מבצע דני | על הספר בגובה העיניים מאת דני חלוץ - ספרים - הארץ

מבצע דני | על הספר בגובה העיניים מאת דני חלוץ

גם אם נסכים לטענתו של דן חלוץ כי מאז מלחמת לבנון השנייה הושגו הסדרים סבירים בגבול הצפון, הדרך שבה הושגו ההישגים הללו מטילה צל כבד על הצבא, ממשלות ישראל ועל החברה כולה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בגובה העיניים דני חלוץ. הוצאת ידיעות ספרים, 564 עמ', 98 שקלים

בעשר השנים שבהן עבדתי עם עמיתים מארצות הברית, אנשי צבא, היסטוריונים ואנשי מדע המדינה, נשאלתי לא פעם "מדוע אינך כותב את זיכרונותיך?" נהגתי לענות כי לכל האוטוביוגרפיות שקראתי, של אנשי צבא לשעבר ומדינאים - כאלה שהצליחו במעשיהם וכאלה שפחות - היו ארבעה מאפיינים בולטים: המאפיין הראשון - הכותב סידר את העבר ברוורס; השני - הכותב תמיד צדק; השלישי - בספר שבו הוא פורש את יריעת חייו ושירותו הוא פוגע במתכוון, או שלא במתכוון, באנשים אחרים שהצטלבו בדרכו; והרביעי - כדי להציג יושרה הוא מודה בכמה טעויות, מינוריות בדרך כלל, לעומת מעשיו האחרים. אמרתי לבני שיחי כי אם אכתוב את זיכרונותי מן הסתם לא אצליח להימלט מהמאפיינים האלה.

גם ספרו של הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, לא נמלט מהמאפיינים הללו. סיפור שירותו כטייס מעולה ומפקד אוויר מוצלח אינו בגדר חידוש, שכן קדמו לו טייסים ומפקדי אוויר בצה"ל ובעולם, עוד ממלחמת העולם הראשונה. הקוראים המתעניינים בטיסה ובקרבות אוויר יבואו על סיפוקם.

מינויו של חלוץ לרמטכ"ל כן היה חידוש וגם עורר תמיהה - האם איש אוויר יכול להיות רמטכ"ל של צבא שבמהותו הוא יבשתי? אני סברתי, שנים לפני רמטכ"לותו של חלוץ, שרמטכ"ל צה"ל יכול להיות איש אוויר ואפילו איש ים, וזו דעתי גם היום. השאלה היא מה התהליך שקצין בכיר כזה צריך לעבור כדי למלא את תפקיד הרמטכ"ל.

בצה"ל שירתו עד היום 19 ראשי מטות כלליים. 60 שנים מאפשרות לבחון את מהות התפקיד, את הבעיות ואת השאלות שהוא נושא אתו. אמנם אין עדיין מחקרים שעניינם הרמטכ"לות כתופעה, אבל יש שפע של מסמכים הפתוחים לעיון, אוטוביוגרפיות וביוגרפיות. מעיון בחומר הקיים עולה המסקנה שהסוגיה החשובה יותר היא הדרך שבה נכנס הרמטכ"ל לתפקידו. על פי רוב מתמנה הרמטכ"ל לתפקיד אחרי שנים שבהן צבר ניסיון צבאי ומילא תפקידים של אלוף. לכאורה הוא מוכן לתפקיד, ובכל זאת חלק מהרמטכ"לים החלו את תפקידם כטירונים ולעתים עשו שגיאות גסות.

מן הספר עולות שאלות חשובות בנוגע לתפקידו של הרמטכ"ל במדינת ישראל: מהן בדיוק הגדרות התפקיד, האם התפקיד ברור לממשלות ולציבור ואפילו לרמטכ"ל עצמו; כן עולה השאלה: מהם הכישורים הנרכשים שבלעדיהם הרמטכ"ל עלול לא להצליח בתפקידו - כשהנזק במינוי רמטכ"ל נטול הכישורים הללו אינו אישי, אלא כללי.

חוק יסוד: הצבא מגדיר את הרמטכ"ל באופן מוזר. הוא "הדרג העליון בצבא" ולא "הדרג העליון על הצבא". בחוק יסוד לכל אות יש משמעות. הרמטכ"ל נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון. במדינות רבות החוקה מגדירה את המשרה בבהירות באמצעות המושג "פיקוד", שלפיו נשיא ארצות הברית, לדוגמה, הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים וכן גם נשיא מצרים, אף שאינם לובשים מדים. המושג "פיקוד" מסדיר בדרך כלל את האחריות, הסמכות והמעמד ואת כל המתפרש מכך. בישראל חוק יסוד: הצבא נעזר במלים רכות ועמומות כמו "מרות" ו"כפיפות"; והרמטכ"ל עצמו, לפי כינויו, הוא "ראש מטה" ולא "מפקד". לשום ראש מטה בעולם לא ניתנה סמכות פיקודית. גם ממשלת ישראל אינה מפקד ולא מתיימרת לכך. אם כן הטענה שראוי להתמודד אתה היא שתפקיד הרמטכ"ל בישראל אינו מוסדר כהלכה ומה שמקיים אותו הוא ההרגל.

חלוץ טוען כי הגיע לתפקיד הרמטכ"ל מוכן היטב, לאור ניסיונו והדרך שבה התכונן לתפקיד. על כך ראוי לחלוק, משום שאף קצין בצה"ל לא מגיע מוכן לתפקיד הבא, גם אם צבר ניסיון רב. על אחת כמה וכמה במעבר מתפקיד של אלוף בצה"ל לתפקיד ראש המטה הכללי - זו קפיצת כמה מדרגות בבת אחת, ודווקא עקלקלות.

מאזן שלילי

איזה צה"ל קיבל חלוץ כשהתמנה לרמטכ"ל? בניגוד למיתוס הרווח, צה"ל לא השיג תוצאות צבאיות טובות בסביבה האסטרטגית מאז 1967. בניגוד לתדמית של צבא יצירתי וגמיש, צה"ל השתפר מאוד במשך השנים בתחומים רבים, אבל לא השתנה כמעט במבנהו ובתפישת עולמו כבר 50 שנים. מאז "הניצחון המכריע" האחרון ב-1967, שהיה לנו לרועץ, ולא מעט באשמת צה"ל, הוא אינו מספק את הסחורה הצבאית-האסטרטגית להנהגה המדינית. בניגוד לדימוי של צבא קטן ואפקטיבי, צה"ל מתגלה יותר ויותר כמוסד גדול, כבד, המתקשה לספק ביטחון לקהילה, למרות התעצמותו הטכנולוגית והשיפור ביכולות הקרביות בסביבה הטקטית. המאזן האסטרטגי ב-40 השנים האחרונות הוא כזה: שלוש הצלחות מערכתיות: 1967 - מלחמת ששת הימים; 1981 - תקיפת הכור בעיראק; 2000-2002 - התמודדות מוצלחת עם טרור המתאבדים; ולעומתן חמישה כישלונות, או אי-הצלחות: 1973 - מלחמת יום הכיפורים; 1982 - מלחמת לבנון והשקיעה חסרת התכלית של 17 שנים בלבנון; 1987 - האינתיפאדה הראשונה; 1991 - חוסר היכולת להתמודד עם טילים בליסטיים ממדינה רחוקה; ו-2006 - המערכה האחרונה בלבנון.

מאז 1967 לא הצליח צה"ל לפתח תפישה מערכתית של תמרון אופרטיבי, ומשום כך לא הצליח למצות את יתרונותיו הטכנולוגיים והקרביים. צה"ל לא הצטיין ללמוד קדימה - שזו מהות האסטרטגיה. בגלל ההתמכרות לניהול "המערכה העכשווית" כשל הפיקוד הבכיר של צה"ל מלהתבונן במציאות המתהווה מעבר לפרדיגמה הרווחת. בגלל העדר מוסדות מחקר ומערכות למידה נכשל צה"ל ללמוד מההיסטוריה שלו עצמו, מניסיונם של אחרים, ולא מיצה את הידע המונח מחוץ לגבולות הארגוניים שלו.

כמו כן, בנוכחות של 43 שנים בשטחים הביאו הממשלות לשבר בתפישת אחדות הפיקוד, אחדות הסמכות והאחריות של צה"ל. הממשלות כולן, שלא העזו להחליט על גורל השטחים, הותירו את צה"ל כריבון, אבל שללו ממנו את סמכותו על ידי עקיפתו בדרכים לא פורמליות, לעתים לא חוקיות, או כמו שהתבטא אחד ממפקדי פיקוד המרכז לשעבר - "הממשלה מטילה את מימיה על הצבא". ממשלות ישראל לא מסוגלות להחליט מה קודם למה - המדינה לארץ ישראל או שמא הארץ קודמת למדינה, משום שבמציאות של הזחילה המתמשכת לאחוז יותר שטחים ולדחוק את הפלסטינים, המדינה מוותרת על מנהיגותה ועל אחדות וסמכות השלטון.

בנוסף למגבלות של הממסד הצבאי, הוא פועל באווירה חברתית ופוליטית חיצונית הדורשת ממנו פתרון מושלם לבעיות סבוכות במערכה צבאית קצרה בנוסח של מבצע קדש ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967 - שהכל יצליח ולא יהיו נפגעים ושהמערכה תביא לפתרון מהיר.

חלק מהתיאור הזה לא נעלם מן הסתם מעיניו של חלוץ בהיותו רמטכ"ל, כנרמז בספרו. השאלה היא במה הבחין, מה נסתר מעיניו והאם היה לו הידע הדרוש להתמודד עם שאלות קשות וצבא רצוף ורדוף בעיות. המבחן, כמובן, היה המלחמה בלבנון ב-2006.

מנהיג או מצביא?

הפילוסוף הצבאי, שמעון נוה, טוען להבדל מהותי בין "מנהיגות" לבין "מצביאות" ובין מנהיג לבין מצביא. המנהיג מניע אנשים לכיוון ולמעשים שהוא התווה, אם באופן בלתי אמצעי אם באמצעות מנגנונים; המצביא ניחן בלמידה שמשנה מציאות ויוצרת מציאות חדשה ורצויה. יכולת הלמידה של המצביא היא הנכס שבאמצעותו יתמודד עם עולם משתנה ועם בעיות סבוכות. זו הסיבה שרמטכ"ל לא מגיע מוכן לתפקידו, ייתכן שהלמידה כיכולת פוטנציאלית נרכשת קודם, אבל היא מיושמת רק בעת מילוי התפקיד.

האם דן חלוץ הבין בראש איזה צבא הוא עמד? חלוץ לא מספר בספרו כיצד הוא התמודד עם השאלות המהותיות שתכליתן לנתח את צה"ל, כדי שהוא עצמו יבין לעומק את הצבא שהוא מופקד עליו. נראה שחלק מהבעיות היו נהירות לו וחלקן לא. תופעת אנשי המילואים, שהם רוב הכוח הלוחם ביבשה, בעיית גיוסם, הכנתם לאפשרות הפעלתם בלחימה, סוג האימונים הדרושים בטרם קרב, משקלם החברתי בהערכת תוצאות המלחמה לא היו ברורים לו, כשם שלא היה ברור לו מצבו של פיקוד הצפון עוד טרם החלה המלחמה. אפשר לתמצת את הבעיה באמירה כי רמטכ"ל המכין את הצבא למלחמה חייב להבין לעומקן את חולשות צה"ל, אולי יותר מאשר את יכולותיו לערוך מלחמה ומערכה.

לשם המחשה אפשר לפנות לדוגמה היסטורית: במערכת קדש ב-1956 הרמטכ"ל והקבוצה הבכירה שלצדו הבינו את חולשות צה"ל של אז - עוצבות המילואים היו חלשות מאוד, יכולות פיקוד השדה היו מוגבלות, רמת האימונים היתה דלה וחלק מהידע המערכתי שהושג במלחמת העצמאות אבד. במטכ"ל עיצבו ותיכננו מערכה שתאמה את המגבלות יותר מאשר את היכולות, ולכן הצליחו.

גבולות מטושטשים

דן חלוץ עוסק בספר גם בשאלת היחסים שבין המטה הכללי לממשלה. הוא מתנגד "לרצון של חלק מקציני הצבא לדרוש מהדרג המדיני ליצור אופק מדיני כחלק מן הפתרון הצבאי... אנו כצבא צריכים לומר מה הצעדים המבצעיים שעלינו לבצע/ לחדול מביצועם כדי לעמוד בהנחיות הדרג המדיני, ולא לבקש שינוי המציאות המדינית כדי לעשות את המצופה מאתנו". בכך הוא מבהיר את תפישתו על יחסי המדינאים עם המטכ"ל והצבא כולו: המדינאים יחליטו והצבא יבצע. תפישה זו מקובלת בישראל, אבל היא בעייתית משום שאינה מבהירה כיצד ועל בסיס מה מקבלות הממשלות החלטות, ועד כמה אותן החלטות משמשות מצפן לצבא; או שמא יש בהן פוטנציאל למבוכה לא פתירה עבורו.

החוקר קובי מיכאל טוען, כי ההבחנה המקובלת בין דרג מדיני לדרג צבאי והתיחום המבדיל של סמכות ואחריות של כל אחד מהם אינה מוצדקת כיום, אינה מועילה וגם המחקר ההיסטורי לא מאשש אותה. חוקרים רבים שוללים את תפישת היחסים ההייררכית מלמעלה למטה, ושוללים את ההסתתרות מאחורי המושג "דרג מקצועי" כתיאור של מעמד הצבא ואת כפיפותו הלא-ברורה והלא מוגדרת לסמכות המדינית. מיכאל טוען שטבע המלחמות השתנה והמציאות נעשתה מורכבת מאוד. העורף נעשה לחזית, מעמד החזית ירד, ההסדרים המדיניים שבריריים ומורכבים והם מתקיימים בלוויית טרור. בחברה מפולגת, המאוחדת באי-הסכמה, ממשלות ישראל מתקשות לגבש מדיניות קוהרנטית וברורה. נהפוך הוא, המדיניות מלאת סתירות פנימיות ואינה יכולה להציג חזון צרוף. בישראל כיום אין תפישת ביטחון שיכולה לשמש כמערכת מושגית מסדירה למדינאים ולחיילים כאחד. בסביבה כזו, כשמלחמות גדולות בנוסח העבר הן עדיין אפשריות, אבל המלחמות הדומיננטיות הן א-סימטריות - בין מדינה לבין ארגונים לא-מדינתיים - נאלצים אנשי הצבא, בכירים כזוטרים, ליכולות של משא ומתן ושל דיפלומטיה, הם נאלצים גם לנהל את חייהם של אזרחים עוינים משני הצדדים של המתרס, לנהל כלכלות מקומיות, לממש ולגבות החלטות סותרות של ממשלה ולעמוד מול התקשורת בישירות וללא מחסום.

הרמטכ"ל חלוץ מספר בספרו על שיחה עם המשפטנית הפרופ' רות גביזון (שישבה כעבור זמן בוועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה). גביזון הציגה מציאות של ריק שלטוני שלתוכו נכנסים בית המשפט העליון והתקשורת. "הצבא נאלץ להיכנס לחללים שיוצרת מערכת פוליטית שאינה מקבלת החלטות", אמרה גביזון. מכאן שהרמטכ"ל הוא איש פוליטי ממקומו הצבאי, במובן העשייה הפוליטית וההשפעה על החלטות הממשלה, ולא "דרג מבצע" בלבד. "תפקיד הרמטכ"ל חורג בהרבה מעבר למעמד הפורמאלי-הייררכי", טוען חלוץ, אבל נראה שלא מצא את הדרך ליצור יחסי גומלין מלמדים עם הממשלה.

לך תסביר לשר

התווך שבין הרמטכ"ל למדינאים הוא תמיד עמום ואין בו הסדרה חוקתית נאותה. המדינאים, גם אלה שבעברם שירתו בצה"ל בתפקידים בכירים, מרגע שהם נכנסים לחיים הפוליטיים כל ראיית עולמם משתנה, דרך חשיבתם מפסיקה להיות צבאית, וגם ניסיונם הצבאי מתפוגג במהירות. צריך לדעת איך לדון אתם, שכן אלה אמנות ואומנות לעצמן. אין לקבל אמירה של רמטכ"ל כי המדינאים יחליטו וצה"ל יבצע. רמטכ"ל הוא איש פוליטי מעצם תפקידו, משום שהוא אמור להיות המומחה בתחום הפעלת הכוח להשגת מטרות פוליטיות ומעורבותו בסוגיות הפוליטיות היא חלק מהמענה הצבאי.

ספק אם חלוץ הבין את הצד הזה בתפקידו. תפקיד הרמטכ"ל הוא ללמד את המדינאים מלמטה. זה לא עניין של אמון אישי, אלא של ידע המתפתח בארגון הצבאי. חלוץ מזכיר לא פעם הצעות והמלצות שהגיש לראש הממשלה, והוא דחה אותן. ייתכן שהמדינאים לא הצליחו לעכל את המשמעות של הצעות והמלצות הרמטכ"ל בגלל חוסר ידע ומערכת מושגים מיושנת ולא רלבנטית. דוגמה לכך היא הדיון על המושג "ניצחון" בדיון בממשלה בעת המלחמה בלבנון. הסיכוי ששר יבין בזמן מלחמה שהמושגים שלו אינם רלבנטיים - אינו גבוה אם הרמטכ"ל לא נאבק לפני המלחמה ולאורך זמן להניח מושגים אחרים לפני חברי הממשלה.

האם הצליח חלוץ להבהיר לממשלה ולעומד בראשה את חולשות ומגבלות צה"ל? השאלה היא עד כמה הוא הצליח לבררן לעצמו. הוא מתאר בספרו ביקור של ראש הממשלה במטכ"ל, כשהטיחו בו אלופים כי צה"ל ריק מיכולת בתחומים מסוימים, בעיקר במוכנות המילואים ובאימוני הכוחות הסדירים. ספק אם ראש הממשלה, ואפילו הרמטכ"ל, קלטו את הדברים לעומקם. המחשבה המקובלת, שלפיה חברי ממשלה שכיהנו בתפקידים בכירים בצה"ל ובהצלחה מסוגלים למלא את החלל האמור, אינה עומדת במבחן המציאות. אלה מאבדים מהר מאוד את הייחוד הצבאי, משום שבהיותם ראשי ממשלות או שרים בכירים הם מסתכלים על המציאות מעמדתם הפוליטית וכישוריהם הצבאיים אובדים במהירות.

אוגוסט 2006, פרץ, אולמרט וחלוץ. תפישה לא רלוונטית של המושג "ניצחון"תצלום ארכיון: אלון רון

כתרים נקשרו לראשו של ראש ממשלה כמו אריאל שרון, בעל הניסיון הצבאי המרשים. בעת כהונתו ביקר שרון בתרגיל של המטכ"ל, ישב בחמ"ל הראשי והאזין לפורום המבצעים בראשות הרמטכ"ל, שסיכם את יום הלחימה והתווה הנחיות ופקודות ליום המחרת. בסוף הדיון נתן שרון שיעור לפורום הנדהם כולו ואמר שאינו מבין את שראו עיניו. המפקד המתכנן, כך טען, יושב בחדרו וחושב, מכניס מפעם לפעם קצין שיציג לו נתונים הדרושים לו ויוצא עם תוכנית שלמה. הוא הציג למטכ"ל את דרך חשיבתו ועבודתו כשהיה מפקד גדוד 890 בשנות ה-50. זה, אגב, מצב הידע של רוב הקצינים בדימוס, שהרמטכ"ל כינס אחרי מלחמת לבנון, ואלה תקפו אותו מעמדות שעבר זמנן.

תרבות הלחימה

ראשית דרכו של חלוץ כרמטכ"ל, כמתואר בספר, מתחילה בדברי פתיחה לפורום מטכ"ל. אין בהם תוכן מחדש ולא כיוון המעיד על הבנתו האישית את תפקיד הרמטכ"ל. אחד מהתהליכים הראשונים שאותם יזם היה שינוי ארגוני ביחסי העבודה בין המטכ"ל ואגפיו לבין מפקדת זרוע היבשה, מפקדה האחראית על בניין והכשרת הכוחות ביבשה ואין לה סמכות ואחריות פיקודית במלחמה ובמערכות.

מבט היסטורי על רמטכ"לים לשעבר, ובעיקר אלה שהובילו מלחמה, מלמד ומצביע על כך שלפני כל שינוי ארגוני על הרמטכ"ל הנכנס לבחון את הפרדיגמה שעל פיה פועל צה"ל, זו שהצבא אימץ לעצמו, או זו שהשתלטה עליו בלחץ מציאות מעיקה. על הרמטכ"ל לבחון את הפרדיגמה הרווחת במטכ"ל ולהעמיד מולה פרדיגמה חדשה, ובעזרתה לבחון את זו הקיימת. האם הבחינה תוביל לשינוי מהותי? אפשר שכן, ואם לא - הבחינה תצביע על המגבלות והחולשות של זו הקיימת. ייתכן שבסוף הבחינה הוא יאמץ מחדש את הפרדיגמה הישנה, אולם הדרך חשובה יותר מהמסקנה. זהו תהליך לא קל מבחינה אינטלקטואלית, אבל הכרחי. לא נראה שחלוץ נקט תהליך כזה. גם חלק מקודמיו נכשלו, משום שנכנסו לנעלי קודמיהם ללא בחינה פרדיגמטית. זו אחת הסיבות שהביאה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים כפי שפרצה. חלוץ מספר בפרק "נחישות לא מספקת" כיצד בעת המלחמה נוכח כי כוחות יבשה כבולים קוגניטיבית מבלי דעת על ידי פרדיגמת "הביטחון השוטף", שהיא דרך הפעולה המתמשכת בשטחים, ואין היא הולמת מלחמה: מיקום מפקדים בכירים הרחק מההתרחשות הקרבית, אי דבקות במשימה, לוח זמנים שאינו מחייב, דיווח לא מסודר ולעתים לא אמין ולא במועד הדרוש ועוד תקלות ומכשלות. "מסקנתי היא שאותו מפקד אוגדה אינו אשם ובטח שלא לבדו. במשך 20 השנים שחלפו מאז המלחמה האחרונה שצה"ל ניהל, הורגלנו לחשוב במושגים של ביטחון שוטף". לטענתו, כל מאמציו להסביר לכוחות הקרקע ואפילו האוויר כי מתחוללת מלחמה ולא סדרת מבצעים מוגבלים, לא עלו יפה.

אבל הדרישה הראשונה מצה"ל, כל השנים, היא יכולת המעבר מסביבה תודעתית אחת לאחרת במהירות רבה. ייתכן שאם הרמטכ"ל היה מתמקד לפני כל שינוי ארגוני, חשוב ככל שיהיה, בסוגיית המעבר המנטאלי של הכוחות הלוחמים מסביבת הביטחון בשטחים למלחמה רחבת ידיים, הכוחות היו פועלים אחרת בלחימה בדרום לבנון. "לא מהפכות אנו צריכים אלא שינויים והתאמות", אמר הרמטכ"ל לפורום המטכ"ל עם כניסתו לתפקידו. אכן, למהפכה לא היה מקום. לבחינה פרדיגמטית של צה"ל, בחינה מקצועית וחברתית כאחת - היה מקום.

חלוץ עוסק בספרו במה שהוא מתאר כתרבות הלחימה, המשמעת המבצעית ומילוי פקודות. הוא מבחין בין זו הנהוגה בחיל האוויר לזו ביבשה. הראשונה נראית לו כעולה על השנייה. ייתכן - גם אם הוא אינו אומר זאת במפורש - שהעדפתו את אורח הפעולה של חיל האוויר השפיעה על שיקוליו להימנע ממערכה קרקעית נרחבת ומהר ככל האפשר, מיד עם החלטת הממשלה, לפעול.

הדיונים בספר בסוגיה של תרבות לחימה ומבצעיות מעידים כי הרמטכ"ל לא בירר לעצמו, עוד בעת שירותו בתפקידים קודמים בצה"ל, את ההבדלים המהותיים בין הפעלת כוחות אוויר להפעלת כוחות יבשה, האמורים לחתור למימוש אותן המטרות: חיל האוויר אחראי כמעט בלעדית על הגנת שמי המדינה ושמי המערכה ממטוסי אויב וגם מטילים בליסטיים ארוכי טווח. היסטורית, הוא עשה זאת בהצלחה להוציא מקרים חריגים ולא קריטיים. במערכות היבשה חיל האוויר שותף למהלכים העיקריים להשגת המטרות והתוצאות המבוקשות. אבל במלחמה הא-סימטרית עם ארגונים כמו החיזבאללה, החמאס ואחרים, סוגיית העליונות האווירית היא שולית: אין קרבות אוויר עם מטוסי המחבלים למיניהם. במציאות כזו אורח הפעולה של חיל האוויר דומה למערכת של פסי ייצור בתעשייה: אוספים ומסווגים מטרות רבות ככל האפשר, מעבדים אותו לסדרת תקיפות מהאוויר, המטוסים התוקפים נשלטים ממרכזים ברמות הגבוהות ביותר, הטייסים כמעט שאינם יודעים את שיקולי המנגנונים המרכזיים, הם פועלים ביעילות מרבית, התוצאות נאספות ומעובדות במהירות והתהליך יכול לחזור על עצמו ככל שיידרש. מושגי המפתח הם מודיעין, יעילות, דיוק ותגובות מהירות. זה תהליך נחוץ, אבל הוא לא תאם מציאות שבה שיגרו אנשי החיזבאללה רקטות וטילים שיעילותם נמוכה מאוד, וגם אם חיל האוויר דיכא אותם, המשך ההצלחה בירי של אחוזים קטנים מאוד מאותה ארטילריה הספיק כדי לשתק את צפון מדינת ישראל לחודש ימים.

ביבשה הדברים מתנהלים אחרת. במלחמות הגדולות בעבר פעלו כוחות היבשה לכיבוש שטח והשמדת כוחות אויב עד להפסקת האש שנכפתה על היריבים. במלחמות היום, בלבנון ורצועת עזה, ואולי בזירות נוספות, כיבוש שטח לעצמו והישארות בו אינו דרוש ולצד השני אין כוחות צבא בנוסח של מדינות רגילות. ההישגים על הקרקע מושגים על ידי חיכוך מתמיד שתכליתו לשלול מהיריב את היגיון הפעולה שלו ויכולותיו. החיכוך נעשה בשטח וכל צעד נועד לפתח צעדים חדשים, רצוי שונים מקודמיו. כמעט כל מפקד כוח ביבשה חייב לשמש כחיישן תבוני וקדמי של המפקדות של זירות המבצעים והבנותיו בשטח הן בעלות משקל - לאן ואיך להמשיך את החיכוך. זה אורח פעולה שונה מאוד מזה של הכוח האווירי, אם כי שניהם חייבים להשתלב למען אותה תכלית. בכך אין לקבוע האם היה נחוץ מהלך קרקעי רחב מיד בפתיחת המלחמה - אי אפשר להוכיח את נחיצותו האולטימטיבית של מה שלא נעשה.

הדברים האלה משליכים גם על הוויכוח שבא לביטוי בספר, האם היה צריך לשלוף מהמגירה את התוכניות האופרטיביות שהיו במטכ"ל ובפיקוד הצפון ולהוציאן אל הפועל. נראה שלא, משום שכל מערכה היא מקרה ייחודי שאינו חוזר על עצמו. תוכנית אופרטיבית, גם המבריקה ביותר, בנויה על הקשר משוער, אפילו וירטואלי, משום שאיננו יודעים את ההקשר המתהווה בעתיד, אפילו הקרוב. אין בכך כדי לשלול את התוכניות שהיו, וערכן הוא בית ספר ללימוד מערכה למפקדות גבוהות.

בכל תולדות צה"ל רק תוכנית אופרטיבית אחת הוצאה לפועל כרוחה וכלשונה - "מוקד", המערכה האווירית ב-5 ביוני 1967. הפילוסוף הצרפתי פרנסואה ז'וליין טען בספרו "A Treatise on Efficacy" כי "המאפיין המגדיר של הלוחמה הוא בדיוק המרחק הבלתי נמנע המפריד בין גילומה במציאות ובין המודל שלה. בקיצור, לחשוב על לוחמה פירושו לחשוב על השיעור שבו היא אמורה לכפור במודל האידיאלי שלה".

לא רק מבחן התוצאה

דן חלוץ טוען כי מלחמת לבנון השנייה הביאה בסופו של דבר לתוצאות טובות. אפשר שכך הדבר. תוצאותיהן של מלחמות נמדדות בשלושה קריטריונים: הראשון, התוצאות הפיסיות של המלחמה, כמה פגענו והשמדנו וכמה נפגענו; השני, האם הושגו תוצאות מדיניות ראויות - ואת זאת אפשר לבחון לאחר זמן ולא מיד; הקריטריון השלישי הוא בהשפעות המאוחרות של המלחמה על תודעת הפרט ותודעת החברה. לעתים למדד זה משקל רב מהשניים הראשונים.

גם אם נסכים לטענתו כי מאז המלחמה הושגו הסדרים סבירים בדרום לבנון, הדרך שבה הושגו ההישגים מטילה צל כבד על הצבא, על הממשלות ועל החברה הישראלית כולה. אכן היו לנו מלחמות מופלאות, עם הישגים מדיניים קטנים מאוד, והיו גם מלחמות שנוהלו באופן לקוי ולאורך זמן ההישגים היו ראויים. בכך אין חדש, זו תופעה אוניברסלית מוכרת. הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר אחראים לדרך ולא רק לתוצאות, משום שהדרך היא בעלת משקל מצטבר.

כל מלחמה שהציבור אינו מקבל אותה בתחושת הישג מביאה אתה ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית. לקראת סוף הספר חלוץ מקדיש 16 עמודים להתמודדות עם דוחות ועדת וינוגרד. ראשית הוא מתמרמר על העדר צדק טבעי בדרך שבה חקרה ועדת וינוגרד את מלחמת לבנון השנייה. יש בכך צדק מסוים. זו תופעה אופיינית לכל ועדות החקירה הממלכתיות, או הממשלתיות, שחקרו מלחמות. יהיו חבריהן מלומדים וישרים ככל שיהיו, הם לא הצליחו לצאת מתוך התכלית המצופה מהן - להרגיע את זעם הציבור. לוועדות חקירה יש מאפיין קבוע והוא ההצבעה על מה שנעשה לא בסדר, מי שגה ומי אחראי. הוועדות הישראליות לא שאלו את עצמן מה הסיבות העמוקות, לא אלה המיידיות, לתקלות ולכישלונות הקשורים במבנה הצבא, באתוס שלו, בקורפוס הידע הצבאי, בהכשרת הקצונה הבכירה ובבחירתה לתפקידי מפתח. הוועדות רדופות לחץ ציבורי לסיים, כאילו הדו"ח הסופי ירגיע את הציבור. בארצות הברית הנוהג הוא שאחרי דו"ח של ועדת חקירה של הממשל או של הסנאט, השירותים המזוינים, כל אחד בתחומו, מנתחים לעצמם לאחור את הסיבות העמוקות לתוצאות מערכות ומלחמות, במטרה לבחון את הפרדיגמה הקיימת ולשנותה. בהתנצחות של חלוץ עם דו"ח ועדת וינוגרד יש לא מעט דברים של טעם. השאלה היא אם לממצאי הדו"ח יהיה המשך ענייני בתוך המטכ"ל, ללא התייחסות אישית לרמטכ"ל לשעבר ולחברי ועדה לשעבר, אלא רק כדי לבחון דרכים לעתיד.

תא"ל (במיל') הד"ר דב תמרי שימש כמפקד המכללה לפיקוד ולמטה של צה"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ