בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חולם באיטלקית

קומפוזיציה ברומא, אופרה בלונדון, להיות בן אדם בפאריס. גיל שוחט, מלחין, פסנתרן ומנצח, על המסלול

תגובות

רמת גן (1973-1994)

למוסיקאי שמנגן באך, ברהמס וראוול מבוקר עד ערב, ומגן הילדים ועד זיקנה, אירופה אינה רק ערש התרבות, אלא גם מקור השראה. כבר בתור ילד הייתי מנגן את "גנים בגשם" מאת דביוסי כשמקור ההשראה היחיד לכך היה בציר שבין הדמיון שלי לבין הפארק הלאומי ברמת גן - עיר ילדותי. את ההזדמנות הראשונה לחוות את אירופה, קרי ניצול כספי מתנות בר המצווה לטיול המסורתי במשפחת שוחט, המרתי בקנייה של פסנתר איכותי (עד היום אני מגדיר זאת כהחלטה העסקית הראשונה החשובה ביותר שלי). בתקופת התיכון נסעתי פעם אחת ויחידה לאירופה, ובתקופת הצבא, כשניהלתי את יחידת המוסיקאים המצטיינים בחיל החינוך, בסיסים בסוף העולם שמאלה היו החו"ל היחיד שהכרתי. כך שתחושת החסר בחוויית אירופה, היתה חלק ממני בכל שנות נעורי. כשבועיים לאחר שהשתחררתי מצה"ל כבר הייתי במטוס הראשון לרומא, עיר חלומותי.

גיל שוחט ביפו. מקום של אהבה (תצלום באדיבות:"איטליאן קלצ'ר")
רומא (1995-1997)

לעולם לא אשכח את הלילה הראשון ברומא: על קטנוע (מוטורינו) לבן טרנטה, כשהאוויר החם עם ריח אורנים רומאי מצליף בפני, ראיתי, כאחוז השתאות, לראשונה בחיי, את המונומנטים היפים בעולם: פיאצה ונציה, פיאצה נבונה, פיאצה דל פופולו, פונטנה די טרווי, הקוליסאום, טרסטוורה, פירמידה, בוקה דלה וריטה, בית הכנסת הגדול, נהר הטיבר (דווקא המדרגות הספרדיות הרשימו אותי פחות מכל אלה). זו היתה תקופה של אודיציות ללימודי תואר שלישי (התחלתי את לימודי באוניברסיטת תל אביב עוד לפני הצבא, סיימתי את עבודת המאסטר לפני השחרור), והניסיון הראשון שלי היה באקדמיה הלאומית סנטה צ'צ'יליה. הניסיון צלח, התקבלתי לשני מסלולים במקביל (פסנתר וקומפוזיציה), ונכנסתי לסטודיו באקדמיה שהיה ממוקם ברחוב המפורסם המוביל לוותיקן (ויה דלה קונצ'ליציונה).

שם, בין בזיליקת סן פייטרו, לב העולם הנוצרי, לקאסטלו סן אנג'לו, ניגנתי והלחנתי במשך יותר משנתיים. הדירה ששכרתי ממשפחת רעייתו של המנצח דניאל אורן היתה ממוקמת בשכונת סן פאולו הדרומית. לראשונה התוודעתי בחיי למשמעות הקפה האיטלקי, הפוקאצ'ה האותנטית, הגלידה המשובחת והפיצה הדקה - כל הדברים שכבר הספקנו לשכוח כמה הם לא היו בחיינו (זוכרים את שנות ה-80 ואף ה-90 המוקדמות, כשעדיין שתינו קפה עלית, בחרנו בין לחם שחור ללבן, וליקקנו גלידה משומן צמחי?). למדתי על מוסיקה, על אוונגארד, על שיטות ביצוע, על תחרויות בינלאומיות, על יהדות התפוצות, על זהות ישראלית. כל בוקר קמתי עם מנגינה בלב (בדרך כלל מתוך אופרה של פוצ'יני).

לונדון (1997-1999)

התחנה הבאה לונדון: המשכתי את לימודי הפסנתר והקומפוזיציה אצל שני מורים מהחשובים בתחום בעולם - מריה קונצ'יו, שגרה בקילבורן שבלונדון ואלכסנדר גר, שגר ולימד בקיימברידג'. בחרתי לגור בלונדון, למרות שהשכירות אכלה את כל המלגה שקיבלתי. סירבתי לגור מחוץ ללונדון. אפשרות לאירוח משפחתי שירדה מהפרק הובילה אותי לייאוש, אך לפתע האיר המזל - מצאתי דירה בקנסינגטון, ממש מול הארמון של דיאנה (זו היתה שנת מותה, ואלפי פרחים הונחו על שערי הארמון בכל יום). בכל יום הייתי מנגן בדירה, כותב כמה עמודים, ויורד להאכיל את האווזים באגם קנסינגטון. אגב, הם אכלו יותר טוב ממני. אם לא אין לך כסף בלונדון, אין לך מה לאכול - פשוטו כמשמעו.

את חיי הלילה בלונדון לא אהבתי, אך על קונצרט והצגה מדי יום לא ויתרתי, גם אם המשמעות היתה לעמוד (כרטיסי עמידה זולים). פעם עמדתי במשך חמש וחצי שעות רצופות באופרה "טנהאוזר" של ואגנר. הלימודים היו מעשירים מאוד, חיי החברה שאפו לאפס. לונדון היתה ב עבורי עיר מיוסרת, ללא אהבת החיים שהיתה ברומא, ללא האסתטיקה הפנימית החבויה בכל פינת רחוב, ובכל פינה בלבם של האנשים מסביב. עד היום אני חש אהבה לאיטלקים, לאנגלים - רק סימפטיה אירונית, לא יותר.

פאריס (1999-2000)

ואז הגיעה פאריס. פאריס היתה עיר שעבדתי בה (כמלחין בתזמורת הקאמרית העירונית), למדתי ואהבתי. שוב התאהבתי במקום ובאנשים. חשתי שאני מתעורר לחיים. כסף עוד לא היה לי, אבל איכות חיים כן: בניגוד ללונדון, אכלתי והתלבשתי כמו בן אדם. כל האזהרות שקיבלתי על הצרפתים היו מוטעות; הם עם סימפטי, תרבותי וחברותי. אז מה אם הם קצת סנובים? בהתחשב במטען התרבותי שהעניקו לעולם - מגיע להם.

הדבר שאהבתי בפאריס יותר מכל היה הספונטניות, שוב, בניגוד מוחלט ללונדון. זוהי עיר שיש בה רגש, בכל רחוב, בכל חנות, ובכל אדם. ויחד עם זאת, משהו היה חסר, משהו מהקסם של רומא, מהדקדנטיות שלה.

אחרי פאריס חייתי תקופה מסוימת בניו יורק, חזרתי לרומא (אבל הפעם - אכזבה גדולה. רומא של האיחוד האירופי, של היורו ושל מרכזי ההשקעות, כבר לא היתה הרומא שהכרתי כסטודנט); ואז נפתחה הדרך המקצועית לחזרה לישראל. לא היססתי - וחזרתי.

יפו (2001 - עד היום)

נכון שאני לא נמצא כאן כל השנה, אבל זה מקום מגורי הקבוע והיציב. אחרי השנים באירופה ידעתי שאני חייב לחוש את הקצב של עיר גדולה (למרות שתל אביב עושה יותר רעש של עיר גדולה ממה שהיא באמת), מבלי לאבד את האותנטיות שלה. המקום היחיד כמעט שנשאר הוא יפו. אני אוהב את יפו, את הסדר שבתוך הכאוס המוחלט שלה. מצאתי שם את מקומי, שם הקמתי את הסטודיו שלי שאני גאה בו מאוד. שם נכתבות האופרות והסימפוניות, בחלל שאין בו קליטה לסלולרי ואין בו אינטרנט. אחרי כמה שעות של כתיבה אני יוצא לשאוף את אוויר הים, או לנהל שיחות חולין עם התושבים הוותיקים. יפו היא מקום של אהבה: בן זוגי בריאן, החצי השני שלי, חצה את הגלובוס ובחר לחיות בה אתי. לפעמים אני בוהה בים התיכון, מעל המעגן העתיק של יפו, ונפשי רוגעת. אבל מעבר לקו האופק, אני עדיין חולם באיטלקית: יום יבוא ואחזור לרומא.

גיל שוחט הוא מלחין ומנצח. השנה העלה באופרה הישראלית את "הילד חולם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו