בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביוגרפיה של איימן סיכסק דרמטית יותר מעלילת ספרו

את איימן סיכסק אפשר להציג כך: יפואי בן 26, אמו נישאה בגיל 14, אחיו הבכור יושב בכלא, גיסו נרצח. ואפשר גם כך: סטודנט לתואר שני בספרות, גר עם הוריו, לומד לנגן בפסנתר ועכשיו מתפרסם רומן הביכורים שלו, בעברית, שבו נקרע הגיבור בין אהבתו לצעירה מוסלמית לבין חברתו היהודייה. בעיות הזהות של בן הדור החצוף

תגובות

לפני כשנה וחצי, זמן קצר אחרי מותו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, שוחח איימן סיכסק עם ידיד מכפר נחף בגליל. "אני חושב שדיברנו על געגועים", אומר סיכסק, תושב יפו. "הוא ציטט לי בית משיר ושאל אם אני מכיר. לא הכרתי. זה היה שיר של דרוויש, והתביישתי נורא. זה לא היה איזה משורר ירדני שכוח אל - זה היה דרוויש! ואם הוא היה מצטט לאה גולדברג בטוח הייתי מזהה. אם לא את השיר עצמו, לפחות סגנונית הייתי יכול לנחש".

 איימן סיכסק. אני מודע לזה שאני לא המאצ'ו הערבי | צילום: אורי גרשוני

סיכסק, בן 26, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטה העברית, התחיל לקרוא ספרות ערבית רק לפני קצת יותר משנתיים. "בחטיבת הביניים החלטתי לוותר על לימודי ערבית, כי היא מסמנת אותך בתור חריג, מדגישה את הזרות שלך פה, אם כי בזמנו חשבתי בעיקר על כך שהדקדוק הערבי נורא קשה וזאת היתה עוד סיבה לפתח טינה כלפי השפה. גם לא ניהלתי את חיי בערבית, רק עם ההורים בבית דיברתי בערבית, ובתקופת הפיגועים, אם אמא שלי התקשרה כשהייתי באוטובוס, השתדלתי לא לענות. זה מיד היה גורר מבטים מפוחדים וסימון שלך בתור זר במובן הכי נורא של המלה. כל זה הביא לתחושת אשמה על כך שבמקום להכיר את השפה הערבית, אני מאוהב בעברית ויש לי איתה רומן".

בסוף באמת נהיה רומן, והשבוע הוא יוצא לאור. "אל יפו", ספר הביכורים של סיכסק (הוצאת ידיעות ספרים), מתאר - בעברית, כמובן - את חוויותיו של סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, שחולק את זמנו בין ירושלים ליפו ובין רומן סודי עם אהובתו המוסלמית שריהאן, המאורסת לאחר, לנערתו היהודייה, ניצן.

כיוון שהספר כתוב בגוף ראשון, בסגנון יומני, בטון מאופק ודיווחי, ומתייחס תדיר לפנקס הרשימות של הגיבור; וכיוון שהגיבור אינו מזוהה בשם לכל אורכו; ומאחר שגם סיכסק עצמו הוא יפואי הלומד ספרות באוניברסיטה העברית, מתנייד בין ירושלים ליפו ומרבה להתחבט בסוגיות זהות ולכתוב עליהן, מתבקש לתהות היכן נגמרת האוטוביוגרפיה ומתחילה הבדיה.

"לא נתתי שם לגיבור כי רציתי לתת הרגשה של הפלסטיני-ישראלי הצעיר, פחות לזהות אותו כמישהו ספציפי", אומר סיכסק. "מבחינה עלילתית, 95 אחוז בדיתי, אבל באפיון הפוליטי ובאופן שבו המחשבות של הגיבור רצות ושבו הוא מתנסח - לשם שפכתי את עצמי".

הביוגרפיה של סיכסק דרמטית יותר מעלילת הספר. הוא עצמו אמנם נראה ילד טוב יפו - מטופח, רהוט וחינני - אבל משפחתו נסחפה בשנים האחרונות למערבולת של טרגדיות. אחיו הבכור, חליל, זבן בסופרמרקט, יושב בכלא, כבר פעם שנייה, באשמת פריצה למכונית. "ההורים נוסעים לבקר אותו, אני לא", אומר סיכסק. "אני לא יודע למה הוא עשה את זה, אני לא שואל אותו את השאלות האלה, אין בינינו סוג כזה של יחסים".

גיסו של סיכסק, בעלה של אחותו האמצעית תחייה, נרצח לפני תריסר שנים ביריות ממכונית חולפת כשישב בפתח ביתו, כחלק מ"נקמת דם מפותלת" בין חמולות יריבות בעיר. "זה סיפור ארוך שהסתובב הרבה שנים בין המשפחות", מספר סיכסק. "גם שניים מהאחים שלו נרצחו". הגיס ניהל חנות ירקות, אבל בעיתונות הוגדר "עבריין מוכר מתחום הסמים". "אני לא יודע לגבי זה", אומר סיכסק. "הוא לא היה פושטק אלא אדם מצוין ואבא נהדר, שהיה מעורב בדברים לא נהדרים בכלל. זה היה לי נורא. כשניסיתי לנבור בעניין עם אחותי זה כאב לה, אז הפסקתי".

מרחף חשש לגורל המשפחה?

"אני חושש לחיי האחיינים שלי, הבנים שלו ושל אחותי. העניין הזה אף פעם לא סגור".

בעקבות הרצח החלו הוריו של סיכסק, איברהים (בן 70) ותמאם (בת 60), להתחזק בדתם. "אבא שלי תמיד התפלל וקיים מצוות, ותחושת האבל קירבה גם את אמא שלי לזה. היא גם שמה חיג'אב והתחילה ללבוש שמלות ארוכות, שמכסות הכל עד פרקי כף היד. אולי זה היה פתרון למקום הנורא שהיא נכנסה אליו".

יש לו 19 דודים ודודות: לאמו 11 אחים ואחיות, לאביו - שמונה. אביו, לשעבר קבלן בנייה, הוא נצר לשושלת יפואית ותיקה ומפוארת, "עם הרבה נכסים מלפני קום המדינה", אומר איימן. "יש גם מסגד סיקסיק ביפו, באחת ההסתעפויות משוק הפשפשים. יש הרבה אקדמאים בצד הזה של המשפחה - רופאים, עורכי דין - אבל לא אנשי תרבות פעילים".

את משפחתה של אמו הוא מתאר כ"קשת יום, אף אחד בצד הזה לא סיים 12 שנות לימוד. אמא שלי לא מדברת אנגלית עד היום, אני חושב שבגלל זה גם היה לה חשוב שאלמד ואגשים את הדברים שנחסכו ממנה. בסביבות 48' סבא שלי מהצד שלה שילח את המשפחה שלו מפה לכל מיני מקומות, והבטיח לסבתא שלי שהם יעזבו באונייה האחרונה, אבל גרם לכך שבכוונה יפספסו אותה ויישארו כאן. סבתא היתה הרוסה מזה, היא נשארה פה בלי המשפחה שלה".

הוריו הכירו בשידוך כשאמו היתה בת 14, והתחתנו מיד. "ההורים של אמא שלי אמרו לה: 'האיש הזה ביקש את ידך והסכמנו. את הולכת להתחתן איתו'. היום אני כבר לא שומע על ילדות בנות 14 שמתחתנות". אחיו הבכור נולד כעבור שנה, ועד שמלאו לאמו 20 כבר היו לה שלושה ילדים: חליל, תחייה ואמירה. הוריו התכוונו להסתפק בזה, אבל כעבור 14 שנה נוספות נולד איימן, "בטעות, כתוצאה מהריון לא-מתוכנן".

מצה עם שוקולד

עד היום הוא צמוד להוריו. הוא מתפרנס מסיכום מידע כלכלי באנגלית בשביל חברת שירותים פיננסיים ("הכי רחוק ממה שחשבתי שאעשה כשלמדתי ספרות אנגלית, אבל עם ספרות אנגלית לא קונים במכולת") ומכתיבת ביקורות ספרים (בין השאר ב"הארץ"), אך מעולם לא גר מחוץ לבית הוריו. כיום הם חולקים דירת שלושה חדרים צנועה: חדר הורים, חדר לאיימן עם מקינטוש ופסנתר (לפני חצי שנה הגשים חלום ילדות, רכש פסנתר והתחיל ללמוד לנגן), וסלון עמוס עיטורים בערבית והדפסי נמר, שמתחבר לשני חדרי הלינה.

"אני די משתגע מזה", הוא מגלה, "אבל ההורים צריכים אותי, כלכלית ורגשית. אני אחרון ילדיהם שנשאר בבית ואנחנו מסתדרים היטב, גם אם מדי פעם אני צריך מרחב משלי. למזלי אני עובד עשר שעות ביום מחוץ לבית".

הוריו הקפידו לשלבו מילדות במסגרות יהודיות או מעורבות, והוא מעולם לא למד במוסדות חינוך ערביים, "משום שבאותן שנים הם היו במצב ממש גרוע", לדבריו. הוא למד בגן ילדים יהודי, גזר שרשראות לסוכה והתאהב במצה עם שוקולד ("זה נהדר"). גם הוריו המוסלמים התמוגגו: "זו היתה הוכחה להצלחה שלהם, שהילד השתלב במרחב הישראלי". משם עבר לבית הספר הצרפתי ביפו, מוסד קתולי פרטי שלימודיו מתנהלים בשפה הצרפתית. "היו לנו שיעורי דת, שבהם הכיתות התחלקו: התלמידים הנוצרים הלכו עם המורה לנצרות, המוסלמים למדו קוראן, וליהודים היתה הפסקה, כי תנ"ך כולנו היינו חייבים ללמוד ממילא, כנראה חשבו שזה כמו ידע כללי".

בכיתה ט' החליט שהוא רוצה תעודת בגרות ישראלית, ועבר לתיכון המקצועי סוקולוב לאור, שם למד במגמת טכנאות שיניים. ההורים המשיכו להיות מרוצים ("כי זה מקצוע, אפשר להתפרנס מזה"), אבל הוא לא. "זה עיסוק משעמם וכפוי טובה, אתה תקוע במעבדה כל היום, ובשלב הזה ידעתי גם שספרות זה משהו שארצה לעסוק בו. המורה שלי לספרות התחילה לשים לב למבחנים שלי ואמרה שאני צריך לנסות לפרסם".

בגיל 18 כבר פירסם סיפור קצר ב"מעריב", ואחר כך גם בכתבי עת ספרותיים. ב-2004, בגיל 20, השתתף בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וזכה בציון לשבח. בעקבות זאת החל לפרסם בעיתון את סדרת סיפורי "יפו-תל אביב", שצדה את עיני העורכים בהוצאת ידיעות ספרים. תמורת מקדמה צנועה הבטיח להם סיכסק להנפיק רומן, אך בטרם התיישב לכתוב כבר ביזבז את כל המקדמה על טיול לברלין כדי לחגוג את המאורע.

החיזורים לא תמו. שנה לאחר מכן פנה אליו פרופ' חנן חבר, ראש בית הספר לספרויות באוניברסיטה העברית, והציע לו לפרסם את סיפורי יפו כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. סיכסק נאלץ להשיב בשלילה בגלל החוזה שלו עם ידיעות, אבל נמצאה דרך ביניים: במקום לכתוב רומן חדש, סיכסק שיכתב את סיפוריו הקצרים, הוסיף אחרים, ועיבד אותם לרומן; חבר ערך את התוצאה יחד עם רנה ורבין מידיעות, והוסיף אחרית דבר.

"הוא סופר מעולה", משתפך חבר. "הוא פיתח ז'אנר שנע בין הסיפור לרשימה, עם טון אירוני ודק, ויש לו נקודת מבט גמישה שמצליחה להיכנס להוויה הערבית ולצאת ממנה, להסתכל עליה מבחוץ. כפלסטיני שכותב בעברית הוא ממשיך מסורת שהתחילה עם שני יוצרים חשובים ביותר, שמערערים על האתנוצנטריות של הספרות העברית: אנטון שמאס וסלמאן מצאלחה. זה דבר גדול, חלק מתהליך שלם של פירור הישראליות כשייכת ליהודים האשכנזים".

"השפה היא העוגן מבחינתי", אומר סיכסק. "מה שאני עושה זה לא ספרות פלסטינית, זה בעברית. אני מוצא את עצמי בתוך העברית ומתווה את המקום שלי באמצעותה. אולי אני מתרחק כך מהזהות הפלסטינית שלי, אבל גם חוזר אליה מכיוון אחר, בתיווך העברית. זה ללכת לאיבוד ואז למצוא".

צפירה ונכבה

יחסי הגומלין בין השפות הם רק קצה משבר הזהות של סיכסק. "בתור ילד ונער היה ברור מאליו שאנחנו חיים בישראל, לא הייתי מודע לפלסטין ולנכבה", הוא אומר. "תמיד ידעתי שיש לנו חגים אחרים, שפה אחרת, הרי היו מחלקים אותנו לקבוצות כבר בשיעורי הדת בבית הספר. ניצני החיפוש שלי התחילו בתקופת הפיגועים. זיהיתי שהמקום שלי בעייתי: מצד אחד אני חושש לחיי, מצד שני, שמתי לב להבדל מהפחד של החברים היהודים שלי, והתחלתי לחשוב מה לא סיפרו לנו. נראה לי משונה: למה רוצחים אנשים? מה הסיבה? ההיסטוריה של הסכסוך לא היתה קיימת מבחינתי. הבנתי שהמפגעים ערבים, אבל זה נראה לי לחלוטין זר. הרגשתי קורבן פוטנציאלי של הפיגועים האלה.

"הייתי טינאייג'ר, והרצון להשתייך לחברה שבה אני חי, שלא יאשימו אותי, ואי הבנה של המצב הפוליטי, גרמו לי להזדהות עם המצב הישראלי. ככל שגדלתי הבנתי יותר את המורכבות הפוליטית והחברתית של המצב, והתחברתי יותר לשורשים שלי. יש לנו גם משפחה רחוקה בעזה, פליטי 48', בני דודים של אבא, שחלקם נהרגו בשנים האחרונות בכל מיני מבצעים. אני זוכר, שכשהייתי קטן המעבר לעזה היה קל יותר והיינו מבקרים שם לא מעט. היום זה לחלוטין לא אפשרי".

השלב הבא בהתפתחות תודעתו הפוליטית הבשיל במשך לימודי הספרות באוניברסיטה. "עוסקים בשאלות של זהות, מקום, הגדרת האני, וזה הצית את התהליך באופן עקיף", הוא אומר. "שמעתי גם שלחוגים ללימודי ערבית באוניברסיטה נכנסים יותר ערבים מבעבר, חוזרים ללמוד בצורה מסודרת ספרות ערבית. זה חלק מניצני ההתעוררות הלאומית של בני הדור שלי. שואפים לחזור לדבר ערבית, אפילו לכתוב מיילים בערבית זה לזה. היינו כותבים ערבית באותיות אנגליות, נגיד bhibak (אוהב אותך), ועכשיו עוברים לכתוב באותיות ערביות. בשנים האחרונות ניסיתי להחיות את הצרפתית שלי ואז התעוררה בי תחושת אשמה, למה אני נותן לזה עדיפות על הערבית".

עם הזמן גיבש מארג עדין של החלטות בניסיון לאזן בין רכיבי זהותו השונים: הוא מסרב למשל לשיר את "התקווה", אבל כשהוא בחברת אנשים הוא מקפיד לעמוד בצפירות ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל. "אם זה שאעמוד דקה ימנע פגיעה ברגשותיהם, זה שווה לי", הוא מסביר. "לא לעמוד בצפירת זיכרון זו פרובוקציה ריקה שאינה אומרת כלום. מה, לא אכפת לי משישה מיליון יהודים שנספו? אכפת לי, כי הם בני אדם. אבל הדגל הישראלי אינו תלוי בחדרי. יום העצמאות הוא יום רגיל מבחינתי. אני לא חוגג, אני משתתף כבר כמה שנים בפעילויות יום הנכבה בגליל ביום הזה".

ביום הזיכרון לחללי צה"ל אתה עומד בצפירה, ולמחרת נוסע לציין את הנכבה?

"כבר ארבע שנים, עכשיו מתקרבת החמישית. זה הפרדוקס הישראלי-פלסטיני".

בחודש שעבר אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את "חוק הנכבה", הקורא לקנוס גופים ציבוריים שיציינו את יום העצמאות כיום אבל בשל אסון הפלסטינים ב-48'. "אני מקווה שחוק הנכבה יעבור", מפתיע סיכסק. "זה ייתן כוח פוליטי עצום ליום הנכבה, זה יהפוך מחצי ידיעה בסוף החדשות על כמה אלפים שקיימו תהלוכה בצפון, לכותרת ראשית, כי זה יהיה בניגוד לחוק. זה יגרום ליותר מוסדות לעשות דווקא, ויחדיר את השיח על הנכבה לכותרות. יהיה דיון, צעירים פלסטינים ויהודים שלא ידעו בכלל מה זה יצטרכו לשאול. זו הצעת חוק שאפקט הבומרנג שלה יהיה מטורף".

לא נעים לשמוע

הוא גר ליד עג'מי, והצלחת הסרט "עג'מי" מעוררת בו רגשות מעורבים. "אוי עג'מי", נאנח סיכסק, שאמו גדלה בשכונה. את הסרט הוא אוהב, אבל כשההוצאה שלחה את ספרו לקבוצת קוראי המבחן שלה, היו בהם שחשבו שסיכסק רוכב על הגל, "אמרו שבטח כתבתי את זה כי זה נושא חם. רבאק, התחלתי לכתוב את הסיפורים האלה על יפו לפני שבע שנים, כבר שנה וחצי הספר נמצא בעבודה בהוצאה".

סיכסק מתקומם גם על הצורה שבה התקבלה כאן הצהרתו של אחד מבמאי "עג'מי", סכנדר קובטי, כי אינו מייצג את ישראל בטקס האוסקר. "להגיד שאם הוא לקח כסף מגוף ציבורי אז הוא אמור לייצג את המדינה - זו אמירה כמעט פשיסטית", אומר סיכסק. "מי מעלה על דעתו שבתנאים כאלה תצמח תרבות באמת? גם אני מרגיש שהמדינה לא מייצגת אותי, עם המנון כזה ופעולות כאלה בשטחים ואמירות כאלה של פוליטיקאים, שאמורים לדאוג גם לאינטרס שלי כאזרח".

אתה יכול להבין מדוע שרת התרבות לימור לבנת ועמיתיה נלחצים כל כך מאמירות כאלה?

"כי הן מנכיחות את הנראטיב הערבי-ישראלי, שכרוך בצורה בלתי נפרדת בהיסטוריה הפלסטינית, וזה מתנגש בהרבה מקומות בסיפור הציוני היפה. זה מראה שהיו גם דברים נוראים שנעשו ונעשים כדי שהפרויקט הציוני ייצא לפועל. שיש כאן אוכלוסייה שמרגישה מקופחת וזרה ושלא יודעים מה לעשות איתה. אלה דברים שלא נעים לשמוע".

אלה לא צרות של עשירים? במדינות ערביות התגובה לדברים כמו אלה של קובטי היתה חריפה בהרבה. שם חופש הביטוי הוא אפילו לא סיסמה.

"לא הוא ולא אני שואפים שזאת תהיה הקונוונציה, במדינות ערביות אחרות או בישראל. השאיפה היא לא להקים פה סעודיה נוספת. אני לא מוחק את הישראליות, אלא מבקש שהישראליות לא תמחק אותי".

את טענותיו מפנה סיכסק לא רק אל הממסד הציוני, אלא גם אל הערבים בני הדור של הוריו, שאחראים ל"השתקת ההיסטוריה הפלסטינית והנכבה. הדור שלהם התאפיין בתחושה שאם לא משתלבים במרחב הישראלי, התוצאות אסוניות ממש", הוא אומר. "זה חשוב כמו לשים אוכל על השולחן, אחרת איך תתקבל לאוניברסיטה ולעבודה ואיך תסתדר בחיים? הם לא עשו שום דבר כדי להשריש את הזהות הפלסטינית. הכאב לא קרה להם, אלא להורים שלהם. מבחינתם, קרה מה שקרה, הגלגל לא יחזור אחורנית, וצריך למצות את הכי טוב ממה שיש. יש הדחקה עצומה, שאיפה להשתלב כמה שיותר במה שנותר בישראל, גם במחיר של לא להניף דגלי פלסטין אם זה מעצבן מישהו. זו מסקנה פרגמטית שהם הגיעו אליה.

"תגובת הפלסטינים לנכבה היתה הפוכה מתגובת היהודים לשואה. במקום מפעל אובססיבי של הנכחה וזיכרון, יש מסורת מובלעת של הדחקה מתוך צורך להשתלב. ואולי גם הפנמה שאתה בצד המפסיד. מתחילים לראות התייחסות לכך באמנות, בסרטים, מוחמד בכרי למשל, ובכתיבה, גם אצל סייד קשוע, אף על פי שהוא מתייחס לכך באירוניה. אני רוצה לחשוב שזאת התחלה רצינית של משהו".

ההשוואה בין הנכבה לשואה תעצבן הרבה אנשים.

"אני לא משווה בין האירועים, אלא בין ההתמודדות של כל צד עם הנראטיב הלאומי. ואם הנכבה לא היתה שואה, אז הכיבוש, המשך הנכבה, הוא שואה, וצה"ל הוא אולי לא המתכנן והיוזם, אבל המוציא לפועל. גידור מטורף של אזרחים, משטר איום ונורא, אנשים שגדר מפרידה בינם לפרדס שממנו התקיימו כל חייהם. ההתנהלות בשטחים איומה ואכזרית. אני נוסע למחסומים להפגין ורואה".

אתה בטח מכיר את טיעוני הנגד, שלא ישגרו קסאמים וכולי.

"המצב הרבה יותר מדי מורכב מכדי לתאר אותו ככה. יש סירקולציה מטורפת של קורבנות ומקרבנים משני הצדדים, שכבר אי אפשר להגיד שהקסאם הבא לא התבשל בבתים האחרונים שנהרסו בעזה, או לטעון שהבתים האחרונים שנהרסו בעזה הם בגלל הקסאם".

אם המצב דיאלקטי ומורכב, על מה מתבססת ההשוואה לשואה?

"האלמנטים השואתיים מתקיימים: להחזיק ציבור בתנאים בלתי אפשריים, במצב שהוא מתקשה להגיע לצרכים הישרדותיים כמו אוכל ובתי חולים. וזאת שואה תרבותית, כי החומה עוברת גם בדרך לבתי ספר ולתיאטראות, שזה לא פחות נורא מלחסל בית עירייה או מקור חשמל".

הערבים בישראל נתפסים כאיום ביטחוני. היהודים באירופה לא איימו על אף אחד.

"גם הגרמנים הרגישו איום כלכלי ותרבותי. לא זה ולא זה מצדיקים את מה שקרה בגרמניה או את מה שקורה כאן".

סיכסק אינו חושש מהתגובות על דבריו. "הדור השלישי לנכבה הוא דור חצוף, שיכול להגיד שהנכבה והכיבוש שווי ערך לשואה במובנים רבים", הוא מתריס. "הדור הקודם בחיים לא היה אומר דבר כזה. בדור שלי אני מרגיש הליכה ברורה וחדה לכיוון הפלסטיני, חיפוש אחר שורשים, מי היה איפה לפני 48'. הדור שלי ושל חברי כבר מרגיש מחויב לפעול לשינוי חברתי, להתחבר לפלסטין שלא סיפרו לנו עליה. אני מוצא את עצמי שואל את ההורים שלי 'מה קרה, ספרו לי'. אני מרגיש מחויבות כלפי האחיינים שלי, שלא יאבדו את הערבית שלהם כמו שקרה לי. שיניתי לאחיינית שלי, בת 14, את השפה בסלולרי מעברית לערבית, והיא אמרה 'אוי ואבוי, יצחקו עלי בבית ספר'. והיא לומדת בבית ספר ערבי! הם מזהים את השפה הערבית כמשהו נחות".

ההתחברות המחודשת לטראומת הנכבה לא מעוררת רצון לנקמה?

"יש כאב, אבל לא רצון לנקמה. המאבק הוא על הכרה, שיכירו בטראומה של פלסטין כמו שמכירים בשואה. וגם שהצד הפלסטיני יכיר בשואה כטראומה יהודית".

אולי ההורים צדקו? בורות היא נחת.

"בטח שזה מקל על משבר הזהות, אבל זו הקלה שיש לה מחיר כבד, כי זה גרם לי לוותר על המון דברים שחסרים לי היום. ישראלי מאה אחוז אני לא אהיה לעולם, גם אם אנסה, ואני לא הולך לנסות. אז אם להיות אחר, לפחות להכיר את האחרות שלך, ולמה אתה אחר ומה קרה שנעשית אחר ולאהוב את זה על כל הקשיים".

גבריות מעורערת

הוא כתב בעברית כבר מראשית הדרך. "אני אוהב את המוזיקה של השפה, והעובדה שמגיל נורא צעיר התנהלתי בעברית גרמה לי להרגיש אותה באופן זמין וטבעי. הרבה שנים זה בא על חשבון הערבית, ועכשיו אני מנסה להוכיח לעצמי שזה לא חייב להיות כך, אבל אני לא כותב ספרות בערבית בכלל, ומשתמש בה רק לקומוניקציה".

הוא כבר התחיל לכתוב את הרומן הבא, אבל עכשיו מתרכז בכתיבת עבודת התזה שלו, על ייצוג הגבריות בספריו של קורמאק מקארתי. "זה מסקרן אותי באופן כללי, איך בונים דמות גברית, מה התהליך, המניפולציה שמחבר מעביר אותך כדי שתרגיש שמדובר ממש בדמות גברית, לא רק מבחינת מגדר".

הגיבור ב"אל יפו" הוא לא ממש גבר-גבר.

"חנן חבר אמר שהמקום ההיברידי של המספר מתבטא גם בהיעדר גבריות בטוחה, למשל בחוסר היכולת שלו לקדם דברים עם שריהאן, אף על פי שהיא רוצה, או בחוסר היכולת שלו להתמודד עם אבא שלו. הוא מאוד הססן וקצת פחדן, לא עומד על שלו, מתייחס רק לפנקס שלו. גבריותו מעורערת. זה נובע מכך שהגלים של משבר הזהות הלאומית והאזרחית מגיעים לכל. אלה אפטר-שוקים שהולכים ומתרחבים: למשפחה, לנדודי השינה, ללימודים".

גם את הגבריות שלך אפשר לתאר כמעורערת, אפילו "נשית". אתה רזה, קצת מאנפף, מטופח, עדין.

"אני מודע לזה שאני לא המאצ'ו הערבי. רזה וקטן וחלש אני כבר מילדות".

בבית הספר שיחקת קלאס או כדורגל?

"כדורגל בטוח לא, אבל גם קלאס לא עניין אותי. קראתי וציירתי ואהבתי מוזיאונים. הבנתי שזה בעייתי כי זה מנכר אותי מילדים אחרים: 'אתה כזה בחורה, למה אתה לא משחק איתנו כדורגל?' לא חטפתי מכות אבל הייתי דחוי כזה, ולהיות בלי חברים זה קשה. לסווג אותך בתור ילדה כשאתה ילד, זה להפוך אותך למסורס, להשפיל אותך. היום אני מקבל את זה בהשלמה. זה לא כל כך נורא וזה חלק ממה שמגדיר אותי.

"התבודדתי המון, והתחלתי לכתוב בערך בכיתה ג'. בדיתי סיפורים וכתבתי המון יומנים, אבל בשנים האלה הכתיבה התנהלה בחוסר מודעות של מה זה בכלל, כמו שאתה משרבט פרח כשמשעמם לך. הרגשתי שהאיימן הזה שמוסתר מכולם מקבל מקום. נעשיתי מודע למה זה לכתוב כשגיליתי בתיכון את הקריאה בצורה יותר מעמיקה. אז גם הבנתי שיש משמעות למה שאני כותב".

תיאורי אהבת הנעורים הנסתרת בספר מאפשרים לקרוא אותו גם כרומן על הומוסקסואליות לטנטית.

"זו פרשנות מעניינת, אבל זה לא מה שהתכוונתי אליו בכתיבה. לא ניסיתי ליצור ממד הומוסקסואלי לגיבור. זה טו מני קונפליקטס לספר ראשון. היה חשוב לי לתת את הבמה המרכזית לזהות הלאומית. ההסתרה עם שריהאן היא מסיבות חברתיות. החברה היתה מגבשת דעה שלילית מאוד עליה אם היה מתגלה שהיה לה בן זוג לפני נישואיה".

הוא תולעת ספרים, קורא לפחות שלושה בשבוע. "הרומן הכי ארוך שלי הוא עם סופרים לטיניים, כמו סאראמאגו, ארי דה לוקה, אלנה פרנטה, לאורה רסטרפו. יש להט מטורף בספרות הלטינית שאני לא מכיר באף ספרות אחרת, לצד חום וחמלה אנושית. עם ספרות עברית יש לי יחסים לא יציבים. המון זמן אהבתי את סמי מיכאל ואת א"ב יהושע, שלדעתי הוא הרב-אמן של המבנה בספרות העברית. לאחרונה זה משתנה, יחד עם הנטיות הפוליטיות שלי. ב'מול היערות' של יהושע למשל, מעסיקים ביער ערבי זקן שלשונו חתוכה והוא לא יכול לדבר. אפשר להגיד שנתנו מקום לערבי בסיפור הזה, כי לא שוכחים את הכפר הפלסטיני שעליו אולי ניטעו היערות. אבל בגלל הלשון החתוכה הסופר מונע את קולו של הערבי, וזה התמצק אצלי ככל שאני שומע את דעותיו המרכז-ימניות של יהושע".

ספרות ערבית הוא קורא רק באחרונה, "הרבה אליאס חורי, דרוויש, ע'סאן כנפאני, ומתוך מקום של 'אני חייב להכיר'. מחסום השפה היה לי קשה בהתחלה, וזה הולך ונעשה יותר קל. היום אני כבר קורא מחפוז עם קצת קשיים ומאוד נהנה".

מה בדבר תרגום לערבית של "אל יפו"?

"אני מקווה שיהיה, אבל לא אני אתרגם. הערבית שלי לא מספיק טובה בשביל זה. מעניין אותי איך זה ייתפס בקרב ערבים מחברות אחרות, אם הם יבינו וירגישו שיש כאן קושי אמיתי או שזה ייתפס כבגידה, כי מה זאת אומרת לא ברור לאיזה צד הוא שייך. זה גם אחד החששות שלי, שאני לא ערבי מספיק. גם כשאני מדבר ערבית, נכנסת לי עברית או אנגלית, וואטאבר, כל מלה שנייה. זה עשה לי רגשי נחיתות".

אם השפה העברית השתרשה בסוף גם בקרב הפלסטינים המקומיים, אולי אפשר להכריז שהמפעל התרבותי הציוני ניצח?

"לאו דווקא, אני חווה את זה כחתירה-נגד. אם השתלבתי כל כך יפה בעברית, הפנמתי אותה בתוכי ועכשיו אני גם יוצר בשפה הזאת, זה מפרק את החיבור שספרות עברית היא בהכרח יהודית, ומראה שהיא יכולה להיות גם משהו אחר מהשורשים היהודיים שהניעו את הפרויקט הזה מלכתחילה. זה עושה את העניין יותר מורכב".

בסוף ישתמשו בזה כדי להגיד: הנה, הוצאנו ספר של פלסטיני, אז אי אפשר לומר שאין פה שוויון.

"ההפנמה של כללי המשחק היא שצריך לשחק על השאיפה שיש בתקשורת הישראלית להראות שקולטים גם את 'האחר'. זה חיבוק דוב, כי ברגע שאתה מקבל את הבמה, אתה הופך באופן בלתי נמנע לחיית המחמד, ואי אפשר להימנע מזה, וזה גם מטשטש את קיומו של אי השוויון. זה פרדוקס, כמו כל דבר בלהיות ערבי-ישראלי".*


צמרמורת כך נפתח הרומן "אל יפו" של איימן סיכסק

"מאז שאמא הודיעה לי שסמאהר חזרה בה מהסתייגויותיה והסכימה סוף סוף להתחתן, אני לא מצליח להביט לה בעיניים. המחשבה עליה בתור מי שמצאה לה שידוך ועל כן הפנתה את גבה לכל שאר שאיפותיה מעבירה בי צמרמורת, ומסיבה שאיני יודע עדיין לזהות מעלה בי תחושה עמוקה של אשמה, ובייחוד לאחרונה, משהתחלתי לשקול לחזור ליפו.

"סמאהר יודעת שלא היתה לי יד במסירתה לאיש שסירבה תחילה לקבל, ושאותו עדיין לא פגשתי; הלוא את הזכות להחליט בעניינים כאלה אמא מפקידה בידיהם של שני האחים שלה, שמטבע הדברים לא מייחסים חשיבות לדעתם של אחיינם הצעיר ביותר. ואין לי ספק שאילו הייתי אמיץ מספיק כדי לעמוד מול השניים ולחלוק על החלטותיהם או להעמידם על טעותם, הייתי מזמן על אמא צער וייאוש רבים כל כך, שספק אם היתה סולחת לי לפני נסיעתי חזרה לירושלים".



איימן סיכסק בגן הילדים, בתחפושת לפורים. גם ההורים התמוגגו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו