בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו חיה הטורפת את בשרה

התרגום אמנם עשוי לתלפיות אבל התוכן - מלחמת היהודים אלה באלה - מזעזע כתמיד

תגובות

למקרא תרגומה המופלא של מורתי ליוונית ליזה אולמן לספרו של פלביוס יוספוס, הוא יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", מצאתי את עצמי שוב ושוב נקרע בין יופיו של הטקסט העברי לבין תוכנו המזעזע והדוחה. העברית של אולמן חוסכת לקורא את אופיו החצצי ורב-המהמורות של המקור, והופכת את הטקסט לספר שאינך רוצה להניח אותו מידיך. אך מהצד האחר, הזוועה של האירועים, זוועה הנעוצה לא רק באופיים המחריד אלא גם, אם לא בעיקר, בגועל המוסרי והאנושי שהם משקפים, משדלת אותך לא פעם לנטוש את הטקסט הנורא הזה.

כי אכן דומה שבתקופה שיוספוס מתאר - תקופה הנפתחת בכיבוש ירושלים ביד אנטיוכוס אפיפאנס בעזרתם של היהודים בני משפחת טוביה ב-167 לפני הספירה ונגמרת מעט אחרי התאבדות הסיקארים במצדה ב-73 או 74 לספירה - נתקפו יהודיה של ארץ-ישראל טירוף חסר פשר שדחף אותם להשתלחות חסרת רסן בעצמם "כפי שמשתוללת חיה באין לה טרף מן החוץ, ולבסוף היא טורפת את בשרה שלה" (עמ' 439).

על כך שמקור כל הרעות בארץ הוא טירוף מעידה הצהרתו של המחבר בשלב מתקדם למדי של הסיפר: "וכי מי עורר את הרומאים לצאת למלחמה על עמנו? וכי לא אירע הדבר (בשל) אי-יראת השמים של יושבי ארצנו? וכיצד החלה עבדותנו? הלא תחילתה היתה במריבה בקרב אבותינו, כאשר הביאו טירופם של אריסטובולוס והורקנוס והריב (שפרץ) ביניהם את פומפיוס אל העיר, ואלוהים הכניע בפני הרומאים את האנשים שלא היו ראויים ל(חיי) חירות" (עמ' 488). הסיבות לשיגעון זה נותרות לוטות בערפל גם עם תום הקריאה בספרו המרתק של יוספוס, ואילו מקורותיו, שלכאורה זוכים לפירוט כה נרחב, לא מצליחים להעניק לו הסבר משכנע. וכך, בד בבד עם קריסתם של ההסברים הרציונליים להתנהגותם המטורפת של היהודים - הדת, אהבת החירות, השנאה לרומאים - הולכת ומשתלטת אי-רציונליות עזה על התנהגותם של חבר הפושעים שהשתלטו על הארץ ועל מעשיהם שגררו אותה לחורבנה.

באופן פרדוקסלי, וכאן לדעתי טמון כוחו הגדול של ספר היסטוריה זה, ככל שממשיך יוספוס להיצמד לתבנית הבסיסית של הסיפר ההיסטורי, כלומר לאותה תבנית שמציגה קישורים של סיבה ולא רק של זמן לאירועים העוקבים זה אחר זה, כך הולכת ונחשפת מלחמת היהודים ברומאים כתופעה שחורגת מיכולתה של התבונה האנושית להבינה. על כך שהדת תפסה מקום מרכזי בחייהם של יהודי ארץ ישראל, ולפיכך עשויה היתה לשמש סיבה אפשרית להתמרדותם, אפשר ללמוד כבר בשלב מוקדם ביותר של המאורעות.

בפרק השנים-עשר של הספר השני מתאר יוספוס אירועים שהתרחשו בממלכת יהודה סמוך למותו של הורדוס, בתקופת שלטונו של הנציב וונטידיוס קומאנוס. כאשר אחד מחיילי הקוהורטה הרומית שהיתה מוצבת על הסטיו של הר הבית "הפשיל את בגדו, התכופף, הפנה שתו (החשוף) אל היהודים והשמיע קול מגונה התואם את רכינתו המגונה", מתעוררת מהומה ומוזעקים חיילים. הדבר מעורר מנוסה המונית של היהודים מהר הבית אל העיר: "עוצמת הדוחק של המצטופפים ליד פתחי היציאה היתה כה רבה, עד כי הפילו ורמסו זה את זה; יותר משלושים אלף יהודים מתו, והחג הפך לאבל בעם כולו ולנהי בכל בית ובית". גם אם המספר מוגזם, סביר להניח, כפי שטוען ישראל שצמן בהערתו למקום, שהוא מעיד על אסון אמיתי.

תגובתם של היהודים למעשים של חילול קודש מופיעה גם בהמשך, כאשר אחד מחיילי רומא מוצא ספר תורה, קורע ושורף אותו: "היהודים נחרדו כאילו עלתה הארץ כולה בלהבות, ומיד עם פרסום המאורע התקבצו כולם כאחד, בכוח אמונתם הדתית (שהיתה) כאבן שואבת, נחפזו אל קומאנוס בקיסריה והתחננו (בפניו) שלא יפטור ללא עונש את האיש שפגע פגיעה כה חמורה באלוהיהם ובתורתם". קומאנוס מוסר את החייל לידי היהודים והם מוציאים אותו להורג. אך בין שתמכו הרומאים במעשים של ביזוי דתי (כמו בדוגמה הראשונה), בין שדאגו להעניש את המבצעים אותם (כמו בדוגמה השנייה), אין במעשים אלה כדי לבאר את התנהגות היהודים במהלך המרד.

יתרה מזאת: היו אלה מנהיגי המרד שהיו אחראים יותר מכל אחד אחר על מעשים של טומאה ושל חילול הקודש לא רק בהר הבית אלא אף בבית המקדש עצמו. יוספוס מגדיר את המצב בעם כ"דלקת העוברת בגוף חולה מאבר אחד למשנהו", וגם כאשר "חירות" היא הנימוק של המסיתים למרד יוספוס מתאר אותם ואת מעשיהם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: אנשים אלה, שהיו נוכלים וליסטים, לדבריו, הפעילו משטר אימה ברחבי יהודה, ובמקביל לאיומים במוות על מי שייכנע לרומאים "הם התפלגו לקבוצות ופשטו בארץ, בזזו את בתי העשירים ואת הבעלים הרגו; את הכפרים העלו באש, עד כי כל ארץ יהודה מלאה את טירופם; ואש המלחמה הזאת הלכה והשתלהבה מיום ליום" (עמ' 252).

בהמשך, עם כניסת יוחנן מגוש חלב לירושלים, הוא מכונן בה - בשם השאיפה לחירות - שלטון עריצות יחד עם תומכיו המכנים עצמם בשם "קנאים". על כינוי זה יוספוס מעיר את הדברים הבאים: "שכן בשם זה קראו לעצמם, כאילו היו קנאים למעשים טובים ולא למעשים הנתעבים ביותר, שבעשייתם עלו על כולם" (עמ' 384). כל אותו זמן מנסים אנשים שונים לגרום לחלק השפוי של העם לפעולה נגד הטירוף של הקנאים, אך הניסיונות הנואשים למנוע מהריקבון הפושה בעם להכתיב את סדר היום נוחלים כישלון פעם אחר פעם.

כך אגריפס השני, הפונה אל העם כדי להניאו ממרוד ברומא ואומר: "מה איפוא ימנע מכם להרוג בעצמכם, במו ידיכם, את ילדיכם ואת נשותיכם, ולהעלות באש עיר זו, היפה מכל הערים? במעשה טירוף מעין זה תחסכו מעצמכם לפחות את חרפת התבוסה" (עמ' 271). כמוהו גם ישוע הכוהן הגדול, הפונה אל האדומים לבל יצטרפו לקנאים שכן הללו "לשיעור כה רב של טירוף נסחפו, עד כי העבירו את מסעי השוד הזדוניים שלהם לא רק מן הכפרים והערים המרוחקות אל עיר הבירה - פניה וראשה של האומה כולה - אלא אף מן העיר אל תחום המקדש" (עמ' 393). האדומים אינם שועים לקריאתו של הכוהן הגדול ומצטרפים ליוחנן, אך בשלב מאוחר יותר מגלים את טעותם, מתקוממים נגד יוחנן ומגרשים אותו אל הר הבית. יוחנן אינו נרתע, אוסף לצדו קנאים רבים, ומתכונן "לצאת בראשם להתקפה על בני העיר ועל האדומים. (האדומים), שהיו אנשי מלחמה מיומנים יותר, לא חששו מהתקפתם כשם שפחדו" (עמ' 425). אין זה מפתיע איפוא שהיהודים נדמו לרומאים "כמחזרים אחרי המוות" (עמ' 448).

מה שכל כך מחריד בתיאוריו של יוספוס הוא האופן שבו הטירוף צועד יד ביד עם הנבלה. שמעון ויוחנן, שני המנהיגים חולי הרוח שנאבקים זה בזה מרה על השלטון בעיר וכך מדרדרים את ירושלים לחורבנה הנורא, מתוארים כזוג מושלם בכל מה שנוגע לאכזריות: "מי שנבזז בידי שמעון הועבר לרשות יוחנן, ומי שנשדד בידי יוחנן עבר לרשותו של שמעון. השניים שתו, זה לחיי זה, את דם בני העיר וחילקו ביניהם את גופות האומללים. אמנם הם התקוטטו ביניהם על השלטון, אך היו תמימי דעים באשר לפשעים: אם האחד לא שיתף את חברו במעשי הרשע (שעולל), נחשב (בעיני רעהו) לנבל מופלג, והחבר שלא שותף (בביצועם) כאב את נישולו ממעשי האכזריות כאילו נמנעה ממנו עשיית הטוב" (עמ' 493).

למותר לציין שהשניים לא פעלו לבד. הקנאים שתמכו בהם היו מוכנים לכל מעשה אוון ו"לא התחרטו על פשעיהם; הם הפרידו בין נפשם לבין גופם ונהגו בשניהם כבדברים זרים להם. שהרי הסבל לא ריכך את נפשם והכאב לא פגע בגופם; הם קרעו לגזרים את גופת העם כדרך הכלבים ומילאו את בתי הכלא באנשים שתש כוחם" (עמ' 502).

התובנה הפסיכולוגית העמוקה של יוספוס ראויה לציון בהקשר זה. מה שאיפשר לקנאים לנהל את הקרב במשך זמן רב כל כך הוא הבוז המוחלט שלהם לכל מה שמגדיר את האדם כאנושי: לא הגוף ולא הנפש עמדו להם למכשול; הם הצליחו להפוך לזר את מה שאמור היה להיות הקרוב להם יותר מכול, וכך יצרו את התנאים שבהם מלחמה שאין בה כל תוחלת הפכה כר פורה להתנהגות שחורגת מגבולות היכולת האנושית להבינה. אין ספק שמדובר בכוח עצום, וגם אם הוא מכשיל בסופו של דבר את בעליו ומכלה אותו, שב יוספוס ומזכיר לנו שקודם לכן הוא מצליח לסחוף עמו אל הכיליון אומה שלמה שטחו עיניה מראות לאיזו תהום מובילים אותה הקנאים הנמצאים בראשה.

פרופ' יואב רינון הוא מרצה בחוג ללימודים קלאסיים ובחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.



חורבן ירושלים ביד טיטוס, מאת וילהלם פון קאולבאך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו