בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"A Little War That Shook The World", Ronald D. Asmus | מלחמת חמשת הימים

ספרו של רונלד אסמוס מתאר את המהלכים שהובילו למלחמה בין גיאורגיה לרוסיה בקיץ 2008, ומגיע למסקנה כי משמעויותיה האסטרטגיות חורגות מתחומו המצומצם של הקווקז, ובעתיד יביאו לזעזוע בעולם כולו

תגובות

A Little War That Shook The World

$27 ,Ronald D. Asmus .Palgrave Macmillan, 254pp

את נשיא גיאורגיה, מיכאיל סאאקאשווילי, פגשתי לראשונה ב-2001, כאשר כיהן כשר המשפטים בממשלתו של הנשיא אדוארד שוורדנאדזה. השתתפתי בסמינר בינלאומי על דמוקרטיה באתר נופש מצפון לבירה טביליסי, וביומו האחרון של הסמינר הגיע גם הוא. רוב המשתתפים היו פוליטיקאים גיאורגיים - תערובת לא מרשימה במיוחד של ביורוקרטים סובייטים לשעבר ופעילי ציבור שהזכירו לי, ולא לטובה, את מה שקרוי אצלנו "פעילי שטח". רובם לא ידעו אנגלית, לא היה להם מושג על המערב, ונראה כי ערכים ותהליכים דמוקרטיים בסיסיים היו מהם והלאה.

כאשר הופיע סאאקאשווילי, הוא בלט בשונותו: צעיר, נמרץ, כריזמטי, תזזיתי, תקיף על גבול התוקפנות. השכלתו המשפטית באוניברסיטת קולומביה, לשונו האנגלית הקולחת, אורח דיבורו ורוחב השכלתו הציבו אותו מיד בליגה אחרת מזו של שאר המשתתפים. לאחר שיחה בינינו בארוחת צהריים הציע לי להתלוות אליו במכוניתו בנסיעה חזרה לטביליסי.

במקום ללימוזינת מרצדס מפוארת - סמל הסטטוס של האליטות בעולם הפוסט-קומוניסטי - הוביל אותי לג'יפ, התיישב ליד ההגה והחל שועט בפראות בכבישים המשובשים דרך ההרים והגאיות המדהימים של גיאורגיה. שומרי ראשו, שנסעו אחרינו במכונית שרד, בקושי הדביקו אותנו. לפי הבעת פני הסיק כנראה שנהיגתו הפראית קצת מפחידה אותי, ואמר: "אל תדאג, אני נהג טוב". זה לא בדיוק הרגיע אותי, אך השיחה אתו בדרך, ואחר כך בלשכתו, חשפה לפני אדם מיוחד במינו. "ראית את הפוליטיקאים שלנו", אמר, "הם לעולם לא יוציאו אותנו מן הבוץ. אנחנו צריכים אנשים צעירים, חניכי המערב, לא קומוניסטים שזנחו את האידיאולוגיה המארקסיסטית אך לא את הלוך המחשבה הסובייטי, או ברנשים וראשי חמולות שכל עניינם להעשיר את עצמם ואת בני דודם". כאשר בהמשך דבריו פתח בדברי ביקורת על הנשיא שוורדנאדזה ועל השחיתות ואוזלת היד שמסביבו, שאלתי אותו בעדינות מה הוא עושה בממשלה זו. "בקרוב אני עוזב - מה יקרה אחר כך, איני יודע". כשליווה אותי למלוני, אמר שישראל היא בשבילו דוגמה לארץ קטנה שאנשיה גדולים: "בן גוריון הוא הגיבור שלי - וזו אינה חנופה. אני באמת חושב כך".

כשנפרדנו, ידעתי שעוד נשמע עליו כולנו וחשתי כי הוא נועד לגדולות, אבל גם לצרות. אכן, לאחר כמה חודשים הוא עזב בטריקת דלת את הממשלה וב-2003 עמד בראש "מהפכת הוורדים", שסילקה ללא שפיכות דמים את שוורדנאדזה, והוא נבחר בעצמו ברוב עצום לנשיא גיאורגיה. כהונתו התאפיינה במרץ מדהים, סילוק שכבה שלמה של עסקנים ופונקציונרים מהדור הקודם והחלפתם בצעירות ובצעירים חניכי המערב, וכן רפורמות מרחיקות לכת בממשל, כמו פיטורי כל השוטרים והקמת משטרה חדשה, שאומנה על ידי מומחים אמריקאים. בשנות כהונתו גדל התל"ג הגיאורגי ב-8.5% בממוצע בכל שנה, והכנסות המסים הוכפלו פי ארבעה. טביליסי נהפכה מעיר שדה סובייטית מוזנחת לבירה שוקקת ומודרנית.

יחד עם זאת, מכיוון שאצה לסאאקאשווילי הדרך, לא תמיד נעשו הדברים על פי הנהלים המקובלים, ונוצר הרושם כי התוצאות - המרשימות - האפילו על האמצעים, שהיו לעתים בעייתיים אם לא אוטוריטריים. מדיניות ההתקרבות למערב והרצון להשתלב בנאט"ו ובאיחוד האירופי זכו אמנם לתמיכה עצומה בארצו, אך הביאו עליו את איבתה של מוסקווה של פוטין. ובקיץ 2008 התפוצץ כל זה, כאשר לאחר פרובוקציות רוסיות מתמשכות הוביל סאאקאשווילי ("מישה" בפי כולם, אוהביו ואויביו גם יחד) את ארצו למלחמה חסרת תוחלת עם רוסיה.

מסטאלין ועד שוורדנאדזה

סאאקאשווילי הוא אספקלריה של ארצו ועמו. אין כגיאורגים עם נעים, מאיר פנים, מכניס אורחים ותרבותי, אוהב אמנות ומעריץ יופי ואסתטיקה - ולעתים פראי ובלתי מרוסן. הגיאורגים מתגאים בכך כי קיבלו את הנצרות כבר ב-337 לספירה, לעומת הרוסים שהתנצרו רק במאה העשירית, ולכן הם רואים את עצמם כעם תרבותי ואירופי ואת הרוסים כחצי-אסיאתים וברברים; יחד עם זאת, האכזרים שבראשי המשטר הסובייטי היו גיאורגים - יוסף סטאלין ולברנטי בריה. אבל אחד מראשי הפרסטרויקה בימי גורבצ'וב היה גם הוא גיאורגי - שר החוץ הסובייטי שוורדנאדזה (שנקרא "אדוארד" על שם המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני, אדוארד ברנשטיין).

בשנים האחרונות הופיעו על במת ההיסטוריה בגיאורגיה אישים ססגוניים שבביוגרפיה האישית שלהם שילבו ניגודים שבמערב אפשר למצוא דומים להם רק בפירנצה של תקופת הרנסנס: זייפן שטרות ומטבעות, שהיה גם אחד הציירים הבולטים במדינה ושלח את ידו גם בפוליטיקה; או בלשן בעל שם שנהפך לפוליטיקאי לאומני ועריץ, עד שהודח.

חלק מסתירות אלה ניכרות גם באישיותו של סאאקאשווילי, ורונלד אסמוס, מחבר הספר "A Little War That Shook The World" ("מלחמה קטנה שזיעזעה את העולם"), אינו מתעלם מהן, אף על פי שאהדתו נתונה לגיאורגיה. אך מה שאסמוס, לשעבר אחד מבכירי משרד החוץ האמריקאי וכיום נשיא קרן מרשל, מצליח להצביע עליו בספרו הוא כי תהיה זו טעות לראות את המלחמה קצרת הימים בין גיאורגיה לרוסיה בקיץ 2008 כנובעת אך ורק ממהלכיו של סאאקאשווילי. עם זאת, אין להתעלם מכך שהחלטותיו להגיב בכוח על פרובוקציות רוסיות מתמשכות שיחקו לידיה של מדיניות רוסית שנלוותה לה איבה אישית של פוטין לנשיא הגיאורגי (בשיחה עם נשיא צרפת, סרקוזי, אמר פוטין בהתייחסו לסאאקאשווילי כי "צריך לתלות אותו באשכיו").

הרקע לסכסוך קשור לתהליכי ההתפרקות של ברית המועצות, כמו למיקומה האסטרטגי של גיאורגיה בצומת הגיאו-פוליטי שבין אירופה לאסיה, החולש על מסלולי צינורות הנפט והגז מהים הכספי. אבל שורשיו עמוקים יותר: בתודעה הגיאורגית, רוסיה היא המשעבד והמדכא ההיסטורי.

המדינה הגיאורגית - לעתים מאוחדת, לעתים מפוצלת לנסיכויות משנה - שמרה על עצמאותה וזהותה במשך מאות שנים מול שתי אימפריות רבות עוצמה: העותמאנית והפרסית. היא שמרה על ייחודה הלשוני, על מסגרתה הכנסייתית העצמאית ועל זיכרון היסטורי שבו מככבים מלכים ושליטים ששמם תמר ודוד. אך לקראת סוף המאה ה-18 נאלצו השליטים הגיאורגים לבקש חסות מרוסיה הנוצרית מפני שליטיהן המוסלמים של האימפריות הפרסית והעותמאנית. ב-1801 הפך הצאר אלכסנדר הראשון את החסות לסיפוח, השליטים הגיאורגים הודחו, הכנסייה הגיאורגית העצמאית חוסלה ומאמיניה הוכפפו לכנסייה הרוסית האורתודוקסית, וגיאורגיה חדלה להתקיים כיישות עצמאית. חלק מהאצולה הגיאורגית אמנם נקלט באצולה הרוסית (הנסיך פיוטר בגרטיון, למשל, נהפך לאחד המצביאים הרוסים המובילים נגד נפוליאון), אך בעקבות הסיפוח הושלטה מדיניות רוסיפיקציה תרבותית ולשונית מרחיקת לכת.

מציאות זו הביאה לכך כי במפלגות המהפכניות הסוציאליסטיות הרוסיות (שבהן רב היה מספרם של בני המיעוטים, כולל, כמובן, היהודים) בלט חלקם של הגיאורגים, ועם פרוץ המהפכה הבולשוויקית, שבהשראת לנין הכירה בשלב הראשון בזכות העמים הלא-רוסיים לעצמאות, הכריזו הגיאורגים על עצמאות ב-1917. בראש המדינה העצמאית עמדו הסוציאל-דמוקרטים (ה"מנשביקים") בהנהגתו של נואה ג'ורדניה - אינטלקטואל מרשים שגם חיבר ספר תיאורטי חשוב, ובו ניסה (כמו האוסטרו-מארקסיסטים וגם דב בר בורוכוב) לשלב בין סוציאליזם ללאומיות. לאחר כמה שנים של עצמאות נסחפה גם גיאורגיה למלחמת האזרחים ברוסיה-רבתי וב-1921 כבש הצבא האדום את טביליסי, וגיאורגיה סופחה לברית המועצות. עם זאת, ולא מעט בגלל מעמדו של סטאלין, זכתה הרפובליקה הסובייטית הגיאורגית למידה יחסית גדולה של אוטונומיה ממוסקווה. אך כל זה לא כיסה על העובדה כי בפעם השנייה בתוך כ-100 שנים איבדה גיאורגיה את עצמאותה - אם כי למוסקווה הסובייטית, לא הצארית.

התעוררות "הסכסוכים הרדומים"

על רקע זה ברור מדוע הפרסטרויקה השתלבה בגיאורגיה, כמו בליטא ובאסטוניה, עם עלייתה של תנועה לאומית מקומית, שביקשה תחילה אוטונומיה ולבסוף עצמאות לאומית, שאותה השיגה עם התפרקותה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. אך באותה עת נזרעו גם זרעיה של מלחמת 2006: גיאורגיה הסובייטית כללה גם מחוזות - אבחזיה, דרום אוסטיה ועוד - שבהם היתה לקבוצה האתנית המקומית אוטונומיה. גיאורגיה העצמאית ביקשה להחיל את ריבונותה גם על שטחים אלה, אבל אוכלוסיותיהן פנו למוסקווה, ובשורה של היתקלויות ומלחמות זעירות, שזכו לתשומת לב מועטת מאוד במערב, לא הצליחה גיאורגיה להשליט את ריבונותה על מחוזות אלה.

צבא רוסי נכנס לאזורים המורדים, ובאבחזיה התרחש בתמיכתו טיהור אתני של הגיאורגים המקומיים: כרבע מיליון מהם גורשו או ברחו לתחומיה של גיאורגיה-גופא. בתהליכים מורכבים רוסנו מלחמות אלה באמצעות האו"ם והארגון לביטחון ושלום באירופה, בעוד ששמירת הפסקת האש הופקדה בפועל בידי הצבא הרוסי, שאמור היה להפריד בין הגיאורגים לכוחות של המחוזות המורדים. מכיוון שהצבא הרוסי היה זה שסייע למחוזות המורדים, נוצר המצב האבסורדי שאחד הצדדים בסכסוך - שאמור במצבים כאלה להיות נייטרלי - הוסמך על ידי הקהילייה הבינלאומית להיות המפקח על הסכסוך עצמו. לאירופים ולאמריקאים, שהיו טרודים בשנות ה-90 בהתמודדות עם הסכסוכים ביוגוסלביה לשעבר, כמו גם בעיראק, לא היו עניין ופנאי ליצור מערכת אמינה יותר של פיקוח בקווקז. התוצאה היתה כי מאז שנות ה-90 היו המחוזות המורדים דה-פקטו בשליטה רוסית, וגיאורגיה איבדה כרבע משטחה. התערבות עוינת זו הזכירה לגיאורגים את הטראומות של 1801 ו-1921: שוב מנסה גוליית הרוסי להשתלט על דוד הגיאורגי.

זו היתה תמונת "הסכסוכים הרדומים", שאותה ירש סאאקאשווילי כשנבחר לנשיאות ב-2003. קודמו, שוורדנאדזה, ניסה להגיע לפתרון מוסכם ונכשל, והאיבה שרחשה לו מוסקווה של פוטין (לא רק בגלל מעמדו כנשיא גיאורגיה העצמאית, אלא גם בגלל התפקיד שמילא בפירוק ברית המועצות) גררה גם כמה ניסיונות להתנקש בחייו.

כשעלה סאאקאשווילי לשלטון, אימץ לעצמו שתי מטרות: ראשית, לקרב את גיאורגיה למערב, וזאת בשילוב עם רפורמות מינהליות וכלכליות מרחיקות לכת; שנית, להחזיר את "השטחים הכבושים" לשלטונה של גיאורגיה, תוך נכונות להעניק להם אוטונומיה מרחיקת לכת. המערב תמך במדיניות זו (בז'רגון הדיפלומטי: "שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של גיאורגיה"), אך לא עשה מאמץ משמעותי לקדמה. כמה פגישות פסגה בין סאאקאשווילי לפוטין העלו חרס, כי רוסיה היתה מעוניינת בהמשך הסטטוס קוו. הפגישות בין השניים גם העמיקו את האיבה ביניהם, שכן סאאקאשווילי יצא מתוך הנחה שמדובר בשיחות בין מנהיגיהן של שתי מדינות ריבוניות; פוטין, לעומת זאת, לא השתחרר מן הפטרונות המסורתית הרוסית. מהפכת הוורדים הלא-אלימה בגיאורגיה, כמו גם המהפכה הכתומה באוקראינה, עוררו ברוסיה חשש מפני תופעות חתרניות דומות, העשויות לערער את משטרו הניאו-אוטוריטרי של פוטין.

ואז, לפי אסמוס, עשה המערב שתי טעויות: ההכרה בעצמאות קוסובו והחלטות שהגיע אליהן בפסגת נאט"ו בבוקרשט באפריל 2008. עמדתו של אסמוס מורכבת ומעניינת: לטענתו, בשני המקרים המהלכים המערביים לא היו הסיבה לחרפת היחסים בין גיאורגיה לרוסיה, אך בשניהם הם העניקו לרוסיה תואנה ותירוץ למהלכים שהובילו למלחמה.

ההחלטה הגרועה ביותר

אסמוס מתאר בפירוט את ההבדלים המהותיים בין המצב בקוסובו לבין המצב בחבלי אבחזיה ודרום אוסטיה. אך לדעתו זה אינו חשוב; מה שהכריע, לדעתו, הוא שהמערב שהחליט - בצדק, לשיטתו - להכיר בעצמאות קוסובו, לא הביא בחשבון את השלכות המהלך על מדיניות רוסיה. רוסיה אמנם הודיעה כי אם תזכה קוסובו בעצמאות, יחול אותו כלל גם על אבחזיה ודרום אוסטיה, אבל במערב לא התייחסו לכך ברצינות. כאשר החלה רוסיה בצעדים שנועדו להעמיק את אחיזתה בחבלים אלה - הענקת אזרחות רוסית לתושביהם, העברת נשק כבד לצבאות המקומיים, תגבור "כוחות שמירת השלום" הרוסיים באזור ולבסוף ההודעה כי יחסי מוסקווה עם החבלים הפורשים ינוהלו מעתה על ידי משרד החוץ הרוסי בעקבות החלטת הדומה על הכרה בעצמאותם - הם התקבלו בההפתעה מוחלטת במערב, ובתגובות מנהיגיו ניכר חוסר אונים.

כך גם באשר להחלטות בוקרשט: ארצות הברית אמנם דחפה להעניק מעמד של מועמדות בנאט"ו לאוקראינה ולגיאורגיה, אך לא הצליחה להתגבר על התנגדותן של גרמניה וצרפת - עדות לאיבוד מעמדה ההגמוני של ואשינגטון בעקבות כישלונות ממשל בוש. אך מצד שני, כדי להרגיע את שתי המדינות בשל חששותיהן מפני ניאו-אימפריאליזם רוסי, הוחלט באותה עת להבטיח להן כי ברבות הימים יימצא להן מקום בנאט"ו.

לפי אסמוס, זו היתה ההחלטה הגרועה ביותר האפשרית: מצד אחד, לא זכו גיאורגיה ואוקראינה למטרייה ההגנתית של נאט"ו; מצד שני, ההצהרה שבסופו של דבר מקומן בנאט"ו רק הדאיגה והרגיזה את רוסיה. מכיוון שרוסיה הבינה כי המחלוקת הפנימית בנאט"ו תמנע מהמערב פעולה אפקטיבית ביחס לגיאורגיה, החלה מוסקווה בשורת המהלכים שהעמידו את גיאורגיה בפני מצב בלתי אפשרי: או לקבל את הסיפוח הרוסי הזוחל של המחוזות המורדים, שהיה בו איתות ברור לכך כי מוצב סימן שאלה על העצמאות והריבונות של גיאורגיה עצמה; או לנסות ולעצור מהלכים אלה בכוח הזרוע - צעד שלא היה לו שום סיכוי מול עוצמתה העדיפה של רוסיה.

אסמוס מתאר את המהלכים הגיאורגיים שהובילו לקראת המלחמה בפירוט רב, ואהדתו למצוקתו של סאאקאשווילי ברורה; עם זאת, אין הוא חוסך ממנו ביקורת, הן על כמה ממהלכיו ובייחוד על הרטוריקה המתלהמת שלו (זה לא עוזר אם אתה מכנה את פוטין הגוץ בשם "לילי-פוטין", בייחוד כשאתה עצמך מתנשא לגובה של 2 מטרים). אבל אסמוס סבור כי אם סאאקאשווילי לא היה מגיב על מהלכי רוסיה, ממשלתו היתה נופלת וסביר כי היתה מתרחשת הפיכה בטביליסי, שאחת מתוצאותיה היתה ככל הנראה העמדת מדינאי פרו-רוסי בראשות גיאורגיה (שמו של המועמד היה ידוע לכל). למעשה, הדבר היה מביא לחיסול העצמאות הגיאורגית והפיכתה לגרורה רוסית.

ברור כי סאאקאשווילי נפל בפח הרוסי. הצבא הגיאורגי - שחלק מתחמושתו נקנה בישראל ואומן בחלקו על ידי קצינים לשעבר מישראל - ניגף; גיאורגיה איבדה את שארית אחיזתה במחוזות הבדלניים, והכפרים הגיאורגיים שעוד נותרו בדרום אוסטיה רוקנו מתושביהם, שנהפכו לפליטים; רוסיה הכירה רשמית בעצמאות המחוזות דרום אוסטיה ואבחזיה וחתמה אתם על חוזי הגנה, שלמעשה סיפחו אותם לרוסיה; והסיכוי כי גיאורגיה תצורף לנאט"ו או לאיחוד האירופי שואף כעת לאפס. יחד עם זאת, סאאקאשווילי הצליח, למרות כל כישלונותיו, להציל בעור שיניו גם את מעמדו כנשיא וגם את עצמאותה של גיאורגיה, מוקטנת ומוחלשת ככל שתהיה.

אך המשמעויות האסטרטגיות חורגות מתחומו המצומצם של הקווקז: המלחמה הוכיחה את חוסר האונים של המערב מול רוסיה מתחזקת ואסרטיבית. ארצות הברית פירסמה הצהרות תמיכה בגיאורגיה, אך לא עשתה מאומה, וכך גם נאט"ו. האיחוד האירופי נותר מפולג: שר החוץ השוודי, קרל בילדט, אמנם פירסם הצהרה מרשימה המשווה את טיעוניה של רוסיה לטענות היטלר על חבל הסודטים, אך האיחוד האירופי לא גיבש מדיניות משלו ורק נשיא צרפת (אז הנשיאה התורנית של האיחוד) חש למוסקווה והשיג הפסקת אש שלמעשה אישרה את הישגיה של רוסיה.

קיצורו של דבר, לפי אסמוס, מלחמת חמשת הימים בין רוסיה לגיאורגיה היתה אבן דרך מכרעת בסיומה של ההגמוניה האסטרטגית האמריקאית ובחזרתה של רוסיה כשחקנית מובילה בתחום היחסים הבינלאומיים. זו הסיבה לכותרת הספר, שהיא אולי מופרזת, אבל ביסודה מוצדקת.

לעמים קטנים יש בכך משום לקח: מעצמה גדולה לא תתערב לטובתה של מדינה קטנה, אלא אם כן האינטרסים המיידים שלה מעורבים בכך. עם זאת, נכונותו של סאאקאשווילי - עם כל פזיזותו מצד אחד וחולשתה של גיאורגיה מצד שני - מעידה על כך שלעתים האי-נכונות לוותר משתלמת, אף שיש לה מחירים כבדים. מותר אולי לשאול מה היה מהלך ההיסטוריה אילו נשיא צ'כוסלובקיה, אדוארד בנש, היה מסרב ב-1938 לקבל את תכתיבי הסכם מינכן ומחליט להתנגד צבאית לפלישה הנאצית. תשובה אין, אך השאלה מטרידה ועומדת בעינה.

הפרופ' שלמה אבינרי ערך את הקובץ "מלחמה ושלום", שהתפרסם לאחרונה בהוצאת מרכז זלמן שזר



חיילים גיאורגים תחת התקפה רוסית, העיר גורי, אוגוסט 2008


נשים גיאורגיות נמלטות מכפרן, אוגוסט 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו