טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים בכרומו | קידוש האמצעים

תגובות

המנצחים לא רק כותבים את ההיסטוריה אלא גם מנסחים את ההגדרות, את אופני השימוש במונחים, בביטויים ובשפה בכלל. רשת המונחים-המושגים הטעונה ביותר היא אולי זו הקשורה לזיקה שבין כוח לבין צדק. הואיל והמערכות השולטות - מוסדות דת, קהילה דומיננטית, מדינת הלאום, ואף מפלגה זוכה - מנכסות לעצמן את מקסימום המשאבים, ובכלל זה את אלו הרטוריים, הפרפורמטיוויים, והאינפורמטיביים, ובכלל זה את האמצעים לשלוט על הייצור, ההפצה והצריכה שלהם, קשה לחשוב על קבוצה שלטת אשר תייצר, או תאפשר ייצור והטמעה של שפה שתציג את המעשים, ההישגים, האידיאולוגיה והשאיפות הגלויות והסמויות שלה, באופן שהקליטה שלה יהיה פחות ממושלם, יפה, צודק, נכון.

למושג טעון שכזה נדרש הגיליון האחרון של הרבעון להיסטוריה, "זמנים", אשר בו הקבץ גדול המוקדש לטרור.

"התירוץ" האקטואלי לעיסוק בנושא הוא האירוע המכונן של העשור הקודם, פיגועי 11 בספטמבר, שגררו אחריהם את ההכרזה של נשיא ארצות הברית אז, ג'ורג' בוש, על היציאה ל"מלחמה בטרור". אך כפי שמראה גיא ביינר ב"יחסים מסוכנים - טרור והמדינה המודרנית", המאמר שפותח את הגיליון: "התארגנויות חשאיות ומעשי חבלה היו קיימים מאז ומעולם... היסטוריה של הטרור משמשת מעין נראטיב-נגד לעלילה המוכרת של תולדות מדינת הלאום המודרנית, וממקדת את תשומת הלב בתפקודיה של אלימות פוליטית, הן מצד פורעי חוק המערערים בהתרסה על ?המונופול של האלימות', שתבעה לעצמה המדינה, והן מצד המדינה עצמה, שמסוגלת להפעיל כוחות עצומים לריסון מתנגדיה". הייתכן? להשוות בין האלימות של התארגנות העל - המטא-לגיטימית של רבע המילניום האחרון, מדינת הלאום המודרנית - לבין האלימות המבוזה, המושמצת, הקרימינלית, של התארגנויות קיקיוניות, שוליות, ואנטי לגיטימיות? הייתכן להשוות בין הפצצות על אוכלוסיה אזרחית או תשתיות אזרחיות, לבין פיגוע התאבדות באוטובוס הומה אדם? או בין התנקשות, בדובאי נניח, לבין רצח של שר במלון?

הטרור המודרני התחיל, והתנסח, דווקא כטרור של המדינה, כבר בעת המהפכה הצרפתית, וביתר שאת מיד עם סופה. רובספייר ו"הוועד לשלום הציבור" (הו השפה! כמה צחה היא מכאן ועד "מלחמת שלום הגליל") חילחלו לנפשם (ביינר מזכיר ששורש המלה הלטינית terrere, הוא אכן לעורר חיל ורעדה) של אזרחי הרפובליקה הצעירה, ואף בגויים נודע שמם לשמצה. אלא שהמשפט שפותח את הפסקה הבאה מראה שביינר מיישר קו עם הגרסה המקובלת: "המעבר מטרור של המדינה לטרור שחותר תחת המדינה שורשיו אף הם במהפכה הצרפתית" סליחה? למה הכוונה ב"מעבר"? האם מעכשיו (מתי שהוא במאה ה-19) הטרור יהיה נחלתם של בודדים, ארגונים שירצו לקעקע את המדינה ומוסדותיה, והמדינה תעסוק בניהול - המשק, התשתיות, החינוך, מדי פעם איזו מלחמה, יחסי חוץ? ובעוד המעשים האלימים שנועדו להביא לשינוי הסדר החברתי, השלטון, או לסילוק כובש יתויגו כטרור (לפעמים גם על ידי המבצעים עצמם), ואילו פעילויות כגון ניצול פלחים אדירים באוכלוסיה מבית, דיכוי בחסות החוק של התאגדויות הדורשות חלוקה אחרת של העוגה, שלא לומר שימוש באמצעים בלתי מוגבלים לכפות את עצמה על מיעוטים, ועל קרובים ורחוקים - יתויגו כמניחות את הדעת.

מה הם האימפריאליזם והקולוניאליזם אם לא שמות מצוחצחים לטרור של המדינה ושל תאגידים אירופיים, ומאוחר יותר אמריקאים? ותחת איזה שם תתייג ההיסטוריה "סגרים", "הידוקים", וסתם ביקורי לילה תדירים של "זרועות הביטחון"? האם ייתכן, רחמנא לצלן, שעבור המשפחה שרועדת בחושך אל מול הקנים והאנשים במדים ובמסכות על הפנים אשר הופכים את ביתם בחיפוש אחר אבי המשפחה החשוד בפעילות זו או אחרת, דווקא הם, נציגי המדינה והחוק, הם הטרוריסטים? או שמא הלגיטימציה שהמדינה על מנגנוניה, ובכלל זה התקשורת, מסגרות המשפט, ומערכות החינוך ובראשן האקדמיה, יבטיחו שמעשי המדינה יכונו בשמות ממערכת רטורית מסוימת, ואילו מעשים דומים, אם לא זהים במהותם, יזכו לגינוי מסוג אחר? חיסול ממוקד מול טרור רצחני. פגיעה באוכלוסיה חפה מפשע מול ריכוך יעדים.

מאמרים נוספים מתמקדים במקרים ספציפיים של שימוש בטרור - במהפכה הצרפתית, בבלקן ובאירלנד. אך הדוגמה הבוטה ביותר להטיה הפרשנית של הגיליון היא הדרתו של המאמר "אידיאולוגיה בראשית המלחמה הקרה: תוכניות לחינוך מחדש במלחמות קוריאה ווייטנאם" מאת טל טובי, אל מחוץ להקבץ שיוחד לטרור. איזה יופי של שם: חינוך מחדש. לא עינויים. לא שטיפת מוח. לא כליאה ללא משפט. לא השפלות, אלימות, ולפעמים מוות. לא. חינוך מחדש. בוודאי שלא טרור, לא באותו הקבץ.

גם המאמר "כרוניקה של מוות ידוע מראש: תקריות הריסוס במלחמת וייטנאם" מאת שחר בר בכתב העת "היה היה" עוסק באחד התחומים האפלים של השירות הצבאי, מקרים שבהם חיילים אמריקאים פגעו במכוון במפקדיהם. להערכתו של בר היו מאות תקריות כאלה, שברובן לא נחקרו, ואלו שנחקרו טואטאו על פי מיטב המסורת. בכל מקרה המשפחה, 30 אלף קילומטר מהג'ונגלים קיבלה ארון מכוסה בדגל, אז למה לחפור עמוק מדי בפצעים שהיו מגלים, לטענתו של בר, פערי מעמד, גזענות עמוקה, שחיקה עצומה כתוצאה משהויות ארוכות מאוד בארץ עוינת, שעמום מצטבר, שימוש בסמים והידרדרות מוסרית שאין בלתה בסיטואציה שבה יום אחרי יום הורגים, שונאים ושורדים. את זה עדיף שלא תדע כל אם אמריקאית. או עברייה.

זמנים, רבעון להיסטוריה. עורכת: מירי אליאב-פלדון, גיליון 108, 50.50 שקלים

היה היה, במה צעירה להיסטוריה. עורך: אדם פרקש, גיליון 7, 25 שקלים

גלעד מלצר הוא ראש תחום לימודים עיוניים במדרשה, מכללת בית ברל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#