בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחת היום | "חנוך ברטוב, אתה מרגיש שלוחצים עליך למות?"

תגובות

חנוך ברטוב, מהחשובים בסופרים החיים בינינו כיום, משויך תכופות ובטעות לסופרי דור הפלמ"ח. וזאת מפאת גילו (83) וגם מתוך אי הבנה לאופי הכתיבה הספרותית והאינדיווידואליסטית שלו. ברטוב מעולם לא היה פלמ"חניק, אלא לוחם בבריגדה היהודית. תולדות חייו מלוות את תולדות הקמת המדינה ולהפך. בקריירה ספרותית של למעלה מ-40 שנה וקריירה עיתונאית ארוכה, זכה ברטוב בפרסים רבים אבל איכשהו, ולמרות האיכות הבלתי מוטלת בספק של ספריו, נדחק במשך השנים האחרונות מקדמת הבמה. פרס ישראל לספרות שיוענק לו השנה מחזיר לו את הכבוד הראוי. ברטוב מתגורר בתל אביב וחולק את חייו עם חברתו, פרופסור מיכל רון.

 חנוך ברטוב. "הפסקתי לכתוב באמצע הספר, חשבתי שילך הכל לעזאזל, אבל עכשיו שקיבלתי את הפרס אולי אמשיך" | תצלום: תומר אפלבאום
• חנוך ברטוב, נעשית פתאום פופולרי?

הענקת פרס ישראל לי זאת, כמדומני, ההוכחה המדעית הראשונה לכך שיש חיים לאחר המוות.

• השמועות על מותך לא הגיעו אליי.

לא היו שמועות אבל היו שניסו ליצור את הרושם הזה. אסביר את זה בדוגמה. בבית הקברות בעין החורש קבור אבא קובנר. מישהו עשה פרסומת לעמק חפר באינטרנט והמליץ לבקר בעין החורש, בקבריהם של אבא קובנר וחנוך ברטוב.

• אתה מרגיש שלוחצים עליך בעניין הזה של למות כבר?

זה לא שלוחצים, מתעלמים ממך פשוט. יש אנשים שהם אגרסיביים והם מקבלים את הכבוד קודם. אצלנו במקורות יש ביטוי - "תובעת בפה". הפירוש של הביטוי הוא אשה שדורשת, במובן שהפרה דורשת. אז יש כאלה אצלנו שהם תובעים בפה ואני לא. אני כותב. אני לא בא בטענות. אני לא חושב שמגיע לי משהו ואני גם לא קופחתי. קיבלתי פרסים. אבל יש מי שאומר: אין מקום לשנינו. תיעלם. אבל אני מתכוון להישאר.

• מי זה השני מבין שנינו?

הרבים שחושבים שהם היחידים. אחד אמר בראיון: אני נשארתי אחרון מבני דורי. אז אמרתי לו: אם נשארת אחרון למה אתה מזמין אותי לארוחת ערב?

• אבל בכל זאת מבני דורך הולך ופוחת הדור. פגשתי אותך בהלוויות של ס. יזהר ושל גרשון שקד.

יזהר היה בדיוק בעשר שנים מבוגר ממני. אהבתי אותו מאוד והיינו חברים עד ליום מותו. הידידות שלי עם גרשון שקד הבשילה לאט. בהתחלה הוא חשב שאני אפס מאופס אבל אחר כך נהיינו חברים טובים. בסוף הוא חשב עליי טובות.

• אז זה אומר שדן מירון חושב עליך רעות?

אתו אני לא מדבר כבר 40 שנה.

• דברים כאלה תרמו לכך שקצת הודחת ממרכז הבמה?

כנראה. אבל אני אני. מעולם לא ניסיתי להיות מישהו אחר. גם לא שיניתי את שמי, חנוך, למרות שמאוד לא אהבתי אותו כי הוא לא היה אורי או גדי.

• ולמה השם הפריע לך? הוא לא נשמע מספיק צברי?

אני אף פעם לא רציתי להיות צבר אידיאלי. אני נולדתי בארץ לפני כמעט 84 שנים. הוריי עלו שנה קודם ארצה. אבי היה ציוני ודיבר עברית על בוריה והוא אילץ את אמי לדבר עברית. התחנכתי בבית דובר עברית אבל מסורתי.

אני צבר במובן הביולוגי. נולדתי ב"הדסה" תל אביב וחייתי רוב חיי בארץ, חוץ מהשנים שבהן הייתי בבריגדה ואחר כך שנתיים באמריקה ככתב של "למרחב" ומאוחר יותר עבדתי באנגליה. אבל אני אף פעם לא הייתי הצבר המיתולוגי, וכתבתי גם סיפור בשם הזה.

• ומדוע אינך הצבר האידיאלי?

לי היו כמה רגעים של גילוי עצמי. התגייסתי בטרם מלאו לי 17 לגדודים הארץ-ישראליים. שנה אחרי זה הם אורגנו כבריגדה, ואנחנו הגענו לאיטליה והשתתפנו בקרבות האחרונים באיטליה וכמעט הראשונים פגשנו את הניצולים והבאנו אותם לכאן. ואז עמדתי בפני דילמה מה אנחנו כאן - אנחנו כאן בתור צבא הישועה, באנו להושיע את האומללים, או שבאנו לקבל את אחינו היהודים. אני ישראלי או אני יהודי, מה אני קודם? ולאט לאט כתבתי על זה ב"פצעי בגרות", הכרעתי בתוכי שאני קודם כל יהודי, יהודי חילוני, ובתור כזה אני בוחר בדרך הציונית. בהקמת מדינה ליהודים. מכאן הישראליות שלי ולא להפך. לישראליות בלי הציונות ובלי היהדות אין משמעות. לכן העניין הזה של דור הפלמ"ח מצחיק אותי כל החיים. יש לי חיים ארוכים אז צחקתי הרבה. איזה דור ואיזה פלמ"ח. היו כמה פלמ"חניקים סופרים שהכריזו על עצמם דור. היה הדור שאני קורא לו הדור שחצה את הגשר אל עבר העצמאות באופן אקטיבי, כי הוא גם נלחם לזה והשתתף באופן אקטיבי במלחמה על המדינה. לדור הזה אנחנו שייכים. אבל אין דור הפלמ"ח.

• היית שייך פעם לאיזו חבורה ספרותית?

היתה חבורה אחת חשובה לדעתי מבחינה פוליטית. זאת היתה חבורת "משא". בקיץ 51 זומנו כמה סופרים שהיו כולם מהשמאל, והחליטו להוציא דו-שבועון ספרותי בשם "משא". העורכים בפועל היו אהרון מגד וט. כרמי. לא קיבלנו שכר סופרים. העורכים כנראה קיבלו. זאת החבורה היחידה שבה הייתי חבר. אבל את הסיפורים הגדולים הראשונים שלי פרסמתי דווקא ב"מולד" של מפא"י, שהיה הירחון הנחשב ביותר בארץ. עד שיום אחד קיבלתי מכתב מאברהם שלונסקי שכתב לי "סופר לי שאתה מאנ"ש (אנשי שלומנו, נ"ל) ומדוע אתה מונע את טובך ממני". בשביל בחור בן 23 זה היה כאילו הוזמנתי לבקינגהאם פאלאס. ובדיוק גמרתי סיפור אחד והוא פרסם אותו בשער של "אורלוגין" ואחר כך עוד דברים שלי. אחרי זה הלכתי לקיבוץ.

• הקיבוץ שבו אתה קבור?

כן. אשתי יהודית קבורה שם דרך אגב.

• אתה מרוצה מהמדינה שהקמתם שהחליטה להעניק לך את הפרס החשוב ביותר?

כשאני נולדתי היו כאן 100 אלף יהודים. זאת מדינה אחרת מזאת שהקמנו אבל אין לי טענות. אלו אנשים אחרים ואידיאלים אחרים. אני כאן כמו חוני המעגל. אני מסתובב בעולם לא מוכר לי ולא אהוב עליי. אני נהנה מטובו אבל אני לא אוהב הרבה דברים בו. מה גם שנולדתי וחונכתי בחברה שאמונתה הראשית היתה שנבנה כאן חברה שבה אכפת לכלל מה קורה לכל אחד. אין לי געגועים לעבר. יש לי געגועים לערכים שניסו לממש אותם בעבר ומכרו אותם.

• אתה כותב?

הפסקתי באמצע הספר, חשבתי שילך הכל לעזאזל, למי אני עמל בכלל. אבל עכשיו שקיבלתי את הפרס אולי אמשיך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו