בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קריאה באין אונים" מאת יוסף גורני | חדשות קשות מאוד

מחקר על סיקור השואה בזמן התרחשותה בעיתונות היהודית מפריך את ההאשמה כי העיתונים כביכול ידעו יותר ממה שפירסמו

תגובות

קריאה באין אונים: העיתונות היהודית בארץ ישראל, בבריטניה, בארצות הברית ובברית המועצות לנוכח השואה בשנים 1939-1945

יוסף גורני. הוצאת הקיבוץ המאוחד והמכון לחקר העיתונות של העם היהודי באוניברסיטת תל אביב, 320 עמ', 88 שקלים

בינואר 1943 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 56 ילדים מרומניה ומהונגריה, ושליחי היישוב בקושטא התנגדו נחרצות לכך שדבר בואם יתפרסם בעיתונות, שהיתה אז אמצעי התקשורת היחיד כמעט. בתחילת מארס הגיעה קבוצה נוספת ובה עוד 72 ילדים. הם נסעו ברכבת דרך טורקיה, סוריה ולבנון, וממעבר ראש הנקרה הגיעו לעפולה. כל העיר יצאה אל התחנה, וקיבלה את פניהם בפרחים ובדמעות: ילדים אלה היו הראשונים להגיע אחרי הודעתה של הנהלת הסוכנות היהודית בסוף נובמבר 1942 כי הנאצים עוסקים בהשמדה שיטתית ומתוכננת של יהדות אירופה כולה, והילדים הם הראשונים בתור. הפעם לא התאפקו עיתוני הארץ והודיעו בשמחה על בואם, והביעו תקווה שקבוצות רבות יבואו בעקבותיהם.

גם אם היו לאדולף אייכמן דרכים נוספות להיוודע שזו הפעם חמק טרפו ממנו, הפרסום הקל מאוד את מלאכתו: כמה מיוצאי מושבות הטמפלרים בארץ, שישבו בקושטא וידעו עברית וגרמנית, תירגמו דרך קבע את עיתוני היישוב, ותוך יום-יומיים נחתו החדשות מעפולה על שולחנו. אייכמן לא ביזבז זמן: למחרת כבר יצאו הוראות מברלין לעצור יציאה של כל קבוצה נוספת.

האם פירסמה העיתונות היהודית בארץ ובחו"ל את כל הידיעות על השואה שהגיעו אל שולחנות העורכים, מיד ובמקום בולט, כראוי לחומרת האירועים, או לא? ואם לא - מדוע? האם היתה זו חובתה לנהוג כך, או שהפרסום יכול היה להיות לרועץ? האם ניסו הנהגת היישוב והנהגותיהן של קהילות יהודיות אחרות להשפיע על שיקול דעתם של העורכים בנוגע לצורת הפרסום ולהיקפו, מתוך שיקולים פוליטיים ולאומיים כלפי חוץ, וכדי לא לעורר פאניקה כלפי פנים? שאלות אלה אינן יורדות מסדר היום. להיפך: הן מתחדדות ככל שהזמן החולף מקנה לשואה משמעות מקיפה ומעמיקה יותר, וככל שמתחזקת מרכזיותה של התקשורת בחיים הציבוריים.

בשאלות אלה ואחרות הקשורות בהן דן ספרו של יוסף גורני, "קריאה באין אונים", שבכותרתו יש כפל משמעות: הקורא את העיתונות דאז, בין כאדם פרטי שמשפחתו לכודה באירופה או בצפון אפריקה ובין כחלק מהנהגה שתפקידה לתת מענה ולמצוא פתרונות, חש אין אונים בניסיון לשדל את בעלות הברית, השקועות עד צוואר במלחמת עולם שגבתה לפחות 55 מיליון קורבנות על פני כדור הארץ, "להעניק להם (ליהודים) מעמד קבוצתי כמו לעמים (כבושים) אחרים"; או לעצור את הגרמנים הנחושים בהחלטתם חסרת הפשר לרצוח כל יהודי; או לגייס לעזרה את ארצות אירופה שכרעו ברך לפני הגרמנים או שיתפו פעולה עמם; או להשיג אמצעים ויכולת צבאית או מדינית. והוא מבין שגם אם יקרא - אין עונים. "זהו אין אונים קיומי במובן הלאומי", אמר גורני בשיחה עמו.

לא מאמינים לעיתונים

חוקרים רבים נדרשו עד כה לעניין, ואולם כל אחד מהם בחן את העיתונות היהודית בארץ אחת. החידוש שבספרו של גורני מצוי בכך שהוא בחן בעיקר עיתונות יומית, וכמעט את כל העיתונות היומית, שהתפרסמה בארץ, בבריטניה, בברית המועצות ובארצות הברית, והשווה את הממצאים בשני חלקיה של מלחמת העולם השנייה: מתחילתה ועד סוף 1942, אז נודע בבירור שהשמדה שיטתית נעשית באירופה, ומאותה נקודת זמן, שחוללה מהפך בחשיבה ובניסיונות לעשייה, ועד סוף המלחמה.

בחלקו השלישי של הספר מביא גורני לפני הקוראים המופתעים תחזיות והערכות של אינטלקטואלים מרכזיים על עתיד העם, שלא היו להן, במחילה, שום קשר למציאות, גם אם הובעו לפני שנודע על "הפתרון הסופי". ובסיום הספר מובא ניתוח כמותי (שערכה הילה בראון-רינות) של מאמרי המערכת, הידיעות ומיקומן בעיתונות העברית בארץ ישראל. ניתוח כזה לא נעשה עד כה והוא מפריך הרבה דעות שהופרחו ללא בדיקה.

קריאתם של רוב העיתונים וההשוואה ביניהם מעלות כי העיתונות היהודית, הן בארץ והן מחוצה לה, פירסמה הרבה, ובארץ פורסמו יותר ידיעות ומאמרי מערכת מאשר מחוצה לה. כך, למשל, מתחוור מהשוואה בין "דבר" ל"פארווערטס", עיתונם של קוראי היידיש בארצות הברית, ששניהם היו עיתונים מרכזיים בשעתם. ההשוואה בין "דבר", "הארץ" ו"המשקיף" מעלה שהראשון, שעליו נשפכו קיתונות של רותחין וצוננין גם יחד (בייחוד מצד ראשון החוקרים את העניין, שבתי ב' בית-צבי, בספרו "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, תשל"ז), פירסם הרבה יותר משני העיתונים האחרים. "המשקיף", עיתונם של הרוויזיוניסטים, לא פסק אז מלתקוף את "דבר", מטעמים פוליטיים ברורים, עד שהתעלמותו כביכול של "דבר" כבר נהפכה לאקסיומה שאין עליה עוררין.

עוד מעלה ההשוואה, שהעיתונים פירסמו את כל מה שהגיע לידיהם, לרבות ידיעות מסמרות שיער ובלתי נתפשות מבחינת מספר הנספים ובייחוד מבחינת אמצעי ההרג והאכזריות, שלא נודעו עד אז כמוהם. מעידות על כך תגובותיהם של הקוראים, ואפילו של עיתונאים, שטענו במחצית הראשונה של המלחמה, כי הידיעות המרובות והנוראות הן בגדר הגזמה ו"יציקת דם לתוך שורותיהם"; הם קראו לעורכים להפגין מידה גדולה יותר של אחריות במסירת הידיעות ולהפסיק בהפצת דמורליזציה ופאניקה ציבורית. בבריטניה דיווח ה"ג'ואיש כרוניקל" על אותה תופעה: יהודים תבעו מהרבנים לא לחזור בדרשותיהם על הידיעות שהתפרסמו בעיתונות והם לא האמינו בנכונותן.

ההאשמה הרווחת מאז המלחמה, שהעיתונים כביכול ידעו יותר ממה שפירסמו - ולמה בעצם שיעשו זאת? - מתפוגגת עם הקריאה המדוקדקת של העיתונות, המעלה בבירור שהבעיה העיקרית והעמוקה היתה של תפישת מציאות חדשה, מאיימת, לא רק על הפרט ועל הכלל היהודי גם יחד, אלא על כל הערכים האנושיים, כאילו התהפך העולם. "ייאמר לזכותנו כאנשים הגונים", כתבה גולדה מאיר בספרה "חיי" (ספריית מעריב, 1975), "שלא האמנו לידיעות".

הסכמה בחריקת שיניים

עניין נוסף המשותף לכל העיתונים, למעט עיתונם של יהודי ברית המועצות, מסיבות מובנות, הוא ההתייחסות האינטנסיבית למהלכי המלחמה, שתפסו את רוב הכותרות הראשיות מתחילת המלחמה ועד סופה. היו חודשים שבהם הופיעו הרבה יותר ידיעות על מצב היהודים בעמוד הראשון, אך לא בכותרת הראשית. ב"דבר", למשל, הופיעו 252 כותרות ראשיות על מצב המלחמה בכל אחת משנותיה בממוצע, לעומת 388 ידיעות על מצב היהודים בעמוד הראשון בכל שנה.

לפיכך, העדרן של ידיעות על מצב היהודים מהכותרות הראשיות אין פירושו העדרן בכלל, ובכל זאת שאלו עצמם קוראים ועורכים אם לא היתה זו עדות להזנחה של הטרגדיה היהודית. תשובתם, שגורני מסכים לה, היתה, שהם השלימו מאונס עם "המחשבה המרה והמרפה ידיים ורוח: אין מה לעשות, כל זמן שלא ינוצח האויב אין תקנה לאלה שנפלו לידיו". בכך, מדגיש גורני, הסכימה העיתונות, על כל גווניה, אם גם לא יכלה לומר זאת בגלוי, הסכמה שבחריקת שיניים עם עמדתן של בעלות הברית, שסירבו לדון בתוכניות להצלת יהודים מפני שהניצחון על הנאצים הוא-הוא ההצלה.

מרדכי נאור עמד בביקורת שכתב על ספרו של גורני (ופורסמה בגיליון 9 של כתב העת "קשר", 2009) על העניין החשוב ביותר העולה מההשוואה: העיתונות היהודית בזמן המלחמה מילאה למעשה את תפקידה של ההנהגה, שלא היו לה אמצעים לפעולה. העיתונות בכלל, והעיתונים העצמאיים המרכזיים, כמו "הארץ", "פארווערטס" וה"ג'ואיש כרוניקל" בפרט, ובוודאי עיתוני האופוזיציה, יכלו להרשות לעצמם למחות ולתבוע ולבקר קשות את ההנהגה היהודית והציונית.

כך היה בארצות הברית, שבה שררה אווירה של בדלנות לפני הכניסה למלחמה. האנטישמיות יכלה להרתיע, מפני שהדרישה להצטרף למלחמה העמידה את העניין היהודי באופן אגואיסטי-כביכול במרכז, ולמנהיגות היהודית לא היה הכוח הפוליטי שיש לה היום; בבריטניה יכלה העיתונות למחות על שהתגובה בעיתונות הכללית לאסון היהודי היתה מצומצמת, ואילו כאשר נשרף הכפר הצ'כי לידיצה יצאה עיתונות זו מכליה; בארץ אפשר היה לתקוף את הבריטים על נעילת השערים בפני מבקשי המקלט, ולהעלות תביעה למימוש תוכניות שונות להצלה, שההנהגה ידעה היטב שאינן ריאליות. "מבחינה זו", כותב גורני, "היא (העיתונות) היתה לפה לרגשי המוני העם יותר מן המנהיגות המדינית".

צער, אבל, זעם

העיתונות היהודית גם מתחה ביקורת קשה כלפי פנים - על עיסוק ב"שוק השחור" בבריטניה ובארצות הברית, או על כוחם הסוחף של חיי היומיום והשגרה בארץ, שהעידו לדעת הכותבים על אטימות ואדישות. אין שום עדות לכך שההנהגה, גם לא בארץ, הדריכה את עורכי העיתונות מה לפרסם ומה להצניע ביחס לשואה. נהפוך הוא: המבוכה, האי-אמון והחרדה לעתיד היו נחלת כולם, כפי שהעידו עורכי העיתונים אחרי המלחמה (חביב כנען, "מלחמתה של העיתונות", הוצאת הספרייה הציונית, 1969), וגם ההנהגה ניזונה מן העיתונות.

למחאותיה של העיתונות כלפי חוץ וכלפי פנים אולי לא היתה השפעה, והידיעות הרבות והקשות שהביאה לקוראיה בוודאי לא שיקפו את היקף הטרגדיה. אך היא מילאה, כסיכומו של גורני, תפקיד ראשון במעלה ביצירת מעורבות ציבורית ורגשית, "ובכך תרמה ללא הרף, לאחדותו של ?כלל ישראל', בצערו, באבלו ובזעמו - בארץ ישראל, בארצות הברית, בבריטניה ובברית המועצות".

והערה נוספת לסיום: ספר חשוב וחדשני זה, פרי עטו של אחד מחשובי החוקרים בארץ, היה ראוי לעריכה קפדנית הרבה יותר מכפי שזכה לה, וחבל.

הפרופ' דינה פורת ערכה את הספר "שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה, 1933-1948" (הוצאת יד בן צבי)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו