בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך יפתה האשה הכושית

כל המצוי אצל תרגום אונקלוס, הקדום והעדיף בתרגומי התורה, יודע כי בדרך כלל נוהג אונקלוס להיצמד אל פשוטו של מקרא אבל יש שהוא סוטה מדרך הפשט. בסטיות הללו ובמשמעותן דן ספרו של רפאל פוזן

תגובות

העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס, מאת רפאל פוזן, הוצאת מאגנס, מהדורה שנייה, 2008, 370 עמודים

עוד מימי המקרא שמור בתרבות העברית מקום של כבוד ללשון הארמית. שניים מהספרים המאוחרים בתנ"ך, דניאל ועזרא, כתובים ארמית כדי מחציתם בקירוב, וגם בספר ירמיהו השתמר פסוק שלם בלשון זו (י, יא). ואפילו בספר בראשית מופיע זוג מלים ארמיות ותרגומו העברי בצדו: לבן הארמי קרא לגל האבנים שהקים לאות פיוס בינו ובין יעקב בשם יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גלעד (בראשית לא, יז). ארמית היא גם הלשון השלטת בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן בשורה ארוכה של מדרשים וחיבורים אחרים מבתי המדרש של חז"ל. התרגומים הארמיים לתורה ולנביאים הם חלקים בלתי נפרדים מספרות חז"ל, וניכרת בהם זיקה ברורה לעולמם של חכמי ארץ ישראל.

התרגום העיקרי של התורה לארמית מיוחס לאדם שנתכנה בשם אונקלוס, ולפי כמה מקורות היה זה נוכרי שהתגייר. אחד המתרגמים הקדומים של המקרא ליוונית נודע בשם אקילס ויש מקום להשערה שלפיה התגלגל שמו היווני של אקילס לכינוי אונקלוס, ואולי מעיד הדבר על שיבושים שחלו כבר בימי קדם במסורות על תולדותיהם של התרגומים לשתי הלשונות. אבל גם אם נכונה השערה זו, ידוע ומוכר התרגום הארמי העיקרי של התורה בשם תרגום אונקלוס.

תרגום זה לארמית אינו היחיד מסוגו אבל אין ספק בעדיפותו על כל מתחריו. התלמוד הבבלי מכנה אותו "תרגום דידן", כלומר התרגום שלנו, וחכמים בימי הביניים מרבים לצטט ממנו ולהרבות דברים בשבחו. ואכן, איכותו של התרגום הוכרה בכתביהם של כל המפרשים, הלשונאים וההוגים החשובים בימי הביניים ובהם גאוני בבל, רש"י, רמב"ם, אבן עזרא, רד"ק, רמב"ן ורבים אחרים. ברבות הימים נוסף על התרגום נופך של קדושה ואף נוצרה מסורת אגדה שלפיה ניתן תרגום אונקלוס בסיני, כמעט כחלק בלתי נפרד של תורת משה.

עם התפתחותם של מדעי היהדות בימיה של "חוכמת ישראל" ובתקופת ההשכלה במאה הי"ט נחקרו גם תרגומי המקרא, ובהם כמובן גם תרגום אונקלוס, והמחקר בהם נמשך והולך. השאלות שהועלו בנושא זה מקבילות לשאלות שהועלו בתחומי מחקר קרובים - במדעי היהדות ובמדעי הרוח בכלל. כך למשל, ניסו החוקרים לברר מתי נוצר התרגום, איזו אסכולה פרשנית הוא מייצג, ומה היא עמדתו בשאלות של הלכה ושל אגדה. שאלה מרכזית בחקר התרגום היא אם אפשר לראותו כחיבור הומוגני, פרי יצירתו של מחבר אחד, או שיש להבחין בשכבות שיעידו על התפתחות התרגום, כנראה על בסיס מקורו הקדום.

חוקרי החיבור הבחינו בשוני שבין תרגום אונקלוס לבין אשכול התרגומים הארמיים שמוצאם הארץ-ישראלי אינו מוטל בספק. הם עמדו על המרכיבים הבבליים והארץ-ישראליים שבתרגום אונקלוס ושאלו את עצמם עד כמה יש לראותו כתרגום ארץ-ישראלי, ומה משקל הרכיבים הבבליים התרגום. עוד נבחנו שאלות הלשון והדקדוק הארמי של התרגום, וכן פרטי הנוסח המדויק של התורה שאותו הכיר ובו השתמש. כל המצוי אצל התרגום יודע כי בדרך כלל נוהג אונקלוס להיצמד אל פשוטו של מקרא אבל יש שהוא סוטה מדרך הפשט, וגם עניין זה זכה לטיפולם של כל חוקרי אונקלוס.

עד כה לא נבחנה במרקר באורח מלא וסדיר השאלה המונחת ביסוד ספרו של רפאל פוזן: האומנם קיימת שיטה קבועה בחילופי המלים המשמשות את אונקלוס כשהוא מתרגם מלה עברית נתונה שבתורה. הנחתו של המחבר היא כי אכן קיימת עקיבות שכזאת בתרגום, ומכאן שכל סטייה ממנה מבטאת שוני בדרך שבה הבין המתרגם את הכתוב המהווה בסיס לתרגום הסוטה. הנה אפוא תכליתו ועיקרי תוכנו של הספר: הוכחתה של טענת "העקיבות התרגומית"; הצגת העקיבות, הסבר הסטיות והשימוש בהן.

גופו העיקרי של הספר מחולק לשלושה פרקים. בפרק הראשון בוחן המחבר את אחד הפעלים השכיחים ביותר בתורה על כל היקרויותיו ואת הפעלים הארמיים שהמתרגם הציב מולו. לשם כך בחר פוזן בפועל לק"ח, שמספר היקרויותיו בתורה הוא 401 - לעתים כשמות עצם הנגזרים מהפועל (לקח, מלקוח, מלקחים). לדברי פוזן, "במבט ראשון מתגלים חוסר עקיבות קיצוני וסטיות מרובות מן האקוויולנט הקבוע". מיון הפעלים הארמיים שבהם מתרגם אונקלוס את הפעל לק"ח מעלה כי הוא נזקק ל-13 פעלים כאלה. רוב ההיקרויות (282) מתורגמות בצורות לשוניות המבוססות על השורש הארמי נס"ב, שמשמעותו קרובה מאוד לפעולה לקחת בעברית. לא מעטות מהן (61) מתורגמות בפועל דב"ר שפירושו להנהיג, להוביל, ואלה באות בדרך כלל כאשר הנלקח הוא אדם או בעל חיים, ועוד אחרות (20) מתורגמות בפועל קב"ל. בין שאר האקוויולנטים: לקנות, לבזוז, לקרב, לפלג ועוד.

הדוגמאות הבאות יבהירו את הדבר: "ותקח (האשה) מפריו (של עץ הדעת) ותאכל" = ונסיבת; "ויקח אברם את שרי אשתו" = ודבר; "ויקח אברהם צאן ובקר" = ודבר; "ושחד לא תקח!" = לא תקביל; "ולקחתי אתכם לי לעם" = ואקריב; "ולקחת אותנו לעבדים" = ולמקני; "ויקחו (הבוזזים) את כל רכוש סדום ועמרה" = ושבו; "ואיננו (חנוך) כי לקח אותו אלהים" = ארי אמית; "ויקח קרח" - ואתפלג.

את הבירור המתודולוגי פותח פוזן בדברי הרמב"ם, אשר התאמץ למצוא במקרא סימוכין לשיטתו בתיאולוגיה. אחד הפעלים שבהם עסק הרמב"ם בהרחבה הוא הפועל רא"ה, והוא הצביע על העדר עקיבות בתרגומי אונקלוס לפועל זה. הרמב"ם הציע שיטה פרשנית-פילוסופית המסבירה את רוב התרגומים המתחלפים לצירוף המקראי "וירא אלהים": וחזא ה', או: וגלי קדם ה'. אלא שהרמב"ם עצמו הבחין בקושי שפתרונו מעלה, שכן בשלושה מקומות בתורה שבהם מופיע הפועל רא"ה אין התרגום מתאים לכלל המבחין שהוא מציע.

בצר לו הציע הרמב"ם פתרון שיש להימנע ממנו ככל האפשר: הוא מניח שבשלושת המקומות הללו נפלה טעות בנוסח התרגום שהיה בידיו. מכל מקום, כותב פוזן על האבחנה העקרונית של הרמב"ם: "אנו נאמץ שיטה זו. נציע מסקנות מגובשות רק לאחר בדיקת כל היקרויותיו של תרגום מסוים. כאשר בדיקתנו מדגמית, נציע את המסקנות בזהירות הראויה. כשנמצא עדות חריגה המקלקלת את השורה, לא נוכל לקבוע כלל תקף ולעתים אף ניאלץ להודות כי ?לא נדע לו כוונה' (עמ' 77)". ואכן, בכמה מקומות, ובהם סופו של הפרק השני, דן פוזן בשאלות נוסח התרגום שבידינו.

העקרונות התרגומיים שבהם דן פוזן בפרק השני אינם תלויים בסטיות מן הנורמות התרגומיות והם עומדים ברשות עצמם. סעיף מרכזי בפרק זה עוסק בשינויי תרגום משיקולים שהמחבר מכנה "חינוכיים". שיקולים מסוג זה הם שהביאו את חכמי התלמוד לקבוע כי נושאים מסוימים נקראים ואינם מתרגמים כלל, כלומר מותר לקרוא אותם בציבור כחלק מהקריאה השוטפת בתורה אבל ראוי לצמצם את העיון הפומבי בהם ולכן אין לתרגם אותם בקול. נושא כזה הוא, לדוגמה, השיחה הקשה בין משה ואהרן בעקבות מעשה העגל שאהרן נטל בו חלק לא מבוטל, אלא שדווקא כאן שומר התרגום שבידינו על סגנונו המוכר והרגיל.

שיקול חינוכי אחר הוא הגנה על כבודם של אבות האומה - עניין שנדון כבר בכתביהם של מפרשים קודמים, בהם רמב"ן, שד"ל ואחרים. כך מתרגם אונקלוס את דברי יצחק לעשו בנו על הסבת הברכה אל יעקב: "בא אחיך במרמה" (בראשית כ"ז, לה) - בחכמתא. כך הוא מתרגם את הכינוי "איש כנעני" (בראשית לח, ב) בתואר גבר תגרא - איש סוחר, שהרי אדם זה הוא חותנו של יהודה בן יעקב, צאצא ישיר למשפחת האבות שעשו כל מאמץ למנוע את בניהם מלשאת מבנות הארץ הכנעניות. וכך, בעזרת התרגום הופכת אשתו הכושית המסתורית של משה (במדבר יב, א) ל"אתתא שפירתא" - אשה יפה!

עיקרון תרגומי נוסף שפוזן דן בו בפרק זה הוא "הרחקת ההגשמה", כלומר ריכוך הביטויים שבהם מתוארים האל ומעשיו בלשון קרובה מדי לאלה של בני אדם. כך מתרגם אונקלוס את הפסוק: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח) = קדם (לפני) ה'. ועקרונות אחרים: התאמת הכתובים להלכה, כגון "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט ומקבילות) = לא תיכלון בשר בחלב.

ספרו של הרב ד"ר רפאל פוזן יצא לאור לראשונה בשנת תשס"ד, ואחרי שזכה בפרס עיריית תל-אביב ע"ש הרב קוק התפרסמה מהדורתו השנייה של הספר. מלבד תיקונים קלים נוסף כאן צרור הערות מאת הרב אביגדור נבנצאל, רב העיר העתיקה בירושלים. בצד הרשימה הביבליוגרפית העשירה כולל הספר כמה מפתחות. העיקרי שבהם הוא מפתח הפסוקים שנדונו בגוף הספר ועמו מקורות מהספרות הרבנית לדורותיה. ומפתחות אחרים: רשימות מחברים וחיבורים; נושאים; שורשים מלים וצירופי לשון.

בדברי הסיכום שלו חוזר המחבר אל מסקנתו העיקרית: נטייתו של תרגום אונקלוס ל"עקיבות תרגומית" והאפשרות להסביר את הסטיות על פי העקרונות שגיבש המחבר והתווה, בעקבות פרשנים וחוקרים קודמים. הוא שב ומציין את הכמות המצומצמת של סטיות מן התרגום המילולי אשר לא נמצאו להן הסברים מניחים את הדעת, גם לא אחרי בחינה פילולוגית של כתבי יד ושאר עדי נוסח המצביעים על שינויים שחלו בנוסח המדויק של התרגום בכמה מקומות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו