בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר לא אקטואלי

את "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" צריך לקרוא אך ורק כספר היסטורי, ואסור לייחס לו משמעויות מודרניות

תגובות

"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" איפשר לי בימי לימודי באוניברסיטה העברית להתוודע לאחת הרעות של הדיון האינטלקטואלי העכשווי בישראל ולאופן המניפולטיבי שבו משתמשים הצדדים המתווכחים, ולא חשוב באיזה ויכוח, בראיות שנדמה להם כי הן משרתות את עניינם: בוויכוחים פוליטיים נהגו המשתתפים, כל אחד בתורו, לשלוף תופעה מלפני אלפיים או שלושת אלפים שנה כהוכחות לצדקת דבריהם, ולנופף בהן כאילו קרו הדברים לפני חצי יובל.

כתביו של יוסף בן מתתיהו הוכיחו בוויכוחים הללו פעם את צדקת הימין ופעם את צדקת השמאל, פעם השתמשו בו כדי לתמוך בצורך להילחם ופעם כדי לתמוך בהכרח הנסיגה מהשטחים. הוא תמיד היה שם כהוכחה היסטורית שאין לערער עליה לכאן או לכאן. הבעיה בקישור הזה הוא שבמשך המאות האחרונות התפתחה המדינה הלאומית המודרנית. הזהות הלאומית קיבלה מקום מכובד כל כך בתודעתו של כל אחד מאתנו, עד שנהפכה לעולם ומלואו. על כן דומה ההשוואה בין הימים ההם לזמן הזה להשוואה בין מלחמה בחצים למלחמה בתת-מקלע: שניהם ממיתים, אך תורת הלחימה המשמשת את הלוחמים הראשונים שונה לחלוטין מזאת המשמשת את האחרונים. כאשר התורה מתארת עם עברי, אין שום קשר בין העם הזה לבין מה שמכונה היום העם היהודי.

גם אני איני חף מההתנהגות הישראלית הזאת: לפני שבועות מספר ניסיתי להסביר לאשתי שהמאבק הממושך בין האנגלים לאירים נובע מכך שהאירים הגיעו מנורמנדי והאנגלים הם ברטונים. היא הסתכלה עלי כפי שהיה צריך להסתכל עלי, כמו על משוגע שנפל מהירח. תשובתה היתה שהנורמנים מעולם לא נלחמו בברטונים.

עד כמה הדבר הזה מעיק תעיד ההקדמה המאלפת שכתב יונתן פרייס לתרגום החדש של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", ובו משובץ בן מתתיהו בתוך ההקשר ההיסטורי. משום מה משתחל להקדמה המונח "שלום הגליל" כאילו היה דבר של מה בכך: "צוות של שלושה כוהנים, שעיקר תפקידם לשמור על שלום הגליל" (עמ' 27), כאילו לא מספיק לשמור על הגליל. אבל המתח הזה מתעצם ודווקא על דרך ההיפוך בהמשך: "יתר על כן, הרומאים דיכאו את המרד בארץ ישראל, אך לא רדפו את הדת היהודית ברחבי האימפריה. היהודים נדרשו אמנם... אך הם יכלו לשמור את מצוות דתם כאוות נפשם בכל מקום בו שלטו הרומאים. אם כי נשללה כמובן האפשרות לקיים את עבודת האל במקדשו" (עמ' 52). מאחר שיותר ממאתיים מתוך תרי"ג המצוות קשורות לבית המקדש ולירושלים, מובן שבהעדרו של בית המקדש ובהעדרה של ירושלים התרוקן הצירוף "לשמור מצוות דתם כאוות נפשם" מכל משמעות, שהרי לא היתה באותם ימים יהדות שאינה תלויה בהן.

מפירוש לפירוש, נגיע לתיאור ההתאבדות במצדה. הציונות אימצה בראשית דרכה את כתביו של בן מתתיהו, אבל קריאה חדשה יכולה להסיר מהסיפור את כל המשמעויות שנלוו אליו. אם בתחילת דרכה של הציונות הצית סיפור מצדה בציונים החדשים את הלהט להגן על ארצם ולהילחם למענה בכל מחיר, וכמה שנים אחר כך נתפש המעשה כקיצוני ומטורף, הרי שקריאה בלתי משוחדת בספרו של יוספוס דווקא מראה לנו ששתי הדעות הללו אינן משקפות לא את התקופה ולא את תפישותיה.

יוספוס מספר על עצמו שהיה עד למעשה התאבדות דומה, כאשר נשאר עם ארבעים אנשי צבא בתוך מערה לאחר נפילת יודפת. הוא מספר עוד שאחרי שהרומאים גילו אותם, התאבדו כל הנצורים, ורק הוא וחייל נוסף ניצלו. במקום אחר הוא מספר על מנהג להשאיר בלילה את המתאבדים בחוץ ולקבור אותם ביום המחרת. נראה שרעיון קדושת החיים עד כדי קבורת מתאבדים מחוץ לגדר הוא רעיון שנתקבע רק כמה מאות שנים מאוחר יותר. עוד אנחנו למדים שחיילים שנלקחו בשבי הובלו לרומא ומתו מוות אכזרי ומשפיל. מכאן אפשר להסיק שרעיון האי-כניעה לא היה עד כדי כך הירואי ולא בלתי סביר. כניעה הכרוכה בהשפלה ובעינויים קשה מנשוא. דוגמה קטנה זו יכולה ללמד שקשה להסיק מסקנות כלשהן מן החיים של אז, התפישות הדתיות של המאה הראשונה לספירה, המרכזיות של בית המקדש, אל העולם המודרני והקבוצה הגדולה של אנשים בעלי דתות דומות שנתקבצה במדינת ישראל וזכתה לכינוי העם היהודי.

יש לקרוא שוב את התרגום החדש והבהיר של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", אבל לקרוא כדי ללמוד על מה שקרה אז ולא כדי להגיע למסקנות מרחיקות לכת, או אפילו לא כל כך מרחיקות לכת, על הפוליטיקה של מדינת ישראל בעולם של היום.

מואיז בן הראש הוא סופר, משורר, מתרגם. זכה בפרס ראש הממשלה 2009. כותב בעברית ובספרדית. פירסם שמונה ספרי שירה וארבעה רומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו "Amor y exilios" הופיע בימים אלה בהוצאת אסקלרה בספרד. בקרוב יופיע מבחר משירתו בעברית "לא הולך לשום מקום" בהוצאת רסיס נהרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו