שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נערי רפול של צה"ל 2010 - המסלול המפרך מתא המעצר לסיירת צנחנים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה ויילר-פולק

אור שלו וניסים סיבוני לוחמי גדוד 202 וסיירת חטיבת הצנחנים מוגדרים היום בקלות "מלח הארץ". את חייהם החלו במסלול שברוב המקרים מסתיים בין כותלי הכלא. המוסדות השונים ויתרו עליהם בקלות, אך הם לא ויתרו על עצמם, ושירות צבאי שהתחיל בטירונות בחוות השומר כחיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) מסתיים במסקנה כי מוותרים על בני נוער רבים, שבנסיבות אחרות יכולים להיות מכונים טובי בנינו. 240 איש מתגייסים בכל מחזור של טירונות בחוות השומר ובסך הכל כ-800-900 בשנה. 15% מהם לא מסיימים טירונות.

מסלול חייו של ניסים סיבוני מאשקלון היה נראה חתום. בגיל 16 הוזמן למבחנים לנבחרת ישראל בכדורגל, התקבל לשם ואף התקבל לקבוצת מכבי חיפה, כשאותר על ידי צייד כישרונות. סיבוני, בן 20, עבר לפנימייה בנהלל אך בסוף שבוע אחד, כשחזר הביתה לחברים באשקלון, הכל נקטע.

הסכינים נשלפו

"יצאתי בערב עם כמה חברים ופגשנו קבוצה נוספת של חבר'ה שחבר שלי הסתבך איתם במשך השבוע", מתאר סיבוני, "הם התחילו לדבר ותוך דקה סכינים נשלפו. ניסיתי לדבר, לפתור את הבעיה, אך הם פירשו זאת כהתערבות והמצב הידרדר. באותו רגע אתה שוכח - משפחה, בית וחברים. זה רק אתה ומה שיש עליך, ככה הרגשתי אז", משחזר סיבוני את מה שנראה כעת כעבר רחוק, בעודו יושב בבסיס אימונים חטיבתי של הצנחנים שבו הוא עובר הכנה לקורס מ"כים. "האירוע המשיך כשחבר שלי נדקר, התעצבנתי ובלי להבין מה קורה זרקתי אבן על הנער שפגע בו והוא סיים עם זעזוע מוח. אז כולם נבהלו וברחו".

סיבוני וחבריו נעצרו לחקירה ובאותו רגע סיבוני הבין שהוא יכול לשכוח מכל הישגיו. "נכנסתי לתא המעצר ועד היום אני זוכר את טריקת הדלת אחריי. אז הבנתי שהכל נמחק. לא הסכמתי לדבר. אז שמו אותי בתא עם אנשים קשים שריצו מאסר על רצח. ואני, אמנם נער בעייתי, אבל מעולם לא התכוונתי להיות עבריין".

אזוק כמו חיה

סיבוני ישב במעצר כשבועיים ולאחר מכן במעצר בית של שנה. "הבנתי שנותרתי רק עם הרע וזו התמודדות עם קשיים רבים, כמו האכזבה של ההורים, של האחים, ולראות את העצב של אחי הגדול שהוא איש סודי, בהארכת המעצר כשאני אזוק בידיים וברגליים כמו חיה, לראות את פניו אמר הכל. פתאום לא אפשרו לי לשחק כדורגל בגלל מעצר בית, ורק נפגשתי עם קצינת מבחן כדי להוכיח שאני נורמטיבי ורוצה לחזור לחברה, להוכיח לכולם, לרשויות, למשפחה, שכולם מתחילים לדבר עליך במונחי ?בעייתי' כשאתה יודע שזה ממש לא המצב".

סיבוני, שהפסיק ללמוד בכיתה ט', רצה לחזור ללימודים אך לא התקבל לאף בית ספר באזור. הוא התחיל לעבוד עד שהצליח לממן לעצמו לימודים אקסטרניים והשלים בגרות במתמטיקה ואנגלית, ועל אף שנרשם לשלוש יחידות, מחוסר אמונה בעצמו, הועבר לארבע יחידות, מעין הוכחה שהיה חייב לעצמו. הזמן חלף וסיבוני לא קיבל צו גיוס כמו חבריו.

לכן חשב לוותר על השירות. "ואז החלה מלחמת לבנון השנייה שבה נפגע חבר של אחי. ביקרתי אותו בבית לוינשטיין, שם שמעתי סיפורים רבים על הצבא. לא באתי מבית ציוני שבו מדברים על אהבת המדינה, לא היה לי את זה ומהם קיבלתי את זה לראשונה". אז החליט סיבוני שיתגייס ויצא למבצע שיגור מכתבים לצבא.

"נעניתי שהחליטו לגייס אותי לחוות השומר. הגעתי לצו ראשון והפנו אותי ישר לקב"ן. היא נתנה לי טופס ואמרה ?זה מה שאתה צריך לעשות כדי להשתחרר' ואני מסביר לה שאני רוצה להתגייס. והיא ממשיכה ?אתה והצבא לא באותו ראש, אתה לא מתגייס, שלא תרביץ לי', ואז הבנתי שיש לה מידע עליי והיא הסבירה שכתוב שאני אלים".

העבר נשכח

אחרי האירוע דיבר סיבוני עם קב"ן אחר שהסביר על חוות השומר. "הייתי מאושר והתכוננתי כאילו אני הולך למקום הכי מובחר. כששאלו למה אני רץ, הסברתי שאני רוצה להיות לוחם, וכולם צחקו עליי".

סא"ל רז קרני, מפקד בסיס חוות השומר, איש צבא זה 21 שנה, גדל כלוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים והיה גם מפקד ביחידת "מגלן". כיום, בפיקוד על חיילי המקא"ם, הוא מרגיש שהוא מחולל שינוי. "כשנער כמו ניסים יושב בכלא בגיל 17 ובגיל 18 מסיים מסע כומתה ועוד בסיירת, שגם מאיפה שאני בא זה נחשב קשה, אנחנו מבינים שעשינו משהו. לא הסתכלנו על העבר של החיילים, העברנו אותם תהליך שסופו תלוי בפוטנציאל האישי של כל אחד מהם.

"חוות השומר הינו מקום שיוצר מפגש קצוות", מסביר קרני, "אלו הבנות הטובות ביותר שמתמודדות אחרי ארבעה חודשי שירות עם אנשים עם הבעיות הקשות ביותר. הדבר יוצר קשיים שמהם שני הצדדים לומדים וצומחים. הסגל מתמודד עם אלימות מילולית רבה, ועשרה ימים ראשונים של כל טירונות קשים ביותר: אדם שרגיל לפתור הכל באלימות מקבל פקודה מחיילת בת 18 לקום בארבע וחצי בבוקר.

גדל אצל הדודה

"אצל רוב החיילים השאיפה היא לתיקון אישי ואנו רואים בעבודתנו מעשה לטובת כלל החברה. בכל טקס סיום שבו אמא ניגשת אליי ואומרת ?כפרה עליך מפקד הבסיס, הבן שלי למד לומר תודה, לעזור בבית, אני מבין שעשינו עוד שינוי קטן".

אור שלו מתגאה בתגיות שלכתפיו, תגיות חניך בקורס מ"כים. "אף פעם לא ראיתי עצמי במקום כזה", אומר שלו, בן 21 וחצי, חייל בגדוד 202 בצנחנים, "בסביבה שלי בבית אף אחד לא מבין למה אני עושה את זה". שלו, שמוכר בצבא כחייל בודד, היה כזה רוב שנותיו. הוא גדל במשפחה חד-הורית בקרית חיים ואמו נפטרה בניתוח בהיותו בן שמונה. אז גם הפסיק ללמוד.

"גדלתי אצל הדודה ולקראת כיתה ט' ניסיתי לחזור ללימודים, אך אף בית ספר לא קיבל אותי. אז שכרתי דירה והתחלתי לעבוד". מכר של אמו שראה כי חייו של שלו הולכים לכיוונים עברייניים, כשנעצר כמה פעמים, הבטיח כי יעזור לו למצוא עבודה טובה בתנאי שיחזור ללימודים. שלו, מחוסר ברירה, פנה לפנימייה צבאית בגיל 15. שם למד במסגרת טכנולוגית והיה תלמיד מצטיין. אך אחרי שמונה חודשים החליט שהמסגרת הצבאית והמדים הם לא בשבילו, ובעזרת אותו מכר פנה לבית ספר טכנולוגי שם סיים את השנה, בהצטיינות כמובן.

לקראת סוף י"ב הבין שלו, בדומה לסיבוני, כי כולם מקבלים צו. "בדקתי ואמרו לי שהצבא לא רוצה אותי. הייתי שבוז קצת, אבל לא דרמה גדולה. הציעו לי לעשות י"ג אז השלמתי לימודים והיום יש לי תעודת חשמלאי עוזר". אחרי הלימודים הבין שלו כי כל חבריו בצבא ואין לו ממש מה לעשות לבד בבית. "הגעתי לקצין העיר והודעתי שאני רוצה להתגייס", הוא מספר, "עשיתי בלגן ופשוט לא הייתי מוכן לוותר. אז אמרו לי שאתגייס כחייל מקא"ם, לא היה לי מושג מה זה, אז הודעתי שאני לא מעוניין".

שתי קצינות שבאו לביתו והסבירו על המסלול שכנעו את שלו. בספטמבר 2008 התגייסו סיבוני ושלו. סיבוני, כמי שלא השלים לימודי תיכון, שובץ בפלוגה הכי קשה. "אחד הרגעים הקשים בחווה היה כשהגענו וביקשו מאיתנו לאסוף בדלים מהרצפה. האנשים בפלוגה הם לא בדיוק האנשים לאיסוף בדלים ואף אחד לא זז בטענה שזה זלזול. אני התחלתי, אנשים הסתכלו, לא הבינו ואמרו ?אל תרים'. אני הבנתי שאני מה שכתוב בדף ואם אני רוצה להתבלט, אני חייב לעשות ולא לדבר ולמשוך אנשים אחריי".

"היה לי קל יותר כי אצלי בצוות היו פחות מופרעים", אומר שלו, "אבל כל מי שרואה שבא לך לתרום, לא מדבר איתך. זה יותר ?בוא נשתה, בוא נברח או נשחק פוקר', אבל אותי עניין להקשיב למפקדת שלימדה אותי דברים שמעולם לא למדתי בחוץ, דברים בסיסיים כמו כבוד האדם, דרך ארץ, מושגים שלא הכרתי ולא ממש היה לי אכפת מהם".

לראשונה ביד ושם

"המקום מקנה ערכים שבלעדיו לא היו לנו, בגלל הצורה בה גדלנו. במסגרת החווה הייתי לראשונה בהר הרצל, ביד ושם. בגיבוש לפלוגת הסיור, שאלה ראשונה ששאלו אותי היתה באיזו תנועת צופים הייתי", נזכר סיבוני, "עניתי שכל האחרים תרמו, אך אני הייתי בצד הנתרם ועכשיו באתי לעבור צד. חשוב שאנשים יבינו שגם אם הם חושבים שהם לא יכולים וזה מה שהסביבה אומרת, אם הם רק ירצו את זה מספיק, הם ישיגו. מאנשים כמונו לא היה אמור לצאת הרבה, אך הכל משתנה ברגע, אם רוצים".

לא נועל ארון

"כשהגענו לגדוד הכל השתנה", מתאר שלו, "פתאום הכל נראה ?שכונה' אבל יש דיסטנס מהמפקדים. עם החבר'ה זה שונה מאוד, כי ברגע כולם חברים. היה לי קשה להתרגל למצב הזה והייתי היחיד שנועל את הארונית, כי ככה התרגלתי בחווה, אך התחברתי לאנשים והבנתי שאין צורך".

כשנשאל שלו היכן זה הבית עבורו, הוא מחייך חיוך נבוך: "אני חוזר לסבא וסבתא", אמר והסביר, "לפני הצבא הם לא רצו כל קשר איתי, אבל היום הם הכי גאים כשאני היחיד שיצא לוחם, סיים מסע כומתה, סיים מסלול, זה לא בסיסי במקום ממנו באתי. מקום בו אני מפקיד נשק במשטרה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ