בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלילה הזה כולנו מסובין לסימפוזיון

חג הפסח לא רק איבד את צביונו החקלאי המקראי, אלא גם לבש בתקופת חז"ל צורה הלניסטית מובהקת

תגובות

מה לגדיא דזבין אבא ולחג הפסח? שלא כמו בסדר שלנו, הגדי הזה באמת מובל כצאן לזבח. החג המקראי היה העיד אל-אתחא שלנו - חג רועים, שהקורבן שימש בו גם כסעודת חג (כבש) וגם כהגנה נגד המזיקים (תיש). ה"פסח" הוא הכינוי לבהמת הקורבן עצמה, והגדי היה שעיר לעזאזל שנועד לרצות את כוחות האופל. בדת העממית של ערב הקדם-איסלאמית היו זובחים זבח כזה על סף האוהל לרגל חתונה או טקס הגנה מפני מגיפה. מדם הקורבן היו מזים על ה"מזוזות" - על יריעות הפתח שמוזזות לשם כניסה - כסגולה נגד המזיקים.

היהדות, שהתגבשה כדת נבואית חדשה בחציו השני של האלף הראשון לפנה"ס, ירשה את הפסח מן הדת העברית הקדומה, אבל שינתה מאוד ממנהגיו. החג נהפך בהדרגה לחג נטול פסח, כלומר ללא קורבן. אבל לא רק הברבקיו של החג העברי נעלם, אלא כל תוכנו של החג השתנה. בתפוצות היהודיות חדל הפסח להיות חג טבע כפי שהיה במקורו, ונהפך לחג של מיתוס היסטורי: האביב פינה את מקומו לסיפורי מצרים. מה שפחות ידוע הוא שלא רק הגברת הוחלפה, אלא גם האדרת: הפסח החדש הזה השיל מעליו את הטקס הקדום ולבש גינונים יווניים.

בחג שלנו כבר לא זובחים טלאים וגדיים על סף הבית וגם לא מורחים את הדם על יריעות האוהל, אבל יש בו אכילה ושתייה, הרבה דיבורים, ומנהגים רבים אחרים שאין להם כל זכר במקרא, אלא בתרבות הכללית של התקופה. הפסח המוכר לנו עוצב בתקופה ההלניסטית, והוא "משתה" כהלכתו במסורת היוונית של הסימפוזיון (=שתייה יחד). הסימפוזיון היה נערך בהסבה על הצד על ספות הסבה מיוחדות לכך. השתייה בו לא היתה חופשית אלא התנהלה על פי מצוותו של שר הטקס, שניצח על סדר השתייה והדיבור. סדר הפסח נערך במתכונת זו ממש: "כולנו מסובין" כבמשתה היווני, ושהשתייה והשיחה אינן חופשיות אלא על פי סדר הטקס, שמנהל אחד המשתתפים. בתחילת המשתה ניסכו יין לדיוניסוס מקובעת מיוחדת שאסור היה לשתות ממנה, וכל ייעודה היה לזמן את האל למקום כדי שישפוך מרוחו על המשתה וקרואיו. כך גם מכוסו של אליהו, שהחליף אצלנו את דיוניסוס, אסור לשתות, והיא ממתינה לו רק למען יפקוד את הבית ויברך אותו.

כפי שאפשר ללמוד מן ההגדה עצמה, בתחילה לא היה טקסט קבוע, אלא שיחת משתה של חכמים, ממש כסוקרטס ומרעיו בשעתם. הנוהג לספר את הסיפורים המיתיים ולדרוש מדרשים על תולדות החג, וכן השירים והדברים שמטרתם הוראה לצעירים - אף הוא בעקבות הנוהג במשתה היווני המסורתי. חיבורי ה"סימפוזיון" של אפלטון וכסנופון וכן שירי המשתה ששרדו בידינו מעידים על הקדשתו של המשתה לשיחה ולחינוך כבר במאה השישית לפנה"ס. שיריו של המשורר תיאוגניס לאהובו קירנוס, ואתם שירים רבים אחרים, נאספו בקורפוס עצום של שירי משתה דידקטיים, שתכליתם היתה הכנסת הצעירים למעגל התרבות והחברה.

הציווי "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" והטעם שניתן לו בתלמוד הירושלמי "שלא יהא עומד מחבורה זו ויכנס לחבורה אחרת" קשורים גם הם למסורת זו. האיסור על אפיקומן אינו נוגע במישרין למצת ה"צפון", אלא למנהגי הסימפוזיון היווני. זו אזהרה מפני ה"אפי-קומוס" - התהוללות שיכורים שהתחוללה לא פעם בתום המשתה. נהוג היה שחבורות יוונים הוללים היו נודדות ממקומן ופולשות לבתי אחרים, ושם, בספק צחוק, הם היו מרעישים, מקימים מהומה ותובעים לקבל מטעמים ומתנות. זכר לזה אפשר למצוא גם בדברי רש"י שעדיין דורש את מובנו של האפיקומן כ"אפיקו מן" (=הוציאו מטעמים) ומסביר "כדרך שבימי קדם היו מסיימים את סעודתם במטעמים".

עם זאת, קישורו של האפיקומוס עם גניבת ה"צפון" אינו טעות. הציווי בהגדה הוא ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אבל המנהג כה השתרש, שלא היה אפשר להימנע ממנו לגמרי, אלא רק להכיל אותו: במהלך הסדר מפטירין (=פודים) את הצפון מידיהם של הילדים במתנות, אך לא מתירים להם, ובוודאי לא למבוגרים, לעבור מחבורה לחבורה ולדרוש כופר כזה בכל מקום. כופר המתנות שבו פודים מהילדים דווקא את האפיקומן קשור במקורו של מנהג "הכופר" היווני.

שוד המטעמים והמתנות של האפיקומוס התפתח כנראה מן התרבות העממית והוא מתועד כבר במנהגם של הילדים בחג הסנוניות - חג שבו הם היו סובבים בין הבתים ותובעים בשירתם "מתנות למען הסנונית". במציאות האורבנית בחברה היוונית וההלניסטית אומץ המנהג על ידי צעירים הוללים ועבר את גבול הטעם הטוב. לסיום (לא מומלץ ללמד את הילדים) הנה שיר הסנונית מן האי רודוס בתרגומי מיוונית:

שיר הסנונית

באה באה הסנונית,

מביאה זמנים יפים

של שנים יפות,

לבנה על הבטן

ושחורה על הגב.

גלגל עוגה

מבית רב-שפע,

נאד של יין,

שקיק של גבינה,

פת קבר, גם לחם צח

לא תדחה הסנונית.

נסתלק או נקח?

- אם תתן לנו משהו;

ולא - לא נניח!

בואו נקח את השער או את המזוזה

או את האשה היושבת בפנים!

קטנה היא, בקלות נשאנה.

ואם אמנם תביא משהו, הבא משהו גדול!

פתח, פתח לסנונית את השער!

הן לא זקנים אנחנו, אלא ילדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו