שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שיר השירים אשר לאהרן

העמדה הרגשית הלא-מקובלת בספרות העברית החדשה היא השמחה. לכן נשארה שירתו הארוטית השמחה של אהרן אמיר, שקרא "הבה נשיר את השירים השמחים בפה שוחק ובלשון-רננים, סוכים-בטל נשיר בגורן הרוה אהבה", זרה ביסודה לנפשם המיוסרת של רוב קוראי השירה העברית. במלאות שנתיים למותו של המשורר והכנעני הגדול

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסף ענברי

אחד הרגעים הכואבים בחייו של אהרן אמיר היה הטקס הממלכתי שבו הוענק לו, לבן השמונים, פרס ישראל לספרות בגין פועלו כמתרגם. ההתעלמות משירתו קיבלה אישור רשמי.

בעיני עצמו, אמיר היה קודם כל משורר. מלבד 300 הספרים שתירגם לפרנסתו מאנגלית לאמירית, ומלבד כתבי העת "אלף", "קשת" ו"קשת החדשה" שיסד וערך מ-1948 עד מותו ב-2008, הוא השאיר אחריו גם שמונה ספרי שירה, הראויים להתייחסות. מתוך מכלול שירתו ראויה להתייחסות בעיקר שירתו הארוטית. אמיר היה במיטבו כמשורר ארוטי, ובתור שכזה הוא גם גילה עצמאות והעמיד אלטרנטיבה ברורה לשירתו הארוטית של מורו ורבו, יונתן רטוש. גם אם אימץ קווים רבים של הפואטיקה הרטושית ביחד עם השקפת העולם ה"עברית", נבדל מרטוש ביסוד הנפשי שממנו בקעה שירתו הארוטית.

"מי זאת עולה מן המדבר?" שואל אמיר בפתח שירו הראשון, "הגר". אלו מלותיו הראשונות כמשורר, והן אינן שלו, כמובן, אלא של שיר השירים. "אל גנך ירד האיש", הוא כותב בשירו "אהבה", הכלול באותו הקובץ; "זה הגבר זה דודך, אשר באהבתו יסך עליך, אשר תשוקתו תעברך לילה, אשר ערגתו עליך יומם". ובשיר הבא, "נער", הוא נוטע את אוהלו בין הרועים והרועות של שיר השירים: "יש נער אדמוני עם נערי הצאן. בגיא ירעה-ירביץ בליל. וחלילו דובר. (...) לו אך בא ולקחני רעות עמו את שיותיו".

כך בספר שיריו הראשון, "קדים" (1948), וכך בספר שיריו השני, "שרף" (1956). "דודך הנה זה בא, וכבר לבך נשבה", "אני לזיתי וזיתי לי", "קומי צאי לך יפתי", הוא כותב בשיריו "הנחש", "זית" ו"מחול". "באתי אל ביתך, אל ביתך החם, ואשב לרגליך הדום", הוא כותב בשירו "נחיר", ופונה אל אהובתו בנוסח שיר השירים: "לבבתיני, אחותי כלה, הנה אני עפר תחת רגליך". "כרם היה לידידי", הוא מאלתר על שיר השירים (ח, יא) בשירו "כרם", ומכניס אליו שועל קטן משיר השירים ב, טו: "שועל, שועלי, עד מתי, מחמלי, תבלע את כרם רעי-כאח-לי!"

לכאורה, אין דבר נדוש יותר משיר אהבה עברי היונק משיר השירים. וכי איזה מיסטיקן או משורר עברי שכתב על תשוקה באלפיים השנים האחרונות, כולל רטוש, לא עשה זאת? קיצור תולדות הארוטיקה העברית: רבי חנינא בר חמא התעטף בערב שבת ואמר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", רבי ינאי לבש את בגדי השבת ואמר: "בואי כלה, בואי כלה", כעבור 1,300 שנה שר רבי שלמה אלקבץ: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", וכעבור 400 שנה, בשירו הידוע "על חטא", כתב רטוש: "הוא מצטמר למנגינת לכה דודי". אבל כמה משוררים עבריים, כולל רטוש, כתבו שירה ארוטית שיש בה, כמו בשיר השירים, שמחת חיים?

אדרבה, דווקא רמיזותיו של רטוש לשיר השירים חושפות לא פעם את התהום הרובצת בין נפשו המסובכת והמעונה לבין העליצות האביבית של "נשכימה לכרמים". על הארוטיקה של רטוש פרושה חופה שחורה. השיר "על חטא" בוער מקנאה לאהובה שמשתרמטת עם כל עובר ושב, והשיר "אהבה", הזרוע ציטוטים משיר השירים, הוא שיר סגידה של אשה לאדונה המלך, "הבעל", בין שמדובר בפשטות בבעלה, ובין שמדובר באל הכנעני. רטוש נמנה, כנראה, עם הסוברים ששיר השירים הוא מזמור ששימש לטקס "נישואי הקודש" שנערך בראש השנה (כלומר, באביב, בראש חודש ניסן), ובו גילמו המלך והכוהנת-הקדשה את בעל ועשתורת, אלי הפריון.

האווירה הפולחנית הכבדה הזאת, שאין לה דבר וחצי דבר עם שמחת חיים כפרית, הלמה את מזגו הקודר של רטוש. שירים כגון "כעת", שבו מייחל הדובר לבואה של אהובתו ובאותה נשימה מייחל למותה, משקפים היטב, כפי שציין דן מירון במסתו על רטוש מ-1962, סבך רגשי אפל של אהבה ושנאה, תשוקה וסלידה, רמיסה וכניעה, תודעת חטא וכעס. זיוה שמיר מצאה בשיריו המוקדמים של רטוש אלימות מינית של ממש; בספרה "להתחיל מאלף" (1993) היא מציינת שהשירים "כיבוש" ו"יער" מתארים "אונס אכזרי ואלים של נערה בידי גבר ברוטלי", ובאופן כללי: "שיריו אינם שירי אהבה ארוטיים כי אם שירים יצריים-סקסואליים".

מבחינה זו, רטוש היה משורר יהודי-מודרני שיגרתי למדי - משורר "תלמוני", אם לאמץ את הביטוי שטבע רטוש עצמו כדי לומר "הולך בתלם". הוא לא היה ממשיכו של טשרניחובסקי, משורר השמחה הגופנית-הארצית, אלא דווקא, כדברי מירון, ממשיכו של ביאליק המיוסר. אמנם, לצורך ההשוואה בין רטוש לביאליק התעלם מירון משיריו ה"עממיים" העליזים של ביאליק, הזרועים רמיזות לשיר השירים, כגון "בין נהר פרת ונהר חידקל" ("אמרי לו: הגן פורח, נעול הוא ואין פותח"), "יש לי גן" ("דודי, דודי! חוש מחמדי, אין בחצר איש מלבדי"), "קומי צאי" ("את אביבי בך אשכבינה, ואברכך ואניבך" - קרי, אחדור אלייך ותתעברי), "בשל תפוח" (תרגום חופשי לשירו המיוחם של אלפונס דודה "השזיפים") או שירו הכנעני של ביאליק "ציפורת", שבו מזמין הדובר את אהובתו להתייחד אתו תחת עצי האשרה, הקרויים על שמה של אלת הפריון: "מהרי, מהרי אחותי, נבואה היערה, תחת חופת אשריו לך כל נפשי אפיקה, ואת כל אהבתי התלויה בשערה נמית שנינו בנשיקה".

אבל עצם הכרעתו של ביאליק להרחיק את השמחה הארוטית משירתו הקנונית, עצם הכרעתו לבטא אותה רק בערוץ הקליל והלא-אישי של "מעין שירי עם", מאשרת באופן כללי את קביעתו של מירון. הארוטיקה המיוסרת של רטוש אכן ממשיכה את זו של ביאליק. שני נחשים מגיחים מעיניה של אשה שטנית, נושכים את קורבנה ומרעילים אותו ("עיניה"); הגבר הביאליקאי נעתר לאשה תאוותנית, ומיד בוחל בה ושונא אותה ואת עצמו ("העיניים הרעבות"); הוא מתבונן בצעירה מושכת ומדמיין אותה כנבלה שכלבים מריחים את צחנתה מרחוק ("רק קו שמש אחד"); הוא מקונן על נשמתו, שידעה לשורר על הדר הטבע ועל תוגת היהדות, ורק "שיר אחד לא ידעה - שיר עלומים ואהבה" ("ואם ישאל המלאך"); הוא מודה שאינו מסוגל להתמסר ("הולכת את מעמי"), אבל כשאהובתו נסה מפניו כל עוד נפשה בה, הוא מאיים שירדוף אותה עד קצה העולם ("לנתיבך הנעלם").

אותה ארוטיקה מיוסרת מזומנת לנו בכתביהם של רוב המשוררים והסופרים העבריים הבולטים בדורו של ביאליק ולאחריו. ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין, עגנון, פוגל, שטיינברג, אלתרמן - מי מהם כתב טקסט ארוטי שמח? כמו ביאליק, הם היו חניכי הרומנטיקה, הסימבוליזם והדקאדנס, על כל מדורי הגיהנום שלהם. קו ישר נמתח מן "היפהפייה חסרת הרחמים" של קיטס ומן הערפדית של בודלר אל האשה הקטלנית בשיר "עיניה" של ביאליק, וממנו אל "האדונית והרוכל" של עגנון ואל גיבורותיו של פוגל ב"חיי נישואים" וב"נוכח הים"; קו ישר נמתח מן הלילה הסוער שבו נחמסת תומתה של נערה בשירו של ביאליק "רק קו שמש אחד" אל הלילה שבו אונס אוסיפ את מרתה בסיפורו של ברדיצ'בסקי "קיץ וחורף"; וקו ישר נמתח מן הקול הביאליקאי המבטיח לאהובתו שהסתלקה לנתיבה הנעלם: "עד ראש גבעות עולם ועד ירכתי תהומות ירדפך יגון כל לילותי וימי", אל המת-החי של אלתרמן, המבטיח לאלמנתו: "לא תנוסי מקול העיט המצעק לך: אשתי, אשתי".

בדיוק משום כך דיברה שירתו הארוטית של רטוש גם אל לבם של אלה שהסתייגו מ"כנעניותה". למרות זרותה וסתימותה של שירה פסבדו-ארכאית זו, לא התקשו הקוראים שגדלו על תוגת המין של ביאליק ושל ברדיצ'בסקי לזהות את השדר הרגשי של רטוש ולהזדהות אתו. כשהעמדה הרגשית היא העמדה המקובלת, הקורא מרגיש בבית גם בנוף כנעני.

העמדה הרגשית הלא-מקובלת בספרות העברית החדשה היא השמחה. לכן נשארה שירתו של טשרניחובסקי זרה ביסודה לנפשם המיוסרת של רוב קוראי השירה העברית, והוא הדין בשירתו של אמיר. "הבה נשיר את השירים השמחים ויימלא שחוק פינו", כתב אמיר בשיר החותם את ספרו "שרף". "הבה נשיר את השירים השמחים בפה שוחק ובלשון-רננים, סוכים-בטל נשיר בגורן הרוה אהבה". באופן מתריס, הוא העניק לשיר את הכותרת "כיפורים". במסכת תענית שבמשנה מסופר שביום הכיפורים היו הבתולות יוצאות לחולל בכרמים, והבחורים היו בוחרים להן נשים מתוכן. השיר "כיפורים", המשוחרר מתודעת החטא היהודית של מתייסרי בית הכנסת ושל רטוש בשיר "על חטא", מחדש כקדם את יום הכיפורים כיום של שמחה, של ארוס וארוסין, ברוח שיר השירים.

חשוב להבחין איפוא בין "כנעניותו" של רטוש לבין זו של אמיר. העבר הכנעני הצטייר לרטוש בעיקר בממדיו הפולחניים, ואילו לאמיר הוא הצטייר בעיקר בממדיו הכפריים-עממיים. במלים אחרות: רטוש היה כנעני דתי, ואילו אמיר - כנעני חילוני. מכאן השוני בהידרשותם לשיר השירים. בספרו "ארוס והיהודים" (1992) מעיר דוד ביאל שדווקא פרשניו היהודים והנוצרים של שיר השירים, שעקרו אותו מפשוטו כשיר אהבה חילוני ודרשו אותו כשיר אהבה בין

אלוהים לבין כנסת ישראל (או הכנסייה), שיחזרו בכך שלא מדעת את רקעו הכנעני (הפולחני, הדתי). כך עשה, בדרכו, גם רטוש, ואילו אמיר קרא את שיר השירים כפשוטו, כפי שקרא אותו גתה החילוני, הארצי, החושני, שתירגם מבחר קטעים מתוכו ב-1775, וכפי שקרא אותו באותה תקופה גם יוהן דוד מיכאליס, מתרגם התנ"ך שהשמיט את שיר השירים מתרגומו בדיוק משום שראה בו טקסט חילוני.

יוהן גוטפריד וצשטיין, שכיהן כקונסול הפרוסי בדמשק באמצע המאה ה-19, גילה שחתונה סורית כפרית נראית ונשמעת כמו שיר השירים. במשך שבוע שרים אנשי הכפר שירי הלל ליופיים של החתן והכלה, הלבושים כמלך ומלכה, ושירי הלל גופניים אלה, הנקראים "אוצף" (awsaf), ובלשון יחיד: "וצף" (wasf), דומים להפליא לשירים כגון "הנך יפה רעייתי, הנך יפה, עינייך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד", "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", או "שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה".

מה שהתגלה לווצשטיין בסוריה, התגלה לאהרן אמיר בלבנון. בימי מלחמת העולם השנייה, כשהיה כבן עשרים, הזדמן אמיר לחתונה בכפר השיעי דובין שבפאתי העיירה מארג' עיון, ונדהם למראה עיניו ולמשמע אוזניו. "החיזיון עצמו חדש היה לי לגמרי", כתב לימים, "אבל נוכח העוצמה האקסטטית ששפעה מתנועות המחוללים ומקולות התיפוף והזמר שליוו אותם, אכן דימיתי לראות ולשמוע משהו מקומי-קמאי, קודם בהרבה לאסלאם, קודם לכל אמונה באל אחד. נאמר, בפשטות: ?פגאני'. בחודשים ובשנים שלאחר כך חזרתי וחשתי עוד פעמים מספר באותו רטט פנימי של התפעמות כאשר חזיתי, בין כמוזמן ובין כצופה-מנגד, במעמדים טקסיים דומים, ביישובי פלאחים באזורים שונים".

זה המקור של שירתו הארוטית. לא הפולחן הכנעני העתיק, אלא הרצף החי של ההווי הכפרי ב"כנען" שהיא סוריה, לבנון ופלשתינה.

ב-1946, כשהיה סטודנט לארכיאולוגיה בירושלים, שקד אמיר בן ה-23 בספריית מוזיאון רוקפלר על עבודה סמינריונית שעניינה ראשית הכתב העברי-הפניקי. בכניסתו לספרייה ובצאתו ממנה נד לשלום לספרן, מר סטפן. כעבור חמישים שנה, כששהה באוקספורד וחיפש בספרייה הבודליאנית חומרים שנדרשו לו לכתיבת רומאן היסטורי, נתקל במאמר שפורסם ב-1923 בשנתון של "Palestine Oriental Society" תחת הכותרת: "מקבילות פלשתיניות מודרניות לשיר השירים". מחבר המאמר, St. H. Stephan, היה הספרן ממוזיאון רוקפלר. אהרן עלץ למראה שמו של מכר ותיק, אבל בעיקר עלץ למראם של שירי החתונה הערביים שהרנינו אותו מאז ביקורו הראשון בלבנון. הוא תירגם לעברית את תרגומיו של סטפן לכמה מהם, ופירסם אותם ב"קשת החדשה" (גיליונות 6, 8 ו-12) עם הפניות לניבים ולדימויים המקבילים בשיר השירים. "אמרתי לה: יפה, רויני, ועל שדייך תליניני; אמרה לי: לך מפה, מסכיני, שדי תפוחי דמשק".

באמצעות תרגומיו אלה לשקיעי שיר השירים בשירי-עם ערביים סיפק אמיר בערוב ימיו מפתח לשירתו הארוטית. לאורם מתברר מאיזה מעיין שאב ב-1956 את שירו "תפוח", על מקצבו המענטז: "שאני דוד-מדוד על כנפי רוח, וברפוד ערשנו-הוד צל התפוח". שיר שכזה צריך לקרוא בליווי דרבוקה. שרה לוי-תנאי ביססה עליו מחול של להקת "ענבל".

"אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי". הרומאן של אמיר עם לבנון נמשך 65 שנה. הוא התחתן עם בטין, ילידת ביירות. הוא קרא לבנו חירם. הוא השתתף בהקמת "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" עם פרוץ מלחמת האזרחים שם, וכנציגו של גוף זה יצא לביירות עם פרוץ מלחמת לבנון ב-1982. לבנון שהיא פניקיה; כנען הצפונית.

באביב 1989 עלתה בזכרונו בת-איכרים עבת מותניים, בעלת צחוק מתגרגר, שנקרתה לו בצעירותו בכפר הלבנוני כאוכבה, או שמא בטייבה. "פגות טרם חנטן נשאו ריחן סביב", אילתר על שיר השירים ב, יג: "בלי אומר ודברים הפשלת את שמלותייך על סאון חזך-מפוח, ואני, בהול על משמנייך, גהרתי לחבקך, בצלות-נשימתך מכה ברקתי וצווארך זיעת אפי לוקק, ותמים-שפתיים שחותי אל הבאר, הוגה שמך כמתלועע, ואת עונה: ?אוך, אוך'" ("אוהל בשדה"). בצלות נשימתך: ארוטיקה ארצית, לא קטורת פולחנית.

בליל קיץ אחד ב-1992 עלתה בזיכרונו "תמונה אחידה ומושגרת בפתיחתם של שירים ערביים מימי הג'אהלייה (זו תקופת ה'בערות' או ה'שובבות' שקודם בוא הנביא ומתן הקוראן הקדוש): אפר מדורה עזובה ושיירי חנייה בנאת מדבר". הוא חשב על "קצב ניען המדוד של אורחות גמלים", שהוא הקצב שבו "שר עמר בן כולתום לצביה איילת אהבים, ליעלת החן אשר אותה זכר וייכסף", ובתשוקה של בן 69 כתב: "בואי כלה, בואי כלה ואחזה בך, שאהבה נפשי. בלהבת אישך עלי, חיה ובהירה פראית ושוצפת, כבטרם עלפונות ונכאים. בואי אחותי כלה, כי עוד ייטבו דודינו גם ערשנו רעננה. מרבדך נכון, ובכנפי עלייך אפרוש" ("מנגינת לילה זעירה").

את השיר הזה, כמו את יתר שיריו הארוטיים, כתב עוד לפני שגילה באוקספורד את מאמרו של מר סטפן על ה"מקבילות הפלשתיניות המודרניות לשיר השירים". כשקרא את מאמרו של מר סטפן, כאילו קרא את צוואתו הרוחנית שלו-עצמו, ואם נתן את דעתו על מועד הפרסום, אולי תפש שצוואה זו היא תעודת לידתו. מאמרו של מר ספטן פורסם, כאמור, ב-1923, באותה שנה שבקובנה שבליטא נולד אהרן ליפץ.

אסף ענברי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ