בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | קיצור תולדות האכילה

פרשת "שמיני"

תגובות

עובדי אלילים ומונותיאיסטים, ספארטנים ובודהיסטים, ברברים ובני תרבות המערב ניסחו כולם כללי דיאטה, מה מותר לאכול ומה אסור, כאילו יש משהו בפעולת האכילה הדורש, מתוכו, חלוקה למותר ואסור. גם בפרשת השבוע הנוכחית, "שמיני", מבדילים משה ואהרן בין בעלי החיים המותרים לאכילה לבין אלה האסורים. ניכר שכבר מזמנים קדומים היתה האכילה הרבה יותר מאשר פעולה פיסית שמטרתה תזונה.

חמישה ימים ברא הקב"ה את העולם וביום השישי ברא את האדם. כיצד יכניס את האדם לתוך העולם הנברא? בסופו של היום השישי מעניק הקב"ה לאדם את העשבים והעצים למאכל. המזון המוענק לאדם מטמיע אותו בתוך הבריאה. "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט).

האכילה היא ביטוי להתכללות, להפיכת מלאכת ששת הימים כולה למערכת אורגנית אחת. אך כבר בגן עדן נוצרת ההבדלה הראשונה; האדם מצווה "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב, טז), והאכילה הופכת מאקט פיסיולוגי פשוט לביטוי של גבולות המוסר. האדם מסוגל לחרוג מן הגבולות המוקצים לו, אבל הדבר נאסר עליו. האיסור על האכילה יוצר את הפיתוי, הפיתוי גורר את החטא, והחטא - את לידתם של אדם וחוה מגן עדן אל חיי העמל כפי שאנו מכירים אותם היום, עמל הקשור גם הוא באכילה: "בזעת אפך תאכל לחם" (שם ג, יט).

האיסור על האכילה מעץ הדעת טוען את פעולת האכילה במטען כבד ביותר: הבחירה אם לעשות טוב או לעשות רע תוכרע באכילה. בששת ימי הבריאה לא היתה הבדלה בין טוב לרע מהסיבה הפשוטה שהרע לא היה קיים בצורה ממשית. מה שאין כן בגן עדן, שאנו פוגשים בו את שליחו הראשון של הרע - את הנחש, את האיסור הראשון ואת יצרו של האדם הדוחף אותו לעבור על האיסור הזה. האכילה כבר איננה אקט של היכללות בבריאה; עכשיו היא מעשה מוסרי של בחירה בין טוב לרע.

השלב הבא באבולוציה של איסורי המאכל מגיע אחרי המבול. אחרי שקלו המים ושוכני התיבה יוצאים החוצה, מקריב נח עולות לקב"ה: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכת את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח, כא). הבשר שמקריב נח לפני הקב"ה מפייס את רוגזו ומרגיע את מידתו המשחיתה (הרי הבשר, ולא הירק, הוא מאכלו של הקב"ה כבר בפשט סיפור קין והבל). אז מבין הקב"ה שההשחתה, שבגללה הוריד את המבול, לא התחילה בדור המבול אלא הרבה קודם לכן: בגן עדן, בעצם ההבדלה שבין טוב לרע. ההבדלה בין מותר לאסור שהעניקה לאדם את הבחירה חשפה בו את כפל יצריו: היצר הטוב והיצר הרע.

עתה מבין הקב"ה שההשחתה והחמס הם רק מצבי צבירה שונים של הצורך הבסיסי של המין האנושי לשלוט. אם לא תינתן לאדם דרך טבעית לבטא את צדו הרודני והשתלטני, תימלא הארץ חמס. לכן מרחיב הקב"ה את גבולות איסורי האכילה ומתיר לאדם לאכול בשר. לא אכילה כבחירה בטוב, אלא אכילה כאקט של שליטה; אכילה שתפייס את יצרו הרודני של האדם ותמנע ממנו להשחית את דרכיו, כפי שריח העולות פייס את הקב"ה ומנע ממנו לגלות את צד הדין שבו ולהשחית שוב את הארץ.

לא עוד אכילה כהתכללות בטבע, אלא אכילה כשליטה על הטבע: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את הכל" (שם ט, ב). הרחבה זו של גבולות האיסור נותנת מקום גם ליצרו השלטני של האדם, וכדי שלא יתחלף יצר השלטון ברעבתנות (היא התכונה האנושית הבסיסית שלא ניתן לבטא אלא באמצעות פועל האכילה) מגביל הקב"ה את ההיתר לחיות הטהורות בלבד.

השלטון ואכילת החי הם תכונות משותפות לקב"ה ולאדם. אך הקב"ה נשבע שלא להשחית עוד את האדמה ובכך הגביל את שלטונו. אם ירצה האדם להידמות לקב"ה עליו להגביל גם את שלטונו שלו וללמוד את הסייגים והאיסורים על האכילה, עליו ללמוד לרסן את שלטונו, לא להשחית מיד, גם כאשר הארץ נשחתת, לבטא את שלטונו אך לדעת להציב לשלטון זה גבול. משימה קשה זו, ליצור אנלוגיה של אמת בין האדם לבין הקב"ה, אנלוגיה שיש בה שיווי משקל ומתינות, יחד עם שלטון היררכי ברור, מוטלת עלינו בסוף פרשת השבוע שלנו, אחרי מניית הסימנים המבדילים בין החיה הטמאה לטהורה: "והייתם קדושים כי קדוש אני... להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל" (ויקרא יא, מה-מז).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו