בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה | עברית שפה זרה

העברית הדיחה באגרסיביות את היידיש כשפת היהודים. אבל האם היא חייבת ללשון הגלותית את עצם הישרדותה?

תגובות

דוד יוסף גרין היה כבן 12 או 13 כשקרא את "אוהל הדוד תום", מאת הארייט ביצ'ר סטו. יש כמובן עניין לדעת כיצד השפיע מצבם של העבדים באמריקה על השקפת עולמו הציונית והסוציאליסטית של בן-גוריון, אך לא פחות מעניינת העובדה שהוא קרא את הספר בעברית. תרגומו של אברהם זינגר יצא בוורשה, ב-1896. זו עובדה מעניינת כשלעצמה: מתברר שכבר אז היה במזרח אירופה קהל לספרות עברית חילונית. בן-גוריון לא נמנה אפוא עם בני הדור הראשון של דוברי העברית בפולין.

הוא נהג לומר שעברית היתה שפתו הראשונה; זה נכון ולא נכון. בעיירת הולדתו, פלונסק, דיברו יידיש וזו היתה גם השפה שדיברו בבית משפחת גרין. אך סבו, צבי-אריה, היה בצעירותו מורה לעברית וכשהיה נכדו כבן שלוש - החל ללמד אותו עברית בעברית. גם האב, אביגדור גרין, ידע עברית ואף היה חבר באגודה ששמה לה למטרה "לרומם שפת קודשינו והליטעראטור עברית".

בדצמבר 1900 התכנסו כמה עשרות מנערי פלונסק, כדי לדון ביעדים ובדרכי העבודה של אגודה חדשה שדוד גרין היה בין מייסדיה ושמה "עזרא". מטרתה העיקרית היתה להפיץ את הדיבור בשפה העברית. חבריה אירגנו שיעורים לעברית וכבר אז הקפידו לדבר בהברה ספרדית. זו היתה פעילותו הציבורית הראשונה של גרין. החל בגיל 14 כתב יומן, בעברית.

כשנמנה עם עורכי השבועון "האחדות", שיצא בירושלים החל ב-1908, שינה דוד יוסף גרין את שמו: יוסף בן-גוריון היה מעין שר ביטחון בממשלה שקמה בירושלים בימי המרד הגדול נגד הרומאים. ב-40 השנים שיצאו מאז ועד הקמת המדינה, בשנות כהונתו כראש הממשלה ועד סוף ימיו, זיהה בן-גוריון את התרבות העברית עם הריבונות הישראלית וביקש להשליט אותה על התרבות היהודית, שזיהה עם הגולה. בתוך כך אמר לא פעם שהוא מעדיף את התנ"ך על התלמוד וידועה גם התפרצותו כלפי רוז'קה קורצ'ק, אחת ממנהיגות המאבק נגד הנאצים בגטו וילנה. היא באה ארצה בדצמבר 1944 וזמן מה לאחר מכן הופיעה בוועידה השישית של ההסתדרות. היא דיברה יידיש. בן-גוריון קבל על כך ש"החברה פליטה" מדברת ב"שפה זרה" במקום לדבר בעברית. לפי מקור אחר אמר "בשפה זרה וצורמת".

25 שנה קודם לכן אירעה תקרית דומה בבית הכנסת "החורבה" בירושלים. הרב הראשי לארץ ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, התחיל לשאת דרשה ביידיש. מנחם אוסישקין, ממנהיגי התנועה הציונית, עזב בהפגנתיות את האולם. כמה צעירים הקימו שערורייה והרב קוק עבר לדבר עברית. חלק מהקהל מחה גם על כך וקוק חזר לדבר יידיש.

המאבק להשלטת השפה העברית ולהעלמת ה"ז'רגון", כפי שכינו את היידיש בבוז, נחשב ביטוי לפטריוטיזם ציוני; בשנות ה-20 פעל בתוך כך ארגון שהתכנה "גדוד מגיני השפה". חיים נחמן ביאליק פיתח תזה שתמציתה - העברית חייבת את הישרדותה ליידיש. אילו דיברו היהודים עברית בכל ארצות גלותם, הלשון היתה משתנה מארץ לארץ וצורתה המקורית היתה אובדת לנצח. הודות ליידיש שהחליפה את העברית באורח זמני - נשמרה העברית בצורתה המקורית.

התרבות העברית שנוצרה בארץ ישראל, לרבות החינוך, הספרות, השירה, התיאטרון, התקשורת ובעיקר הנהגת העברית כשפת הממשל, הכלכלה ושגרת החיים, מהווה, לצד הקמתה של מדינת ישראל, את הישגה העיקרי של התנועה הציונית. בן-גוריון התייחס אל הפצת השימוש בשפה כמו היתה תנאי לגיבוש זהותו של העם בישראל ועל כן גם לקיומה של המדינה. בתוקף תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון הפעיל גם את צה"ל כדי לסייע בהוראת העברית ביישובי העולים החדשים.

זה לא היה תמיד מובן מאליו: הרצל חשב ששפת היומיום במדינת היהודים תהיה גרמנית. גם בין האבות המייסדים של המדינה היו רבים שהעדיפו לשמור את זהותם הגלותית. חברי "המועצה המרכזית להשלטת העברית", שפעלה בארץ בשנות ה-30, ענו לשמות גרינבוים, בוגרשוב, ביסטריצקי, הנטקה, לוינסון, מוסינזון, פרבשטיין, שמורק, שפרינצק, ביאליק, אוסישקין וברלין. פרוטוקולים שנרשמו בישיבות רשמיות, לרבות ישיבות הכנסת והממשלה, מלמדים שכאשר סברו הדוברים שאמרו משהו חשוב באמת ורצו להבטיח שיובנו אל נכון - העדיפו לא פעם להסביר את עצמם ביידיש. ראש הממשלה לוי אשכול אף חשב ביידיש.

ישראלים רבים מדברים כיום עברית דלה למדי. הזוכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" השנה היה הסופר גרמאו מנגיסטו, שנולד באתיופיה. אחד השופטים שיבח בין היתר את לשונו, "קדמונית ומלאת הוד", לא "ישראלית דלה ופונקציונלית". זה מקרה יוצא דופן. ישראלים רבים מדברים עברית משובשת מפני שרכשו את השפה רק לאחר שהם או הוריהם באו לישראל. במקרים רבים הם קלטו בארץ שפה שהתרחקה כל כך מיסודותיה, עד שנכון לקרוא לה ישראלית, לא עוד עברית, והעברית האמיתית ראויה כמעט להימנות בין "שפות נכחדות". אחד מכל שלושה ילדים ישראלים גדלים כיום ביידיש ובערבית. לא כך תיאר לעצמו בן-גוריון את עתידה של השפה העברית. אך גם בן-גוריון לא היה טהרן לשוני גדול.

כשם שלא הסתפק בכך שעשה היסטוריה, כי אם ביקש גם להיות ההיסטוריון של עצמו, לא הסתפק בן-גוריון בכך שפעל להפצת הלשון העברית: הוא ראה עצמו גם כלשונאי. בתוך כך ניהל מאבק תמהוני למדי נגד השימוש במלה "את". אך ספריו, מאמריו, נאומיו ובעיקר המכתבים שכתב בעצמו, כתובים בלשון דלה, מסורבלת, משמימה, לא פעם משובשת, רחוקה מהעושר הלשוני שאיפיין אחרים, כמו משה שרת, משה דיין ואבא אבן.

יידיש לא היתה "שפה זרה" בארץ, אפילו בפיו של בן-גוריון עצמו. כשהוציא לאור את מכתביו לאשתו פולה, היה עליו לתרגם כמה מהם לעברית, שכן במקור נכתבו ביידיש. גם ספרו הראשון, על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, שחיבר יחד עם יצחק בן צבי, הופיע ביידיש לפני שיצא בעברית. יותר מכל ניכרה היידיש במבטאו: בכל שפה שדיבר, לרבות עברית, שמעו גם את המאמע לושן שלו.



עולה חדש באולפן, ב-1950. הנהגת העברית כשפת הממשל והחיים מהווה, לצד הקמת המדינה, את הישגה העיקרי של התנועה הציונית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו