בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נער הגבעות | על הספר "טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם" מאת רג'א שחאדה

הספר "טיולים בפלסטין" איננו רק מדריך להווה הפלסטיני, הוא אלבום ישראלי לנעשה בארץ רחוקה-רחוקה: פלסטין

תגובות

טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם רג'א שחאדה. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, 204 עמ', 79 שקלים

רג'א שחאדה הוא נכבש רע. אין בידיו אבן או רימון, הוא מעיד על עצמו שהוא רומנטיקן, נוצרי ולא מוסלמי. הוא יוצא לטיולים שבהם הפרחים שתמיד היו "שלנו" ואפילו כתבנו עליהם שירים, הם בעצם הפרחים "שלו"; והעצים, גם להם יש לאומיות משלהם. עצים "יהודיים", כמו האורן "שדי שעץ אחד יכה שורש... בבוא עת ההזרעה ייפתחו האצטרובלים ויפיצו זרעים מטרסה לטרסה, וכך יתרבו עצי האורן על חשבון העצים הוותיקים שהיו שם הרבה לפניהם". ולעומתם העצים ה"פלסטיניים", עצי הזית "שתובעים בכוח את האדמה שבה היכו שורש", נאבקים בעצי האורן על אותה חלקת אדמה.

הרבה פרחים יש בספרו של שחאדה, אירוסים כחולים, פרחי פשתה ורודים, כרמלית נאה, בן סחלב, איריס ננסי, עכנאי ורקפות, ש"על אף שהיו תלויות בין שמים וארץ, צמחו הפרחים העדינים על גבעולים זקופים ובראשם עיקול כשל מטה רועים". הנה אפילו מתחת למגף צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד.

כמה מן המהלכים בשבילי הארץ מכירים את שמות הפרחים שנקרים בדרכם? אבל הקרקע הרטובה אחרי הגשם, אבני הטרסות הנוצצות מאגלי טל ונטיעת הגפנים בקרבת רמאללה כדי להפריח את שממת הטרשים, מעלים זיכרונות מוזרים. מכעיסים. הרי אלה הם הזיכרונות ה"ישראלים", אבני הבנייה של הנראטיב הציוני, והנה הם הולכים ונגנבים דווקא על ידי משפטן פלסטיני, בנו של פליט מיפו שהיה בעצמו עורך דין נודע, עזיז שחאדה, שאיבד את הונו ואת תקוותו.

רג'א שחאדה הוא איש עדין. ומי שמכירו יודע שדיבורו רך וחורך כחומצה. דבר לא נעלם מעיניו כשהוא מתבונן בנוף שלו שהולך ונעלם. דבר גם לא נעלם בתרגומה האמנותי של מיכל אלפון. הכל נמצא בספר מהפך המעיים הזה, שאין בו טיפה של תום ילדותי של ההולכים בשביל או משוגעי ה"סרחה" - אותה יציאה חופשית לטבע להתאוורר ממועקת החיים.

בפלסטין אין עדיין "שביל חוצה פלסטין", שיאגד את הזיכרונות הלאומיים לקולקטיב אחד. אין ציוני דרך מעוצבים היטב שיסבירו לטיילים הפלסטינים את מורשת הקרב. כזה שיבחן בעין מרוחקת, בין כלניות ורקפות, את המקום שבו נפל "אבו עלי" או "אבו מוסא". בפלסטין של שחאדה יש הרבה שבילים. שביל עוקף אריאל וכביש עוקף עופרה, כביש עוקף דולב ושביל שבקצהו אפשר להביט בגעגועים עזים אל הים. אין גם מורשת אחידה, מוסכמת, שתצרף את שביליה לשיעור מולדת שלם. לכל ארגון ותנועה יש "שביל פלסטין" משלה. כך לשב"חים שמכירים את השביל אל העבודה הלא חוקית בישראל; לרשות הפלסטינית ש"החרימה" שבילים לצורך אימונים צבאיים; שבילים שנגדעו על ידי חומת ההפרדה; ושביליהם של מוסקי הזיתים הפלסטינים שמנסים לחמוק מהתנכלות המתנחלים. אף אחד מהם איננו שביל טיולים, לכל אחד יש תפקיד או שליחות.

שחאדה מתהלך בשבילים הללו כזר בארצו. "הייתכן שהגבעות שלנו, שמאות שנים לא השתנה בהן דבר, יהיו בתוך שנים אחדות לביתם של כ-100 אלף מתנחלים ישראלים הטוענים לזכות אלוהית עליהם?... הייתכן שהגבעות, שהיו התפאורה של טיולים שלווים שהרגשתי בהם חופשי יותר מאשר בכל מקום אחר, יהיו בסופו של דבר לאזורים כולאים, מסוכנים, ולמקור של חרדה מתמדת?" מסעו הולך ומוחק שביל אחרי שביל, גבעה אחרי גבעה, שנבלעים על ידי התנחלויות מצד אחד, ובתי מגורים חדשים של פלסטינים עירוניים מן הצד השני. זמן הווה בספר של שחאדה הוא קצר. כהרף עין. בשטח שולטת ההיסטוריה, זאת של היהודים שמגייסים אותה לצורכיהם וזאת של הפלסטינים שכפריהם העתיקים ומבני האבן המסיביים משמשים עדות לנוכחותם באותה היסטוריה. ההיסטוריה של שחאדה מתחילה במקום שבו מסתיים השביל ומתחילות הגדרות, החומות או פסולת הבנייה שקוברת צמחי מאכל או פרחים.

ב-1994, שנה אחרי החתימה על הסכם אוסלו, יצא לאור, בהוצאת כתר, מדריך הטיולים "טיולי ישראל, מרכז" של זאב ארליך, ממקימי בית ספר שדה עפרה. הספר פותח באזהרה: "הספר מכיל מסלולי טיולים שמקצתם קרובים או עוברים באזורים שבהם עלול המטייל להיחשף לסיכון ביטחוני ובטיחותי". ארליך ובית ההוצאה של הספר מסירים מעצמם כל אחריות לכל "ארוע, מצב או מקרה הנובעים מטיול, ברכב או ברגל, על פי מסלול כלשהו מן המסלולים המוצעים בספר". האזהרה הזאת, שכוונה לטיילים יהודים, יכולה להיות יפה לפלסטינים אשר ינסו ללכת במסלולי הטיול שמציע ארליך. טיולי שטח רגליים של יהודים במחוזות פלסטיניים, יציאה ל"סרחה" של ערבים במחוזות ישראלים, דומים זה מכבר לפלישה לבית נכות לאומי - כמו ביקור במוזיאון של עצמך.

ארליך ושחאדה מציעים מסלול זהה: מעין פרת או עין פארה, לוואדי קלט או עין קלת, תלוי באיזה מדריך בוחרים. שנת 1993, כאשר ארליך ניסח את אזהרתו לקוראיו בספר שיצא שנה מאוחר יותר, היתה השנה האחרונה שבה שחאדה ורעייתו פני יכלו לנסוע בין גבעות ירושלים ועד ההתנחלות הישראלית עלמון שהוקמה מעל המעיין. ומעניין, בעוד ארליך תר אחרי עדויות שישמשו ראיות לזכות ההיסטורית, כמו ענתות, עירו של ירמיהו, או עין פרה ה"מזכיר את השם פרת המוזכר בנבואות האזור בירמיהו י"ג", ולא שוכח גם את "כביש אלון" שהשטח ממנו מזרחה אמור "להישאר בשליטת הישראלים", וממנו מערבה "להימסר לשליטת הערבים", אצל שחאדה אין כלל צורך בראיות. הוא הרי "מכאן". עצם נוכחותו היא הראייה.

ארליך מסתכל על האבנים והמבנים שנותרו, שחאדה מביט באנשים שהיו ואינם. למשל הבדווים של שבט כעאבנה, שאצל ארליך עדיין נהנים ממימי המעיין ואילו אצל שחאדה הם כבר אינם, גורשו ממחנותיהם שליד ואדי קלט כדי שלא יפריעו לפיתוח ההתנחלויות. אצל שחאדה הנעדרים, בני האדם, הבדווים, הפליטים, הם ספר הזיכרון אשר מכונן של זכות הפלסטינים. המפגש בין הפוליטיקה לטבע, בין מעין פרת לעין פארה, הוא גם מגרש המשחקים של ההיסטוריה וחומר הכתיבה של שחאדה.

אצל שחאדה ההיסטוריה חשובה, אבל מה שקורה עכשיו, כלומר אחרי חתימת הסכם אוסלו, חשוב בעיניו יותר מאשר ההיסטוריה הקדומה. את הסכם אוסלו הוא מתעב בגלל הוויתורים שעשה ערפאת לישראל, בגלל קוצר הראות הפלסטינית והתמימות שהביאה אותם לחתום על הסכם ש"הוכח שהוא מקסם שווא, שנודעו לו תוצאות הרות אסון לגבי המאבק הפלסטיני לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה עצמאית". הסכם ש"הפך אותנו לדיירים ארעיים בישראל הגדולה". הנה כך נקשרת לה ברית בין הימין הקיצוני בישראל לבין שוחרי שלום כמו שחאדה: שניהם שאפו לקבור את הסכם אוסלו, והוא אכן נקבר, אבל לא בגלל השמאל הפלסטיני או הימין הישראלי, אלא משום שהמרכז בשני המחנות התגלה כחלול. הסכם אוסלו הפך את פלסטין מארץ הרים וואדיות, חורשות ומדבר - לארץ של מובלעות. שטחים שנזקקו לשפה האנגלית להגדרתם: A ,B ו-C. סימני הדרך הישנים של שחאדה, הסלע, הצוק שעליו עמד יחד עם שותפו לדרך המשפטית, ג'ונתן כותאב, הגבעה שבה עשה טיול עם פני ועקבות הדינוזאור שמצא, התחלפו בציוני דרך חדשים: מחסום של צה"ל, סיור של מתנחלים, מפגש שטחי B ו-C שדרכו אפשר לחצות בגניבה.

גיאוגרפיה חדשה נולדה. הספר היפה הזה איננו רק מדריך להווה הפלסטיני, הוא אלבום ישראלי לנעשה בארץ רחוקה-רחוקה: פלסטין.

Palestinian Walks: Notes on a Vanishing Landscape \ Raja Shehadeh



רועה על רקע התנחלות קידר. גם בשטחים פורח כליל החורש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו