בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום לפני 40 שנה: המשורר נתן אלתרמן הלך לעולמו מהתקף לב

28.3.1970

תגובות

ב-18 במארס 1970 התפרסמה ב"הארץ" ידיעה שלפיה "המשורר נתן אלתרמן לקה בהתקף לב בעת ניתוח מעיים שנעשה לו, והוא מאושפז עתה בבית החולים איכילוב בתל אביב במצב שהוגדר כ'קשה מאוד'". הוא אושפז, הוסיפו בידיעה ביובש, בראשית השבוע לאחר שלקה ב"'הסתבכות מעיים'. הוא נותח במשך ארבע שעות ובעת הניתוח לקה בהתקף לב ואיבד את הכרתו". זו לא שבה אליו גם בעשרת הימים הבאים. בשבת, 28 במארס, ב-5:10 לפנות בוקר, נתן אלתרמן מת.

"כל מאמצי הרופאים להציל את חייו עלו בתוהו", דיווח "הארץ" למחרת. "ליד מיטתו נמצאו בעת מותו רעייתו, רחל מרכוס, בתו תרצה אתר וידידים וקרובים שהוזעקו למקום למשמע הידיעה". בקשתו האחרונה היתה שיערכו לו הלוויה צנועה ובלי הספדים, ו"להיקבר בין סתם יהודים". את כל אלה כתב על פתק עם היכנסו לבית החולים, ובכל זאת חשבו לקבור אותו בחלקת הסופרים של בית העלמין הישן בתל אביב לפני שהוחלט שהלווייתו תיערך בקרית שאול.

צנועה ההלוויה לא היתה: באו שרים, סופרים ומשוררים, וגם הנשיא זלמן שזר וראש הממשלה גולדה מאיר נפרדו ממנו. כפי שנכתב ב"הארץ", "שירתו העיתונאית ביטאה את הממלכתיות הישראלית ומקימיה... יש הרואים באלתרמן משורר לאומי". ואמנם "מקימי הממלכתיות הישראלית" - דוד בן גוריון, משה דיין, יגאל אלון ורבים אחרים - ליוו אותו בקבורתו. ארונו, עטוף דגל המדינה, עוכב שעתיים וחצי בבית יד לבנים ברחוב פינקס בתל אביב, וחלפו על פניו "מאות מאזרחיה של תל אביב... רבים אחרים הגיעו ממקומות יישוב שונים בארץ במיוחד להלוויה".

כבקשתו, לא נישאו הספדים. לא מעל קברו, בכל אופן; בכנסת וגם בבית הסופר ערכו אזכרות לזכרו. "הארץ" ספד לו במאמר הראשי: "אבות הספרות הישראלית הולכים לעולמם. תוך זמן קצר אבדו לנו יהודה בורלא, לאה גולדברג, ש"י עגנון, ועכשיו - נתן אלתרמן", נכתב במאמר, "אם אמנם יש בהוויית המשוררים בבואה לחיי הקולקטיב, אולי אפשר לראות בזה סימן לדור האבות המייסדים, הנפרד מאתנו בשנים אלה".

שירתו הלירית של אלתרמן, נכתב במאמר, "הביאה תמונות חדשות וצלילים חדשים לספרות העברית ושבתה את לב הנוער הארץ-ישראלי והישראלי. ההלך והרעיה והפונדק והטמבור הגדול - כל עולם הדימויים והנושאים האלתרמניים, אווירתם הגוטית, הבלדיסטית של השירים, מקצבי הנחושת שלהם, המוסיקליות הנפלאה העוברת בהם - היו נחלת כל צעיר עברי יודע ספר ונשמרו בלב כחוויה חריפה, חד-פעמית וזאת, אף שעולם שירי זה היה זר בציוריו ובנושאיו להוויתה הגיאוגרפית והחברתית המיידית של הארץ".

כפי שכתב, כמה ימים מאוחר יותר, אהוד בן עזר: "מן הטור השביעי" שכתב אלתרמן בעיתון "דבר" בימי מלחמת העולם השנייה, בימי המאבק היהודי לעצמאות ובראשית ימי המדינה", "מן הטור השביעי למדנו היסטוריה... אז הבינונו, כי נעורים עבריים פירושם עייפות עד בלי קץ, נזירות ממרגוע, וקרבן חיים". אלא שאז באו הנעורים, ועמם התגלה אלתרמן אחר: אלתרמן ש"נתן מלים לאהבותינו": "שירי אהבה נפלאים. עצובים. מתנגנים מאליהם, נלמדים בעל פה. מתדובבים בשעות של רגשת-נפש. מועתקים ליומנים. לפנקסים. מחוקים בשירי בוסר ראשונים. הקצב היה מהפנט. הקסם עז מדי. אי אפשר היה להשתחרר מאלתרמן. אי אפשר היה לכתוב אחרת שירה בעברית. אי אפשר היה לאהוב במלים אחרות". מאמר המערכת נחתם בשורותיו האחרונות של אחד משירי "שמחת עניים". "אפלו הפנים וחשכו הרואות. / בכי לטוב לך מאח ורע. / שפתי האב אינן נעות, / אך קול האב עוד יישמע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו