בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה או לא היה

סיפורו של יוסף בן מתתיהו על המרד הגדול מלא מכשלות, אבל הוא הדיווח המלא היחיד על המאורע המכונן הזה

תגובות

הופעת התרגום החדש של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", הספר שכתב יוסף בן מתתיהו לפני 1930 שנים בקירוב, פרי עבודתה של ליזה אולמן, ירחיב בוודאי את חוג הקוראים בספר זה, שהתקשו לקרוא בו בתרגומיו הישנים. הספר, המוקדם מבין ארבעת חיבוריו של בן מתתיהו, מתאר נקודת מפנה בתולדות ישראל ובה בעת שלב חשוב בהתפתחותה של הנצרות. המרד נגד שלטונה של רומא ביהודה הביא לחורבן בית המקדש השני ובעקבותיו לתמורות ביהדות בת הזמן, שהשפעותיהן מלוות אותנו עד עצם היום הזה. בעיני הנוצרים הראשונים היה חורבן המקדש, שהוא שיאו של סיפור המרד, הוכחה לביטול הברית שכרת אלוהים עם עם ישראל מחד גיסא והוכחה לברית החדשה שכרת עם הנצרות מאידך גיסא. אירוע זה זירז תהליכים שנמשכו ביהדות ובעולם העתיק תקופה ארוכה וסימן נקודת מפנה בין מה שהיה לפניו ומה שנהיה אחריו.

תולדות העם היהודי והתפתחות הנצרות ארוגות זה בזה ומשפיעות אלה על אלה ועל גורל היהודים ברחבי תבל כבר כמעט אלפיים שנה. מכאן תובן ההתעניינות בספר ובמחברו בקרב היסטוריונים ושאינם היסטוריונים, יהודים ושאינם יהודים, ומכאן גם חשיבות אמינותו של הסיפור שמספר בן מתתיהו. אולי כדי לעמוד על העניין הרב שהספר מגלה בקרב קבוצות שונות אפשר ללמוד מהעובדה שבסקירה ביבליוגרפית שהופיעה ב-1984 ועניינה מחקרים שנערכו על בן מתתיהו, מונה המחבר, ל' פלדמן, 16 שפות מודרניות שלהן תורגמו כתביו של בן מתתיהו.

הוא לא כתב את ההיסטוריה של המרד ברומאים במכון מחקר או במוסד להשכלה גבוהה, ואף לא ממרחק זמן שיכול היה לאפשר לו פרספקטיבה קרירה ותובנות שקולות של האירועים. הוא החל בעבודתו עוד קודם שנדם שאון הקרב, והשלימה שנים מעטות אחר כך. המעורבים במלחמה היו עדיין בחיים ושניים מהם, אספסיאנוס ובנו טיטוס, היו לקיסרים. עם ישראל ביהודה וגם בפזורה עדיין ליקק את פצעיו. בן מתתיהו כתב את סיפור המלחמה בהיותו מודע היטב לחיים הפוליטיים בני אותה עת. גם מהיסטוריונים גדולים ממנו קשה לצפות לאובייקטיביות יחסית בתנאים כאלה, קל וחומר ממנו, אדם הנתון לחסדי שוביו, לשנאת רבים מבני עמו ולתסכוליו האישיים.

שלושה אילוצים לפחות פעלו על המחבר בעת שכתב את "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". כדי להבין את המציאות באותן שנים שבהן דוכא המרד יש להכירם ולבחון באמצעותם את האמת שמאחורי מלותיו: א. היה עליו לשרת את אנשי חסדו הרומאים בתמורה להישרדותו. ב. הוא ביקש לשוות תדמית חיובית לעמו הפגוע מנזקי המלחמה ומתדמיתו המרדנית שעלולה היתה להזיק לו במלחמת קיומו באימפריה הרומית. ג. חשוב היה לו להגן על שמו הטוב מפני מגיניו, מאשימיו ושונאיו. תדמיתו היתה בעלת חשיבות עליונה בעיניו.

דוגמה אחת מני רבות לשירות שהוא עושה לאדוניו הרומאים היא דיווחו על השיקולים שהנחו את טיטוס בעת כניעתה של גוש חלב, אחרי שיוחנן מגוש חלב ואנשיו נטשו את העיר. לדבריו, טיטוס לא העניש את מפירי השלום, אלה שנתנו יד למרד, מחשש שבגלל הלשנות ייפגעו גם חפים מפשע. הדברים הללו הם דברי חנופה, כפי שמלמדת ההערה של י' שצמן המתייחסת לבדיה זו: "השיקולים שיוספוס מפרט כאן זרים לדרכי פעולתם של מצביאים רומיים" (עמ' 380).

ייחוס אנושיות, חסד ורחמים לטיטוס רווח בספר, ובולטת בו הטענה שטיטוס התנגד בתוקף לשריפת המקדש עם כיבוש ירושלים, טענה שסותר סולפיקוס סברוס, היסטוריון כנסייתי בן המאה החמישית, שייתכן ששאב את המידע הזה מן החיבור "היסטוריה" של טקיטוס שאבד, ובו מיוחסת לטיטוס עמדה הפוכה. אבל גם ללא עדויות סותרות, נראה שעצם הסיפור על השתדלותו של טיטוס לשמור על המקדש מהרס אינו סביר, וכל תכליתו לתאר את טיטוס באור חיובי וחסוד ולסייע לעיצוב תדמיתו כ"חמדת המין האנושי" (amor ac deliciae generis humani), כפי שהוא מובא בביוגרפיה שלו, בספרו של סווטוניוס על חיי שנים-עשר הקיסרים.

גם את עמו מציג בן מתתיהו באור חיובי שיועיל להישרדותו באימפריה הרומית וימנע מהשלטון הרומי לנקוט צעדי ענישה חמורים יותר מדיכוי המרד עצמו נגד עם החשוד כמרדן מטבעו. לכך אפשר אולי לייחס את הטענה העוברת בספר כחוט השני, ועל פיה, לא עם יהודה מרד אלא מיעוט מתוכו, מיעוט של מורדים מונעים על ידי טירוף, רדיפת שררה ובצע ואי-הבנה מוחלטת של המציאות ושל רצון האלוהים. איך שלא נתייחס לתיאור זה, אי אפשר להימנע מהמסקנה שכוונתו של המחבר לשפר את תדמיתם של היהודים אפילו במחיר עיוות העובדות מפעם לפעם, כפי שהוא אכן עושה. לאותה מטרה הוא גם מציג את הנציב האחרון שלפני פרוץ המרד, פלורוס, כמי שחתר במכוון לעורר מרד, וגם את אלוהים - כמי שביקש להעניש את עמו הסורר.

את סיפוריו על מעלליו-שלו יש לבחון מן הזווית של מגמותיו האישיות, כלומר, משאיפתו לצייר את עצמו כדמות מושלמת ולהעלים כל ליקוי העלול לפגום בדימויו האידיאלי שאחיזתו במציאות רופפת למדי. הדמות המצטיירת מספרו היא של מצביא דגול שעורר את הערכתו של אספסיאנוס. ראוי לציין שכמעט כל טכסיסי המלחמה שהוא מייחס לעצמו בעת המצור על יודפת כתובים על דפי ספרי תורת המלחמה ההלניסטית-הרומאית ומשם העתיק אותם. הן התרשמותו העמוקה של אספסיאנוס ממנו והן כישרונו הצבאי בהתמודדות עם הרומאים הצרים על יודפת היו פרי דמיונו, תוצאה של אשליות ששגה בהן או תולדת תסכולו, וייתכן ששלושתם גם יחד. סיפורו העניק לו פיצוי מדומה על גורלו באמצעות יצירת דמות אידיאלית בעיניו. אפשר שהמניע לכך אינו פגם באישיותו, אלא תכונה נפוצה בין פוליטיקאים, שעמם, בלי ספק, נמנה לא רק בעת פעילותו ביהודה, אלא גם כשנהפך להיסטוריון ולסופר; אם כן, ספרו אינו חיבור היסטורי טהור, אלא גם מנשר פוליטי שהוא עצמו פועל בו לטובת כמה משותפיו ונגד יריביו, בין המתים ובין החיים, שעמם הוא מתנגח כדי להוכיח את צדקתו, יושרו וחריפות שכלו אל מול שפלותם וכישלונם.

אי אפשר להביא כאן דוגמאות רבות להשגות על אמינותו של בן מתתיהו, ולכן נשוב לסיפורו על מצור יודפת. לאחר נפילת העיר בידי הרומאים הוא מספר כי הסתתר עם ארבעים איש במערה. כאשר גילו הרומאים את מחבואם שולח אספסיאנוס שליחים לשכנעו להסגיר עצמו. לשניים הראשונים סירב ורק כאשר נשלח אליו ניקנור, קצין בצבא הרומי וידיד אישי שלו, ולאחר ש"נחה עליו רוח האל", כפי שהוא מתאר זאת, נאות להסגיר עצמו.

תמוה מנין היה לו ידיד בצבא האויב, ולא פחות מזה תמוהה העובדה שאספסיאנוס טרח בהצלתו. ואולם האי-סבירות רק גוברת בהמשך: האנשים שעמו במערה מאיימים להורגו אם ייכנע ומאלצים אותו להישאר עמם. גם אז הוא אינו מאבד את תושייתו ומשכנע את האנשים להתאבד בדרך של הפלת גורלות. הם מסכימים ובדרך כלשהי נותרים בסופו של דבר רק הוא ואדם נוסף. הוא משכנע את בן זוגו זה להיכנע וכך הוא ניצל. דרושה תמימות עילאית להאמין שלפנינו תיאור של אירוע שאכן התרחש במציאות. אין זו אלא בדיה שבאה לכסות על האמת ולרומם את ערכו של המספר כאיש צבא דגול, כמי שתיקשר עם האל וכמי שגילה תושייה יוצאת מגדר הרגיל.

די במעט הדוגמאות האלה ללמד שסיפורו של בן מתתיהו על המרד הגדול מלא מכשלות, אך יש לזכור: בתוך שדה המוקשים הזה שזרע בן מתתיהו נמצא הדיווח המלא היחיד על המאורע המכונן הזה, ועל ההיסטוריון להפריד בין הבדיות לעובדות ולשם כך אף לנסות להכיר את אישיותו של ההיסטוריון המת שהותיר אחריו חיבור חשוב זה.

לעניין אישיותו של יוסף בן מתתיהו ראוי לציין, שלפני כשלוש שנים ראה אור תרגום חדש של חיבור אחר של יוסף בן מתתיהו, "חיי יוסף" בלוויית מבוא והערות, פרי עטו של ד' שוורץ (הוצאת יד יצחק בן צבי, 2007). זה חיבור אוטוביוגרפי שרובו עוסק בתיאור פעילותו של המחבר בגליל בתקופה שבה היה מושל הגליל. מעניין שתיאור שהותו בגליל מסתיים לפני כיבושו על ידי הרומאים, שרק נזכר בהפניה למלחמת היהודים וגם על פרשת ידפת הוא מדלג. השוואה בין שני החיבורים מלמדת גם היא על המאורעות בגליל ולא פחות מכך על אישיותו של מחברם של שני החיבורים האלה. ההוצאה החדשה של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", על ההערות והמבואות שבה, יכולה לסייע לקורא במשימה זו.

אוריאל רפפורט הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות ישראל, בתקופת הבית השני, באוניברסיטת חיפה. פירסם מחקרים רבים על אודות יוסף בן מתתיהו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו