שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרויד ביד אחת ואלכס ביד האחרת

"מה מעיק על פורטנוי" הוא רומאן מזעזע וחשוב גם עכשיו, ארבעים שנה אחרי שנכתב, מפני שבבסיסו מניח פיליפ רות את ההשוואה השערורייתית בין ספרות לאוננות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד הדר

מה מעיק על פורטנוי, מאת פיליפ רות, תירגם מאנגלית אסף גברון, הוצאת זמורה ביתן, 2010, 235 עמודים

ההצלחה הראשונית של "מה מעיק על פורטנוי" ניזונה כנראה מהשערוריה שחולל הספר. ב-1969, סוף עשור האהבה החופשית ותחילת עשור הסווינגרס, התיאור הכן לכאורה של אוננות ופעילות מינית לא שיגרתית גרם לקוראים שלא היו מתקרבים לשלושת ספריו הראשונים של פיליפ רות לרכוש את הרומאן החדש. הקהל קיבל את עלילות פורטנוי כסיפור חייו של רות והסתקרן כהוגן. חרושת שמועות ושנינויות (ז'קלין סוזן, מחברת "עמק הבובות", התלוצצה שלא תסכים ללחוץ את ידו) העצימו את האירוע התקשורתי שליווה את ההצלחה המסחררת של "פורטנוי".

לסקנדל הוסיפו תלונות אחרות: מבקרי ספרות הוטרדו מהפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר ומהשימוש בתרבות פופולרית, פמיניסטיות תקפו את הנצלנות והאלימות כלפי נשים, וגם אינטלקטואלים, אנשי ציבור ורבנים דאגו לרושם שרות יוצר אצל הגויים. המהומה הגיעה אפילו לדפי "תרבות וספרות" של "הארץ". גרשם שלום כתב ב-6 ביוני 1969 כי "ספרו הגועלי" של רות ישמש בידי אנטישמים הוכחה חותכת לתאוותו של היהודי לבנות הגויים, ו"כלל ישראל... עתיד לשלם על ספר זה".

שערוריות מתות מהר. אחרי ארבעים שנה, רות אינו נחשב עוד לילד רע, אלא לפטריארך של הספרות האמריקאית והוא מועמד מוביל לפרס נובל לספרות - אף על פי שהנובלה האחרונה שפירסם, "The Humbling" שוב הצליחה להרגיז לא מעט מבקרים בדרך שבה היא מתארת לסביות בפרט ונשים בכלל. שיחות על סקס ואוננות כבר נפוצות בתוכניות טלוויזיה, בסרטי קולנוע ובעיתונות, כך שעצם העיסוק בעניין כבר אינו מזעזע. את התרגום הישן, ספר שחור ומרופט, אפשר למצוא בספריות של בתים בורגניים רבים (לכמה מאתנו קשה להתרגש מספר שההורים שלנו קראו לפני שלושים שנים).

תרגום חדש ל"מה מעיק על פורטנוי" היה נחוץ כדי לעדכן את סגננו הארכאי של התרגום הקודם, שאינו מתאים כלל לאנגלית של פיליפ רות - אנגלית שאינה מתיישנת, גם אם יש לה גוון של שנות השישים. אבל הופעת התרגום החדש של אסף גברון, עוד צעד לקראת הקנוניזציה של "מה מעיק על פורטנוי", מעלה את השאלה אם יש ערך לרומאן השערורייתי של רות לאחר שהסקנדל שכך ונשכח. ואם כן, מה נותר מהספר?

סיפור המסגרת של "מה מעיק על פורטנוי" (משמח להיווכח ששם הספר נשמר גם בתרגום החדש) הוא הטיפול הפסיכואנליטי של אלכסנדר פורטנוי, עורך דין יהודי כבן 33, שבא לדוקטור שפילפוגל בשל בעיית אימפוטנציה שבה נתקף בעת שביקר בישראל. במונולוג ארוך ורב הומור פורטנוי מדווח לרופא הנפש על חייו ואהבותיו, מילדותו בניוארק ועד למשבר שחווה לאחרונה.

אלכסנדר פורטנוי הוא גבר רציני. מילדותו היה ישר, ממושמע, תלמיד מצטיין, ובעצם כל מה שאם יהודייה חולמת עליו. הוא אינו עורך דין תאב בצע, אלא אידיאליסט העובד למען שוויון זכויות של עניי ניו יורק. כשהוא מנהל רומאן עם דוגמנית שטחית ואנלפביתית למחצה, פורטנוי מנסה לחנך אותה. הוא מלמד אותה איך להבין שירה ומביא לה ספרים כמו "הבה נשבח אנשים מהוללים" של ג'יימס אייג'י, "נשמתם של השחורים" של וא"ב דובויז ו"ענבי זעם" של סטיינבק - ספרים כנים וחשובים שיכולים לעצב תודעה ביקורתית. ברשימת ספרים זו, רות נותן לנו אינדיקציה על סוג הספרים שבהם הוא מוצא מודל לחיקוי: ספרים על הנושאים הגדולים של החיים והחברה. אבל "מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר שעל פניו לפחות אינו נוגע במשמעות החיים, בצדק או בשוויון, אלא בנגיעה עצמית, כלומר באוננות.

בין הסיפורים על הילדות המוקדמת לבין תיאור הרפתקאותיו עם נשים אמיתיות, שגם הן במידה רבה אובייקטים לאוננות בעיניו, פורטנוי מתאר פעולות אינספור של שפיכת זרע לבטלה: בשירותים, בשעה שאמו שואלת מבעד לדלת מדוע יש לו שלשול (הייתכן שאכל המבורגר לא כשר?), עם התחתונים של אחותו כרוכים סביב ראשו, בבית הקולנוע, באוטובוס ליד נערה בלונדינית, עם כבד בקר שייהפך מאוחר יותר לארוחת הערב המשפחתית.

מדוע הוא מתאר בפרוטרוט את האוננות האובססיבית? הדבר קשור בוודאי ברצון לחקור בספרות נושא שנשאר נסתר למדי עד אז, ואולי גם ברצון למשוך תשומת לב. אך יש לכך גם סיבות עמוקות יותר. האוננות ריתקה את רות בשלב זה של הקריירה הספרותית שלו מכיוון שהיא סמל וסימן לכיוון שבו בחר ללכת בספר הומוריסטי ופרוע על יהודי בכיין. רות ידע שרבים יראו ברומאן מהלך ספרותי קל דעת; במקום לעסוק בנושאים הדחופים של היום, כמו המלחמה בווייטנאם, כפי שעושים סופרים רציניים כנורמן מיילר, במקום לכתוב ספרות גבוהה כשל הנרי ג'יימס, כפי שאכן עשה בשני הרומאנים הראשונים שלו - במקום כל אלה כתב רות קובלנה של בורגני בעל עודף רגשות אשם שאינו מתעניין באמת בשום אדם פרט לעצמו, ובסגנון שמזכיר יותר את לני ברוס מאשר את פלובר.

רות ידע שפורטנוי אינו ספר רציני או ספר חשוב בשום אופן מקובל. הוא ידע, גם אם מאוחר יותר סיפר שהופתע מהתגובות החריפות, שבעיני רבים ייראה הספר כשפיכת דיו לבטלה. מכאן המשיכה לתיאורי אוננות - החרדה שהספר אינו אלא מעשה קל דעת וחסר תועלת כמו מעללי הזימה של הנער בן העשרה. אבל במקום לתת לחרדה לשתק אותו ולגרום לו לגנוז את כתב היד, כפי שנהג בכמה כתבי יד אחרים באותה תקופה, רות בחר להפוך את חוסר הפרודקטיביות והרצינות לתמה מרכזית ברומאן.

לא רק הרומאן הספציפי הזה יכול להיחשב לאוננות, אלא כל מוסד הספרות. הלא חוויית הקריאה המודרנית דומה להפליא למעללי האוננות של פורטנוי: היא נעשית לבד, בכל פעם בעזרת אבזר שונה במקצת, למען ההנאה הפרטית של הקורא, ובסופו של דבר היא לא ממש מפיקה דבר חוץ מהנאה זו. פורטנוי עצמו מדבר על האוטוארוטיקה ועל ההנאה של הקריאה עם שפילפוגל; הוא מספר לו שבמיטה, לפני השינה, הוא מחזיק ביד אחת כרך של כתבי פרויד וביד השנייה את אלכס. קריאה אינה פעילות פרודוקטיבית כשלעצמה, ורות מציב מראה של חדר אמבטיה אל מול הקורא, המוצא את עצמו בפעילות אובססיבית מקבילה לזו של פורטנוי הנער, אשר מביט במראה כדי לגלות איך זה נראה כשזה יוצא. בהדגשת הפן הזה שבהנאה מאמנות נעוצה השערוריה המתמשכת של "מה מעיק על פורטנוי".

אבל הדברים הללו אינם אישור לעמדתו של טכנוקרט, שלפיה הספרות היא בזבוז זמן מפני שאינה פרודוקטיבית. ההנאה האוטוארוטית אינה מצטיירת בספר כדבר שלילי, אלא דווקא רגשות האשם וההדחקה הם הבעיה של פורטנוי, או לפחות פן אחד שלה. בכך ש"מה מעיק על פורטנוי" משווה את הספרות עם האוננות, רות אינו מראה כי הספרות היא הוצאת זמן לבטלה. המראה שמציב לנו רות מאפשרת להבין את הפרובלמטיקה של הספרות, שמצד אחד נדמה שהיא מענגת ומספקת, ומצד שני אינה מובילה בדרך כלל לשום דבר מוחשי. את הסקנדל הזה שבבסיס הספרות מעלה רות מעל פני השטח, ובכך הוא הופך את "פורטנוי" לרומאן מזעזע וחשוב גם עכשיו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ