בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כרוניקה של אהבה מוחמצת מראש

תגובות

הגן של פינצי-קונטיני, מאת ג'ורג'ו בסאני, תירגמה מאיטלקית דליה עמית, הוצאת עם עובד, 2009, 278 עמודים

מי שראה את הסרט "הגן של פינצי קונטיני" (1971) שעשה הבימאי ויטוריו דה-סיקה בעקבות הרומאן של הסופר האיטלקי-היהודי ג'ורג'ו בסאני (1916-2000), זוכר מן הסתם את הפארק שופע הירק שבו מתרחש עיקר העלילה, את האור הבוהק והמזדהר בין ענפי העצים, את הגיבורים הצעירים והיפים - ג'ורג'ו ומיקול - הלבושים בגדי טניס צחורים. בהתחשב בעולם הנעורים האידילי הזה, אין פלא שהסצינה שבה אוסרת מיקול על ג'ורג'ו לשוב לשם, מזכירה במשהו את סיפור הגירוש מגן עדן.

ואמנם, סצינה זו היא דוגמה לחירות שלקח לעצמו דה-סיקה, שכן במקור הגירוש אינו כה חד-משמעי; וייתכן שבעיבוד לקולנוע אין כמעט מנוס מהדגשה של תהליכים הנותרים עדינים וסמויים יותר ביצירת הספרות.

הרומאן "הגן של פינצי קונטיני" (1962), הרואה כעת אור בעברית בתרגום מצוין ובעריכה מוקפדת, הוא הכרך השלישי בסאגה שכתב בסאני על העיר פרארה שבצפון איטליה, שבה גדל הוא עצמו. היצירות שמחזיקה הסאגה הזאת, שנכתבו בשנים 1938-1978 וכונסו ב-1980 תחת הכותרת "הרומאן של פרארה", דנות כולן בגורלם של יהודי העיר בתקופת המשטר הפאשיסטי (1922-1945).

עלילת "הגן של פינצי קונטיני", שראשיתה ב-1929, מרוכזת סביב שני מוקדים מנוגדים: בית משפחתו של המספר, ואחוזתה אדירת הממדים של משפחת פינצי קונטיני. ביתו של המספר נשלט ללא עוררין על ידי דמותו הסמכותנית של האב: מעמדת הכוח שלו בראש שולחן האוכל, מכתיב הלה ליתר בני המשפחה את השקפותיו ואת ערכיו. האב הוא נציג מובהק של הבורגנות היהודית, המעורבת בחיי הקהילה ובה בעת מפגינה פטריוטיות איטלקית נלהבת. כרבים מבני הקהילה, ביטא את הפטריוטיות שלו באמצעות התפקדות למפלגה הפאשיסטית עוד כשהיתה בחיתוליה.

אשר למשפחת פינצי קונטיני, היא נוטה להסתגר באחוזתה הענקית, אינה מגלה כל עניין בפוליטיקה ואף אינה מרבה להשתתף בחיי הקהילה היהודית. בעיני אביו של המספר, מגלמת משפחה זו יהדות מסואבת, שבנתה לעצמה סוג חדש של גטו. למן תחילת היצירה, דעותיו של האב בענייני חברה ופוליטיקה בכלל ובעניין משפחת פינצי קונטיני בפרט, מצטיירות כנרטיב נגדי, שהמספר עצמו אינו חדל להתקומם ולהתמרד נגדו. אכן, כבר בימי ילדותו הוא נמלא סקרנות לנוכח עולמם המסתורי של בני משפחה עשירה זו ומגלה עניין מיוחד במיקול, בת הזקונים היפהפייה והחיונית. דמותה המופלאה היא לבלוב אחרון של משפחה בשקיעה, המסמלת את חורבנה הקרוב של יהדות פרארה ואיטליה בכלל.

בפרקים הראשונים מתחקה המספר אחר תולדותיה של משפחת פינצי קונטיני, בניסיון לחשוף את הסיבות לדעיכתה. מואיסה, סבא-רבא של מיקול, שצבר הון גדול לאחר האמנציפציה של יהודי איטליה, בחר להפגין את עושרו דווקא בהקמת אחוזת קבר מונומנטלית ואקסטרווגנטית לו ולבני משפחתו. ראוותנות זו עתידה לרבוץ על המשפחה כחטא קדמון, והדורות הבאים חותרים ליהפך למעין משפחת אצולה, כלומר לדבר-מה הזר לרוחם האמיתית.

המוות ממשיך למלא תפקיד מרכזי בתולדות המשפחה: אולגה ופרופסור ארמנו, הוריה של מיקול, התארסו דווקא בבית הקברות היהודי העתיק באי לידו, הסמוך לוונציה, בתקופה שבה שקד ארמנו על חקר כתובות המצבות בבית עלמין זה. לאחר מכן, קללת המוו ת כמו רודפת אותם, ובנם הבכור, גואידו, מת בילדותו. האסון מעצים את נטיית המשפחה להסתגרות ולהתבודדות בבית המידות שלה: ההורים ההיפוכונדריים והפרנואידיים מסרבים לשלוח את מיקול ואת אחיה אלברטו לבית הספר, דואגים לחינוכם בבית ומצמצמים ככל האפשר את יציאותיהם מתחומי האחוזה. ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים, מתחילה להתהוות אט אט זיקה מסתורית בין המספר לבין מיקול: תחילה בעת הברכה בבית הכנסת, כאשר כל אחד מהם מכוסה בטלית של אביו, ומבעד לחורים ולקפלים הם מתבוננים זה בזה (עמ' 37) - תיאור שסמליותו הנפלאה ממחישה את יכולתה של האהבה לצמוח בין שני בני אדם שחומות המשפחה והמעמד החברתי חוצצות ביניהם.

יש משהו קפקאי באופן שבו מצייר המספר את הטקסים הללו בבית הכנסת, ששורשיהם טמונים בעבר הרחוק ופשרם בהווה כבר אינו נהיר כל צורכו. שכן, אף על פי שכל אחת משתי המשפחות חוגגת את החגים היהודיים בדרכה שלה, שתיהן גם יחד מנהלות אורח חיים חילוני. והנה, דווקא בית הכנסת - שביקוריהן בו איבדו ממשמעותם הדתית המקורית, ונמשכו בעיקר מכוח מסורת קהילתית קדומה - נהפך לנקודת ההשקה הראשונית בין שני גיבורים שכל יתר הנסיבות מפרידות ביניהם.

גם התהדקות היחסים בין השניים, המתרחשת בתנאים קודרים מאוד, היא פרי השתייכותם למיעוט היהודי: בעקבות החלתם של חוקי הגזע באיטליה (1938) וסילוקו של המספר ממועדון הטניס המקומי, מזמינים אותו אלברטו ומיקול לשחק במגרש הטניס הפרטי שלהם. וכך הוא נעשה לאורח קבוע בגן רחב הידיים של משפחת פינצי קונטיני, המתגלה לו כמעין גן עדן, ארץ זבת חלב ודבש בזעיר אנפין: בטיוליו עם אהובת לבו, נגלים לו שם פרחים, עצים מכל רחבי העולם ובפרט עצי פרי, פלג מים, אסם ורפת - מכל טוב הארץ. יתר על כן, בדידותה המזהרת של המשפחה קוסמת לו מאוד, בימים שבהם מתחילים היהודים לסבול השפלות, אפליה ונידוי. תחושת העלבון העמוקה שהוא עצמו חש לנוכח גילויי האנטישמיות ההולכים ומתרבים, מעוררת גם בו דחף של התבדלות והסתגרות: הוא מנתק כמעט כל קשר חברתי, ואחוזת פינצי קונטיני נעשית לו למקום מקלט מפני הרעות החולות שמסביב.

האידיליה נסדקת במפתיע כאשר מיקול גודעת באבה את ההתקרבות ביניהם, ונוסעת לוונציה לרגל לימודיה. אף-על-פי-כן, המספר ממשיך לפקוד בקביעות את בית המשפחה, בניסיון לשמור על זיקה עקיפה עם אהובתו. אבל מיקול הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת וחומקת. אכן, בסאני מקפיד לשמר את הפער הדק אך העמוק הזה בין המספר לבין אהובתו, הנותרת לגבי דידו מעין ארץ מובטחת שאפשר להשקיף עליה אך לא לבוא בשעריה. וכך, טיפין טיפין מתחלפות תקוותיו בתודעה של החמצה חסרת תקנה.

מדוע נידונה אהבתם של המספר ומיקול לכישלון כה צורב? ודאי, הנסיבות המשפחתיות והחברתיות מהוות מכשול של ממש: השניים שייכים לחוגים מנוגדים תכלית הניגוד, שכעת הדבר היחיד המשותף להם הוא אימת הרדיפות המרחפת עליהם כיהודים. ואמנם, מיקול חשה היטב כי משפחתה והקהילה היהודית נידונו לכלייה, ולפיכך אין היא יכולה לראות כל עתיד ליחסיה עם המספר: אדרבה, היא מצהירה "שהעתיד, כשהוא לעצמו, מעורר בה סלידה" (עמ' 278), ורק בעבר היא מוצאת שמחה ונחמה. אהבתה מתקבעת ונקרשת בזיכרונות הילדות התמימים והטהורים, ושוב אינה יכולה לבוא לידי מימוש רומנטי וארוטי. אחריתו של הסיפור, כלומר מלחמת העולם השנייה, מאירה אותו באור טרגי עז: ב-1943 נספו מיקול והוריה במחנות ההשמדה הנאציים, ואילו המספר עצמו נאסר בגין פעילות מחתרתית נגד המשטר הפאשיסטי. סוף טראגי זה (הנחשף למעשה כבר בפתח הדבר) הופך את העלילה כולה, המסופרת כעשרים שנה לאחר זמן ההתרחשות, ל"מסע בעקבות הזמן האבוד".

ב-1957, ביקור בנקרופוליס עתיק ליד רומא מעורר במספר הרהורים על ההווה והעבר, על החיים והמתים. לנגד עיניו קמים לתחייה האטרוסקים, שתרבותם פרחה באזור בטרם ייכבשו על ידי הרומאים במאה הרביעית לפנה"ס. הוא מהרהר בבני התקופה ההיא, שחזו בשקיעת הציוויליזציה שלהם והתנחמו מן הסתם במחשבה על מנוחתם האחרונה במאורות הקבורה הביתיות כל כך שבעיר מתים זו, מנוחה שדבר לא יפריע אותה עוד.

אלו המחשבות המעלות בו את זכרם של בני פינצי קונטיני: כמו האטרוסקים, גם הם גילמו צורת קיום שעמדה לחלוף מן העולם; אך בניגוד לקדמונים שנאספו אל אבותיהם בנקרופוליס, מיקול והוריה לא זכו למנוחת עולמים בחלקת הקבר של משפחתם. והמספר נזכר באותה חלקה בבית העלמין היהודי בפרארה - אחוזת הקבר שסגנונה המגלומני מוסיף נופך של אירוניה טראגית לגורלם של מיקול והוריה, שקבריהם נותרו ריקים.

הקברים המיותמים - הנקודה שממנה מתחיל המספר להעלות באוב עולם שלם שחרב - הם דימוי רב עוצמה לכל הדברים שירדו לטמיון בעטיין של המלחמה והשואה: משפחת פינצי קונטיני, שנמחתה מעל פני האדמה; אהבתו של המספר למיקול; ועצם תהליך החניכה של המספר, שקיווה, דרך מימוש אהבתו, לכבוש את בגרותו ועצמאותו, כנגד המכשולים המשפחתיים והחברתיים.

"הגן של פינצי קונטיני" הוא אפוא סיפור על חניכה חסרת סיכוי, המתרחשת על רקע דמדומיו של עולם העומד על סף כליון; ומעל לכל, זו כרוניקה של אהבה מוחמצת מראש - סיפור על אהבה בלתי אפשרית, שרק העבר פרוש לפניה, ללא כל עתיד.



ג'ורג'ו (לינו קפוליקיו) ומיקול (דומיניק סנדה) בסרט "הגן של פינצי קונטיני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו