בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שטח C | "סלאם פיאד לא יודע לקרוא את האות סי"

באסטרטגיה החדשה של הממשלה הפלסטינית מושם לראשונה דגש רב על תמיכה בחקלאות ובחקלאים בשטח שהוזנח עד כה בשל האיסורים הישראליים. בכך מאמצת ממשלתו של סלאם פיאד שיטות של המאבק העממי

תגובות

המנחה בטקס פתיחת הסניף המקומי של משרד החקלאות הפלסטיני בצפון בקעת הירדן, הסתובב באי נוחות מאחורי הדובר ופעמיים לפחות ניסה להפסיקו. אחר כך דיבר שר החקלאות הפלסטיני איסמעיל דעיק. בחיוך הוא אמר לנוכחים שהדובר שקדם לו - פתחי חדיראת מוועדות המאבק העממי של בקעת הירדן - הוא "שובב, ואנחנו זקוקים לשובבים".

הטקס התקיים ביום שני שעבר בכפר ג'יפתליק. הסניף והטקס הם חלק קטן ממאמץ מרוכז ומכוון של ממשלת סלאם פיאד להרחיב את מעורבותה ב-60% מהגדה המערבית, שטחים שממשלות קודמות הזניחו לגמרי.

אם רוצים, אפשר לראות בכך החלטה "שובבה", כלומר מתריסה - שאינה מקבלת עוד את התכתיב הישראלי שעד להודעה חדשה, אין להתיר פיתוח פלסטיני בשטחי "סי" - אותם 60%.

"שבע פעמים ביקר פיאד בבקעת הירדן", אמר השבוע פתחי חדיראת ה"שובב", שנקלע תמיד לחיכוכים ומתחים עם נציגים רשמיים פלסטיניים בשל טענותיו על הזנחת הבקעה ושיתוף פעולה למעשה עם האיסורים הישראליים. "אף ראש ממשלה פלסטיני לא ביקר בה, קודם", העיד חדיראת, "אני שמעתי את פיאד אומר שבשבילו אין דבר כזה ?אי', ?בי' או ?סי', כי הכל שטחי המדינה שאנו בונים. שמעתי אותו אומר שהוא לא יודע לקרוא את האות סי".

שטח חקלאי

באופן טבעי, משרד החקלאות הוא הגוף הממשלתי הראשון והעיקרי שאותם 60% מהגדה יעניינו אותו: "כל השטח החקלאי שלנו הוא שם", אמר דעיק ל"הארץ", ואישר את טענת חדיראת - שממשלות קודמות הזניחו שטח זה. "הן האמינו שבמשא ומתן יהיה אפשר להחזירו, ושזה יהיה קל. המציאות הוכיחה אחרת, ובישראל מתייחסים ל'סי' כשטח ישראלי", אומר דעיק. באופן טבעי, הדגש יהיה על בקעת הירדן: גם מכיוון שהיא מהווה כמעט שליש משטח הגדה, וכ-90% ממנה מוגדרים סי, וגם מכיוון שדוברים ישראלים אינם מפסיקים להצהיר שבבקעה יעבור הגבול המזרחי של ישראל. "ירושלים היא השער לשמיים, הבקעה היא השער לפלסטין", נכתב על אחת הכרזות שנתלו בטקס ציון פתיחת סניף למשרד החקלאות, שמשוכן במבנה ישן ששופץ. כותרת אחרת: "הבקעה היא גבול פלסטין עם האחות ירדן".

עוד לפני החלוקה ל"אי" "בי" ו"סי" שנחתמה בהסכם הביניים, ב-1995, ישראל מנעה מהפלסטינים בדרכים שונות לפתח את אדמתם בבקעה. שטחים נרחבים הוכרזו אדמות מדינה, על אף שבאופן מסורתי, מלפני 1967, האדמות היו ידועות כשטחי המרעה של כפרים על גב ההר. שטחים אחרים הוכרזו שטחי אש ואימונים - ורועים וצאנם הוכרחו לעוזבם. האזור משופע במקורות מים, ועליהם הקפידה ישראל להשתלט. מאז חיברה באיחור חלק מהיישובים הפלסטיניים לרשת המים, ישראל מגבילה את הכמויות המגיעות אליהם. יישובים אחרים, שישראל אינה מכירה בהם, אינם מחוברים לרשת המים גם אם הם במרחק שלושה מטרים מבאר השאיבה או מהצינור המוביל מים להתנחלות סמוכה. על חיבור לרשת החשמל שממנה נהנות כל ההתנחלויות - אין מה לדבר.

שיפור שירותים

מספרם הנמוך של הפלסטינים החיים בבקעה נובע, לדעת הפלסטינים, מהמגבלות שישראל מטילה. 56 אלף פלסטינים חיים היום בבקעה, כ-70% מהם ביריחו. זאת לעומת 9,400 ישראלים בהתנחלויות שלפי מחלקת המו"מ באש"ף - שולטות על 50% משטח הבקעה. לפי הערכות לא רשמיות פלסטיניות - חיו בבקעה ערב מלחמת 1967 מעל 200 אלף. רבים, במיוחד אלו שחיו במחנות הפליטים - ברחו לירדן ב-1967 ולא הורשו לשוב לאחר מכן. מקורות ישראליים מצטטים את מפקד האוכלוסין הירדני מ-1961, שלפיו התגוררו בבקעה בשנה זו 73,662 בני אדם (הפער עם הנתונים הפלסטיניים הלא רשמיים מוסבר בפיתוח הגדול שהיה באזור אחרי 1961 ובכך שחלק מהתושבים נספרו בכפרי המוצא שלהם ולא במקומות מושבם בפועל, בבקעה). במפקד שישראל קיימה בקיץ 1967, נספרו רק 12,082 פלסטינים כתושבי הבקעה.

בחמש עשרה השנים האחרונות המנהל האזרחי מרבה להרוס מבנים בשלוחות של יישובי גב ההר (כמו טובאס, בית פוריק, בית דג'ן, טמון), בטענה שמדובר בבנייה בלתי חוקית. אישורי בנייה לא ניתנים, במילא. בג'יפתליק, שהוא היישוב הפלסטיני הגדול ביותר בשטח סי (כ-5000 תושבים) - עזבו בשנים האחרונות 180 משפחות ועקרו לשטח איי ובי, בגלל האיסורים לבנות.

באסטרטגיה החדשה של משרד החקלאות הפלסטיני - המטרה הראשונה היא לתמוך בדרכים שונות במשפחות החקלאיות שב"סי", כולל בקעת הירדן, שהן העניות ביותר באוכלוסייה הפלסטינית. רשימת המטרות כוללת שיפור השירותים כמו בניית בתי ספר ומרפאות, סיוע בבניית בתי בוץ, הלוואות ליוזמות עסקיות שונות, סיוע בשיווק ושיפור באיכות הגידולים.

משימה נוספת שלקחה על עצמה ממשלת פיאד היא "להוריק את פלסטין". לפי דעיק, ישנם 1,600,000 דונמים שהפכו שממה מסיבות שונות, וחלקם הגדול בבקעה: בכמיליון אפשר לזרוע גידולים המתאימים למרעה. הרחבת שטחי המרעה, יחד עם הרחבת תעשיית המזון שתתלווה אליה, יקלו על בעיית האבטלה. ב-600 אלף דונמים פנויים אחרים שבהם כמויות הממטרים גבוהות יותר - ניתן לשתול עצי פרי.

אמצעי נוסף לחיזוק היישוב הפלסטיני בבקעה הוא פריצת דרכים וסלילת כבישים פנימיים ביישובים הקיימים. ק"מ אחד של דרך משובשת אחת, בג'יפתליק, שופץ וזופת בשבת שעברה, בנוכחות דעיק. את השיפוץ והזיפות יזמו ועדות המאבק העממי - התארגנות בת כמה שנים של תושבי הבקעה, שמאסו בהזנחה הרשמית ובאיסורים הישראליים. שיטתם היתה "לקבוע עובדות בשטח" - כלומר לבנות, לשפץ, להרחיב - גם בלי אישורים (שבמילא לא ניתנים). האמת היא שזו השיטה הלא מאורגנת, העממית - הרווחת. "הפסקנו לפחד", הסביר אחד מתושבי הג'יפתליק שהראה ערימה של צווי הפסקת עבודה והריסה שהמנהל האזרחי חילק לפני כמה חודשים - לשורה של מבנים מסכנים, שגגותיהם ניילון או פח ושנבנו בלית ברירה. ועדות המאבק פועלות באותה רוח, רק בונות מבנים שמשרתים את כל הקולקטיב (מרפאות, בתי ספר) ושאיכותם גבוהה מזו של הפחונים.

"זהו המאבק העממי שלנו", אמר ח'דיראת לקהל שבא ביום שני שעבר לחנוך את הסניף הראשון (מחוץ ליריחו) של משרד החקלאות - בבקעת הירדן. כאן לא היתה מחלוקת. אבל המנחה, איש משרד החקלאות וחבר של חדיראת, חשש שדבריו יעוררו ריב. חדיראת אמר לאנשים: "מוחמד הנביא הורה קודם כל לאנשים לקרוא, לא להתפלל". היה ברור מה הוא אומר: תתרמו כספים לבניית בתי ספר, לא למסגדים. הקריאה הזו שלו עברה דווקא בשקט. קריאה אחרת עוררה כמה הערות מחאה מהקהל. חדיראת ביקר את מדיניותן של המדינות התורמות וסוכנויות הפיתוח הבינלאומיות - שמפנות את רוב תרומותיהן לפרויקטים בשטח אי ובי ולא ב"סי". הן משתפות פעולה עם מדיניות ישראל, הוא טען, שנועדה "לכלוא אותנו במכלאות, מובלעות".

כמה תושבים, שדווקא נהנו מכספי תרומות ארגונים בינלאומיים - מחו.

שיטות עממיות

אבל דעיק נוטה להסכים עם חדיראת, שרוב המדינות התורמות נרתעות מלממן פרויקטים ב"סי" מכיוון שתהליך בקשת האישורים מהמנהל האזרחי הוא ארוך ולעתים קרובות המועד הקבוע להשלמת הפרויקט פג לפני שמגיעה תשובה (שלילית או חיובית). לדברי דעיק, בפגישה עם סוכנויות פיתוח בינלאומיות שעוסקות בסיוע לחקלאות, נאמר להן כי העבודה אתן לא תימשך אם יסרבו להשתתף בפרויקטים ב"סי". המגמה הזו (של התחמקות מסיוע באזור ה"אסור") נשברה, לדבריו. אבל ברור לו שבכל מקרה, לאחר שהממשלה הפלסטינית החליטה באופן מודע לפתח גם ב"סי" - היישום, כולל רוב המימון, מוטל עליה.

בשינוי הברור בעמדת הממשלה הפלסטינית כלפי מקומה ותפקידה בשטח ש"את האות שלו אין יודעים לקרוא" מתגלית מגמה מעניינת: ההנהגה הפלסטינית, בראשותו של פקיד קרן המטבע הבינלאומית לשעבר, מאמצת למעשה שיטות עממיות (ספונטניות ומאורגנות כאחת) בהתמודדות עם הכיבוש הישראלי ואיסוריו.



טקס פתיחת הסניף של משרד החקלאות הפלסטיני בג'יפתליק ביום שני שעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו