הרצל", שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר



חנה ארנדט


אדולף היטלר נושא נאום בעצרת צבאית, דורטמונד, 1933



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו