בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערב במחיצת מר טסט

פרק מתוך הסיפור "מר טסט". תירגמו מצרפתית עילי ראונר ואמוץ גלעדי

תגובות

Vita Cartesii est simplicissima (חיי דקארט פשוטים הם ביותר)

הטיפשות אינה מנת חלקי. פגשתי אנשים רבים; ביקרתי בכמה ארצות; לקחתי חלק בעבודות שונות מבלי למצוא בהן טעם; אכלתי כמעט בכל יום; באתי במגע עם נשים. אני נזכר עכשיו בכמה מאות פרצופים, בשניים-שלושה מופעים חשובים ואולי במהותם של עשרים ספרים. לא שימרתי את הגרוע או הטוב ביותר מן הדברים הללו. נשאר רק מה שבכוחו היה להישאר.

האריתמטיקה הזאת חוסכת ממני את הפליאה על הזדקנותי. הייתי יכול גם לספור את רגעי הניצחון של רוחי ולדמות אותם מאוחדים ומלוכדים לכדי חיים מאושרים... אבל אני סבור שתמיד שפטתי את עצמי לגופו של עניין. רק לעתים רחוקות חמקתי משדה הראייה שלי; שנאתי את עצמי, הערצתי את עצמי - כך אפוא הזדקנו ביחד.

לעתים קרובות שיערתי שהכל הסתיים בחיי, הוגעתי עצמי בכל כוחותי, השתוקקתי למצות, לחשוף מצב כאוב כלשהו. זה גרם לי להבין שאנחנו נוטים יותר מדי להעריך את מחשבתנו על פי הבעת מחשבתם של אחרים! לפיכך, מיליוני המלים שזימזמו באוזני טילטלו אותי רק לעתים רחוקות בשל מה שאחרים ביקשו לומר בעדן; וכל המלים שאני עצמי אמרתי לזולת, הרגשתי אותן תמיד נבדלות ממחשבתי - כיוון שהן נעשו בלתי-משתנות.

אילו נהגתי כמו רוב בני האדם, לא זו בלבד שהייתי רואה עצמי נעלה מהם, אלא אכן הייתי מתגלה ככזה. העדפתי את עצמי. מה שבעיניהם הוא אדם נעלה אינו אלא אדם ששגה. כדי להתפלא עליו, צריך לראותו, וכדי להיות נראה צריך שהוא יראה עצמו. והוא מראה לי שהשיגיון האווילי של שמו כבש אותו. כך, על כל איש דגול רובץ משגה. כל רוח שאנו חשים בעוצמתה נולדה בחטא שגרם לה להיות מוכרת. תמורת התשר הציבורי, היא נותנת את הזמן הדרוש כדי להיראות, את האנרגיה המתפוגגת בשעת המסירה ובשעת הפקת הסיפוק הזר. היא מרחיקה לכת עד כדי השוואה בין המשחקים נטולי הצורה של התהילה לבין השמחה של תחושת הייחוד - התענגות גדולה ומיוחדת.

דימיתי לעצמי שהמוחות הכי חזקים, הממציאים הכי חריפים, הידענים הכי מעמיקים של המחשבה הם מן הסתם אלמונים, קמצנים, אנשים שמתים מבלי להתוודות. הקיום שלהם נרמז לי הודות לקיומם של אנשים מבריקים, מעט פחות עמידים.

ההיקש היה טבעי כל כך שראיתי כיצד הוא מתקבל בכל רגע. די היה לדמיין את האנשים הדגולים הרגילים, חפים מן המשגה הראשון שלהם, או להתבסס על אותו משגה עצמו כדי להגות דרגה גבוה יותר של תודעה - תחושה גסה פחות של חירות הרוח. פעולה כה פשוטה אשר חשפה לפני מרחבים מפליאים, כאילו צללתי אל תוך הים. דימיתי שאני מבחין ביצירות מופת פנימיות, מוסתרות תחת הברק של התגליות הפומביות, שקולות להמצאות העלומות הנגרמות מדי יום על ידי המסחר, הפחד, השעמום והמצוקה. תחבתי להנאתי את ההיסטוריה המוכרת תחת דברי הימים האלמונים.

היו אלה מתבודדים שידעו את העולם מעל לכל, בלתי-נראים בחייהם הזכים. היה נדמה לי שהם מכפילים, משלישים, מרבים בחשאי כל אישיות מפורסמת, אף שהם מסרבים בבוז למסור את סיכוייהם ותוצאותיהם המיוחדות. אני סבור שהם היו מסכימים לראות את עצמם אך ורק בתור דברים.

הרעיונות הללו עלו בדעתי במהלך אוקטובר 1893, ברגעי הפנאי שבהם המחשבה משתעשעת בהתקיימות גרידא.

חדלתי מלחשוב על כך לאחר שהתוודעתי למר טסט (אני חושב עכשיו על העקבות שאדם משאיר במרחב הקטן שבו הוא נע מדי יום ביומו). לפני שהתקרבתי אל מר טסט, צדו את עיני הליכותיו המיוחדות. חקרתי את עיניו, את בגדיו, כל מלה מן המלים החרישיות שאמר למלצר בבית הקפה שבו נהגתי לפגוש אותו. שאלתי את עצמי אם הוא חש שצופים בו. הסטתי בחטף את מבטי מעיניו, ולכדתי את מבטו העוקב אחרי. נטלתי את העיתונים שסיים זה עתה לקרוא, שיחזרתי ברוחי את התנועות המדודות שהסגיר; הבחנתי שאיש לא שם לב אליו.

כאשר הקשר בינינו נרקם, כבר לא הזדקקתי ללמוד שום דבר מן התנועות הללו. לא ראיתי אותו אלא בשעות הלילה. פעם אחת במעין בית בושת; לעתים קרובות בתיאטרון. נאמר לי שהוא מתפרנס מפעולות שבועיות צנועות בבורסה. הוא נהג לסעוד במסעדה קטנה ברחוב ויויאן. הוא אכל שם כמי שמיטהר, באותו להט. לפעמים התיר לעצמו לאכול ארוחה אטית ומעודנת במקום אחר.

מר טסט היה כבן ארבעים. הוא דיבר במהירות יוצאת דופן, בקול חרישי. הכל דהה בו, העיניים, הידיים. למרות זאת, היו לו כתפיים של איש צבא והליכתו היתה קצובה להפליא. כאשר דיבר, לעולם לא הרים זרוע ולא זקף אצבע: הוא הרג את המריונטה. הוא לא חייך, לא אמר שלום וגם לא להתראות; נדמה היה שאינו שומע את ה"מה שלומך?"

מנגנון הזיכרון שלו נתן לי חומר רב למחשבה. הסימנים שבאמצעותם הצלחתי לגבש עליו דעה, העלו בדמיוני התעמלות אינטלקטואלית שאין כדוגמתה. לא היתה זו יכולת על-אנושית, היתה זו יכולת נרכשת או מעובדת. אלו הן מלותיו שלו: "כבר עשרים שנה אין לי ספרים. שרפתי גם את ניירותי. אני מוחק בבשר החי... אני משמר את מה שאני רוצה. אבל הקושי אינו בכך, אלא בשימור של מה שארצה מחר!... חיפשתי מסננת מכאנית..."

ככל שהרביתי לחשוב על כך, הגעתי לידי מסקנה שמר טסט הצליח לגלות חוקים של הרוח הנעלמים מעינינו. ודאי, היה עליו להקדיש שנים לחיפוש הזה; ודאי וודאי, נדרשו לו עוד שנים, ולאחר מכן שנים רבות נוספות, כדי שהמצאותיו יישאו פרי וכדי להופכן לאינסטינקטים. למצוא זה שום דבר. הקושי הוא להטמיע בך את מה שמצאת.

אחת מן החקירות העיקריות של מר טסט עסקה באמנות המעודנת של המשך, בחלוקה ובמשטר של הזמן: הקצבתו של הזמן לדברים נבחרים, כדי להעשירם באופן מיוחד. הוא דאג להישנותם של רעיונות אחדים; הוא הזין אותם בשפע. זה איפשר לו לבסוף למכן את היישום של לימודי תודעתו. הוא אפילו חתר לסכם את העבודה הזאת. לעתים היה אומר: "Maturare!..." (להביא לידי בשלות)

מן הסתם, הזיכרון הייחודי שלו שימר באופן כמעט בלעדי את החלק ברשמינו שכוח הדמיון אינו יכול לבנות בעצמו. אם אנו מדמיינים מסע בכדור פורח, אנו יכולים לייצר בעוצמה ובחדות תחושות רבות שנווט עשוי לחוש. אבל תמיד יישאר דבר מה חד-פעמי בהמראה הממשית, אשר בהשוואה להזיה שלנו מבטא את ערך שיטותיו של אדם כמו אדמונד טסט.

האיש הזה הכיר מהר מאוד בחשיבותו של מה שניתן לכנות הפלסטיות האנושית. הוא חקר את הגבולות והמנגנון שלה. כמה פעמים חלם על יכולת ההתגמשות שלו עצמו!

ראיתי בו רגשות שגרמו לי לרעוד. עיקשות נוראה בהתנסויות משכרות. הוא היה ההוויה המשוקעת בווריאציה שלה, הוויה שנעשית השיטה שלה עצמה, זו שמתמסרת כולה למרות המחרידה של הרוח החופשית. הוא היה הורג את שמחתו על ידי שמחתו, את השמחה החלשה ביותר על ידי החזקה ביותר - את הנעימה ביותר, הזמנית, זו של הרגע ושל השעה החולפת, על ידי היסודית - על ידי הייחול לשמחה היסודית.

הרגשתי אפוא שהוא אדון למחשבתו: אני כותב כאן את ההבלים הללו. הבעת רגש היא תמיד הבל הבלים.

למר טסט לא היו דעות. נדמה לי שהיה מתלהב כאוות נפשו ובמטרה להגיע לתכלית מוגדרת. מה הוא עשה מן האישיות שלו? איך הוא ראה עצמו?... הוא לעולם לא צחק, לעולם לא נראה עצב על פניו. הוא שנא את המלנכוליה. כשדיבר, יכולת לחוש שאתה בתוך הרעיון שלו, במזיגה עם הדברים: יכולת לחוש מרוחק, מעורבב עם בתי המגורים, עם המרחבים העצומים, עם בליל הצבעים של הרחוב, עם פינות הרחוב... והמלים הנוגעות ביותר ללב - המלים שבשלן הדובר נעשה קרוב אלינו יותר מכל אדם אחר, הגורמות לנו לדמות שהמחיצה הנצחית בין הנפשות נופלת - יכלו לעלות בדעתו... הוא ידע מעל לכל ספק שהן עשויות לרגש כל אחד אחר. כשדיבר, ניכר היה שמלים רבות נעדרות מדבריו, מבלי שאפשר היה לשער מה המניע לכך ומהו היקף ההשמטה. המלים שבהן השתמש נישאו לעתים על גבי קולו באופן כה מתמיה, נתבהרו כל כך במשפט, עד שמשקלן השתנה, ערכן החדש. לעתים הוא איבד את משמעותן כליל, נדמה שרק מילא חלל ריק אשר יעדו היה עדיין מוטל בספק או לא הובא בחשבון בשפה. שמעתי אותו מורה על אובייקט חומרי באמצעות סדרה של מלים מופשטות ושמות עצם פרטיים.

לא ניתן היה להשיב דבר על מה שאמר. הוא הרג את ההסכמה המנומסת. השיחה נתארכה תוך קפיצות שלא הפתיעו אותו כלל.

דבר לא היה עומד בפני האיש הזה אילו החליף את מושא הרהוריו הסגורים, אילו הסב כנגד העולם את הכוח הסדיר של רוחו. צר לי שאני מדבר עליו כשם שמדברים על אנשים שעושים מהם פסלים. אני מרגיש שבינו לבין "הגאון" מפרידה חולשה רבה. הוא אמיתי כל כך! חדש כל כך! טהור מכל מרמה ומכל מקסם, נוקשה כל כך! עצם ההתלהבות שלי מסלפת אותו...

איך אי אפשר לחוש התלהבות כלפי מישהו שלעולם לא אמר דבר עמום? כלפי מישהו שנהג להכריז בשלווה: "אני לא משער אלא את דרגת הקושי או הקלות שבהכרה ובמימוש של כל דבר ודבר. אני עמל קשות כדי לאמוד את הדרגות הללו, וכדי לא להיקשר... ומה איכפת לי ממה שאני יודע היטב?"

איך לא להתמסר לאדם שנדמה כי רוחו משנה כל דבר קיים רק לשם עצמה, ומתפעלת כל דבר שמונח בפניה? דימיינתי את הרוח הזאת מניעה ומערבת, יוצרת צירופים, מציבה קישורים, משכילה לחלק ולגזור במרחב שדה ההכרה שלה, להאיר, לאבן דבר מה, להחיות דבר אחר, להציף, להניף, לתת שם לעלום, לשכוח את מה שחשקה, לדומם או לעורר דבר זה או אחר...

אני מפשט בגסות תכונות שאין לרדת לחקרן. אני לא מעז לומר את כל מה שמושאי אומר לי. הלוגיקה עוצרת אותי. אבל בכל פעם שניצבת הבעיה של טסט, מופיעות בי תצורות מסקרנות. ישנם ימים שבהם הוא עולה לנגד עיני בבהירות רבה. הוא מופיע בזיכרוני, בסמוך אלי, אני נושם את עשן הסיגרים שלנו, אני שומע אותו, אני נזהר. לעתים אני נתקל במחשבתו תוך כדי קריאה בעיתון, כאשר אירוע עכשווי מצדיק זאת. אני משחזר פעם נוספת כמה מן ההתנסויות המדומות שעינגו אותי בתקופת מפגשי הערב שלנו. כלומר, אני מדמה אותו במעשים שלא ראיתי אותו עושה. מה קורה למר טסט כשהוא סובל? כיצד הוא מכלכל את מחשבתו כשהוא מאוהב? האם הוא יכול להיות עצוב? מה עשוי להפחיד אותו? לגרום לו לרעוד?... אני חוקר. הדימוי של אדם מלוטש כהלכה נשאר בשלמותו. כשאני מתעקש לגרום לו לענות על שאלותי... הוא הופך לאחר.

הוא אוהב, הוא סובל, הוא משתעמם. כולם מחקים את כולם. אבל בכוח אנחה אחת, בכוח היאנחות אחת, אני רוצה שיערב את הסדרים והדמויות בכל לבבו.

אדגר אלן פו הוליד את בודלר, ובודלר הוליד את מאלרמה, ומאלרמה הוליד את ואלרי, שהוליד את מר טסט - כך מסכם חורחה לואיס בורחס את השתלשלות הספרות המודרנית. הסופר הצרפתי פול ואלרי (1871-1945) שקד על כתיבתו של "מר טסט" לכל אורך חייו. עוד כשהיה בן עשרים וחמש פירסם את החלק הראשון של היצירה, "ערב במחיצת מר טסט", המוגש כאן בתרגום חדש. דמותו הבדיונית של מר טסט היא סמל לאינטלקטואל המודרני ולזניחת האידיאל של הגאון הרומנטי; אדם שמחויבותו למחשבתו טהורה ומוחלטת כל-כך, עד שאין לו צורך להראות עצמו ברבים ולהתהדר בהישגיו. בפרוזה דחוסה ומרוחקת, הגה פול ואלרי אדם אלמוני, הנראה כמו כל אחד מההמון העובר ברחוב; אך למעשה, דמותו של מר טסט היא מעין מפלצת מופשטת - מכונה שכלתנית שאינה מסתפקת לעולם במה שהיא יודעת, ודוחקת את גבולות המחשבה עד שהיא נעלמת בתוך סודותיה.



תחריטים מעשה ידיו של פול ואלרי לסיפורו "מר טסס"


פול ואלרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו