בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מועדון קריאה | כאילו נמצאים שם

תגובות

המדור האחרון המוקדש לכל ספר מביא את המחשבות והדעות שלכם הקוראים, "חברי המועדון". הפעם זו תגובתה של תום פרטליס.

הסופרת לאה איני, ברשימותיה על הרומן "קיץ" של אדית וורטון (שיצא לאור ב-1916), מעלה לדיון שאלה גדולה וחשובה מאוד: מה גורם לספר - ובמקרה של "קיץ", ספר לא כל כך טוב, לדעתה של איני - להפוך לספר קלאסי, כלומר כזה שצולח את הזמן. אנסה לתאר כאן כמה מחשבות שעלו בי בעת הקריאה בספר, ויכולות אולי להסביר זאת.

ראשית, הסיפור. לאדית וורטון יש סיפור מנצח. כתוב מצוין, כזה שבווריאציות שונות סופר לפני הרומן שלה, סופר אחריו, וכנראה שיסופר תמיד. במקרה של "קיץ", זה הולך בערך ככה: בעיירה שכוחת אל ומשמימה גרה לה בחורה יפה, בעלת אופי חזק ובכלל לא טיפשה, אך ענייה, ממעמד נמוך, חסרת השכלה, בלי אפשרויות בכלל. היא מתגוררת אצל האפוטרופוס שלה, אלמן מזדקן, איך לא, והדמות החזקה בעיירה. לבחורה יש בעיה בכלל לא פשוטה, כי האפוטרופוס מטריד אותה בחדרה לילה אחד, ואף מציע לה נישואים.

יום אחד מגיע לעיירה גבר צעיר, שהוא ההיפך המוחלט מהבחורה: משכיל, מצליח, עשיר, כל האפשרויות פתוחות בפניו. הבחורה, סינדרלה שכמותה, מתאהבת בבחור. לאחר מכשולים שונים ומשונים שמציבים בפניה תושבי העיירה המתחסדים והמוסרניים, היא מנהלת עם הבחור רומן אסור שנמשך כמה שבועות. לבסוף, הבחור מתאייד לו, לא לפני שהוא מכניס להריון את הגיבורה שלנו, שמצבה מידרדר במהירות, ומי שמציל אותה ממנו - האביר על הסוס הלבן שלה - הוא מי אם לא האפוטרופוס הזקן.

שנית, התיאורים. כושר התיאור של וורטון הוא לא פחות ממדהים בעיני. רק סופרים גדולים יודעים לגרום לקוראים לחוות את הסביבה, הנוף, האנשים, כאילו הם ממש נמצאים שם, בתוך הרומן, ממש כמו בסרט, ואפילו יותר מזה. כל פרק בספר נפתח בתיאור המקום שבו מתרחשת הסצנה, ורק אחר כך מתחילים הדיאלוגים והעלילה מתקדמת. אמנם לעתים יש לוורטון נטייה קצת מעצבנת, לדעתי, לתאר את רגשותיהן של הדמויות, אבל זה לא מפריע יותר מדי.

ושלישית, הרגשות הבסיסיים. וורטון יודעת לגעת ברגשות ובתכנים שהרבה אנשים יכולים להזדהות אתם. למשל, המרדנות של צ'ריטי, גיבורת הספר, וההתעקשות שלה לעמוד על שלה ולשמור על האינדיבידואליות שלה. גם הצורך שיש כמעט לכל אדם להימצא בקרבת הידוע והמוכר, והרתיעה שלו מפני מה שהוא זר, אחר וחריג, מאוד מודגשים בספר. מה שפחות אהבתי הוא ההקצנה שהספר מגיע אליה בסוף, ונראית ממש כמו שנאת זרים. זה בולט במיוחד בתיאור של ד"ר מרקל, הרופאה (כנראה גינקולוגית) שמנהלת את הקליניקה להפלות לא חוקיות, שמתוארת מלכתחילה באופן שמזכיר מכשפה: "אשה עגלגלה בעלת עיניים קטנות ונוצצות, שפעה אדירה של שיער שחור שכיסה על מצחה ושיניים לבנות ואחידות שלא כדרך הטבע. היא לבשה שמלה שחורה שופעת, ושרשראות זהב וקמיעות השתלשלו לה על חזה". ד"ר מרקל, הדמות היחידה ברומן ששמה מרמז על מוצא גרמני, או יהודי - כנראה שילוב של השניים - מתוארת בהמשך כסוג של מפלצת חסרת לב, שמנצלת את אומללותה של הגיבורה חסרת הכסף, פעם אחת כאשר היא לקוחת את הסיכה היקרה לעין שיעור משכר הטרחה שלה כערבון, ופעם שנייה כאשר היא דורשת סכום כסף עצום כדי לשחרר את הסיכה, וסוחטת את צ'ריטי שאם לא תשלם לה אותו, תספר על הביקור אצלה למר רויאל האפוטרופוס שזה עתה נישא לה.

לסיכום, בעיני זהו ספר סוחף וממכר, שכמו כל חומר מסוגו מומלץ שלא לקחת אותו יותר מדי עמוק לריאות.

תום פרטליס, תל אביב

בשבוע הבא נתחיל לקרוא בספר "אצל הים" מאת ס' יזהר (הוצאת זמורה-ביתן)

מועדון קריאה- לכל הכתבות




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו