בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת ענת קם | אלן דרשוביץ: חופש הביטוי: כתב הגנה

בדמוקרטיה, העיקרון החשוב הוא זכותה של התקשורת לפרסם את מה שניתן לה, גם אם מישהו עשה דבר לא כשורה כדי להשיג את המידע. הפרקליט היהודי האמריקאי הנודע, שמתגייס לעתים קרובות להגן על ישראל, מזכיר הפעם לישראלים כמה כללים בסיסיים בדמוקרטיה

תגובות

כששמעתי לראשונה על המקרה הסבוך של ענת קם, ההשוואה שצצה במוחי היתה למסמכי הפנטגון (מסמכים מסווגים שחשפו את מחדלי מלחמת וייטנאם, שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט" ב-1971). הייתי עורך דין במשפט שדן בפרשה וייצגתי סנאטור אמריקאי והוצאה לאור, שפירסמה את המסמכים בספר. תמכתי לחלוטין בזכותם של "הניו יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט" לפרסם את המסמכים, אף על פי שהיו מסווגים.

ההבדל הוא שהמידע שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ו"בוושינגטון פוסט" לא עורר בעיות הקשורות לביטחון הלאומי של ארצות הברית. זה היה חומר היסטורי, שירד לשורשי השגיאה הגדולה שאנו מכנים מלחמת וייטנאם. הממשלה שיקרה כשאמרה שפרסום פרטים על המלחמה בעיתונות תעלה בחיי אדם.

לעתים קרובות ממשלות משקרות במצבים של סכסוך. לעתים קרובות ממשלות עושות שימוש לרעה בזכויות הנוגעות לביטחון לאומי ובמערכות צנזורה, כדי להגן על עצמן ולא על ביטחון המדינה.

בנוגע לפרשה של ענת קם - אינני יודע מספיק על המידע שנחשף, אבל נראה שמדובר במידע שמכיל חומר רציני, שעלול היה להשפיע על הביטחון הלאומי. הבדל נוסף בין הפרשה הזאת לפרשת מסמכי הפנטגון הוא, שבאמריקה אין מנגנון של צנזורה ביטחונית. "ניו יורק טיימס" נאלץ להפעיל שיקול דעת עצמאי, בלי להסתמך על מערכת צנזורה צבאית או לאומית.

בישראל, תפקיד הזקיף בשער נתון בידי הצנזורה הצבאית. עד כמה שאני מבין, זו אישרה את כל אשר פורסם ב"הארץ". למעשה, אני מבין שפריט מידע מסוים עבר בצנזורה ואושר לפרסום, אבל אז הגיעה ל"הארץ" שיחת טלפון שבה הוסבר כי הצנזור טעה והעיתון לא פירסם את המידע.

עובדה זו צריכה להסיר כל ספק בנוגע למידת האחריות של "הארץ", שללא ספק פעל בהתאם למחויבותו.

העיתונות אינה משטרה

"הארץ" פועל כראוי כשהוא מגן על מקורותיו. הממשלה, מצדה, צריכה לנקוט צעדים נגד אלה שהיתה להם גישה בלתי הולמת לחומר, מתוך גילוי רגישות רבה לתפקיד העיתונות. "הארץ" נמצא בעמדה קשה מפני שהוא העיתון הביקורתי ביותר כלפי הממשלה. דווקא משום כך היא צריכה לגלות רגישות רבה מאוד, ולא להוציא את זעמה על "הארץ", המתנגד לעמדותיה הפוליטיות.

בדמוקרטיה, העיקרון החשוב הוא זכותה של התקשורת לפרסם מידע שניתן לה, גם אם מישהו נהג שלא כשורה כדי להשיג את המידע. העיתונות אינה המשטרה, ומשימתה היא לדווח על החדשות, כולל מידע חסוי העובר דרך הצנזורה הצבאית. אין לי ביקורת על החלטת "הארץ" לפרסם את הכתבה, ואני חושב שהעיתון שירת את הדמוקרטיה ואת חופש העיתונות.

הכל קשור בעיתוי. עיתוי, עיתוי, עיתוי. בסופו של דבר, זה נכון לפרסם סודות צבאיים, השאלה היא מתי. נניח שיש מקרה שבו אלוף נותן הוראה צבאית, בניגוד לנהלים - אם מפרסמים את המידע רגע לפני שמשהו עומד להתרחש, זה מסכן את הכוחות הלוחמים.

בסופו של דבר, בדמוקרטיה אין להסתיר דבר, אולם יש למצוא את האיזון הנכון בין זכות הציבור לדעת לבין זכות הממשלה להגן על הביטחון הלאומי. חשוב לשמור על הסודיות של פעולות צבאיות. למשל, אם ישראל היתה מחליטה לתקוף את איראן ועיתון כלשהו היה מגלה זאת, העיתון היה חייב להפעיל שיקול דעת ולא לחשוף מידע שעלול להזיק לחיילים או לאזרחים.

ישראל תמיד היתה רגישה לחשיפה. רוב הצבאות לא פועלים בצורה ראויה. ואם היתה נחשפת כל האמת על פעולות צבאיות, על הדרך שבה מלחמות התנהלו, ברור שהיו מתגלים ליקויים. אבל בדמוקרטיה, בסופו של דבר, לאמת יש משקל רב יותר משום שהיא תורמת לקבלת אחריות.

נקודת התורפה

האם "הארץ" פועל כראוי? אני חושב שהוא פועל כראוי בסירובו לחשוף את מקורותיו. ואולם, השאלה המרכזית מתעוררת בעקבות החלטת העיתון לעודד את אורי בלאו לא לחזור לישראל. במשפט בארצות הברית יש מחלוקת חריפה בשאלה אם ראוי לעודד אדם להישאר מחוץ למדינתו. כעורך דין, אני חושש שעצה ללקוח להישאר מחוץ למדינה עלולה להיות חציית גבול לתחום של שיבוש הליכים.

גם אם יש סבירות גבוהה שאדם ייעצר מיד עם חזרתו לארץ, רוב עורכי הדין בארה"ב יטענו כי לא ראוי לייעץ ללקוח להישאר מחוץ למדינה. אני חושב שהשגיאה היחידה של העיתון היתה לעודד את הכתב להישאר מחוץ לישראל. זוהי נקודת התורפה היחידה של "הארץ" בפרשה.

איזונים ובלמים

גם לתקשורת יש תפקיד חשוב, משום שהיא תורמת לקבלת אחריות. היא חלק מהמערכת של איזונים ובלמים. גם בדמוקרטיה שנמצאת במלחמה, חשוב יותר לקבל אחריות מאשר להימנע ממבוכה.

עיתונאים הרי מגדירים "שכל" בצורה שונה מכפי שמפקדי צבא מגדירים זאת. נחוץ מבקר נייטרלי שיחליט איך להגדיר שכל בתקופות של איומים צבאיים מתמשכים ויאזן בינו לצורך להביא דברים לידיעת הציבור. "הארץ" לבדו אולי לא ניחן בשכל להחליט את ההחלטה הנכונה. לציבור יש זכות שתתקבל החלטה מאוזנת, שתשקף הן את חששות המדינה והן את צורכי החברה.

לישראל יש מערכת כמעט זהה לזאת שבבריטניה, שהתמודדה עם בעיות דומות. גם בארה"ב היו בעיות דומות, הקשורות לשימוש יתר בכלי של סיווג ביטחוני. חשוב ליישם סטנדרט אחיד לכולם. הרבה ישראלים מוטרדים מהחדירה הממשלתית הנגרמת על ידי הצנזורה, ואפשר להבין זאת, אבל במצב של מלחמה מתמשכת, חייבים להיות כללים מנחים.

המצב בישראל, גם במקרים הגרועים ביותר, טוב יותר מאשר בהרבה דמוקרטיות בעולם, והוא הטוב ביותר מבכל הדמוקרטיות המתמודדות עם איומים דומים בזמן אמת.

"הארץ" הוא יהלום במזרח התיכון, שיש לו זכות לפרסם חומרים ביקורתיים כאלה, ויש לשמור על כך - ולא לנהוג במוסר כפול כלפי "הארץ" ולהתייחס אליו בצורה שונה מאשר אילו היה עיתון בעל עמדות ימניות יותר.

אני מקווה שבסופו של דבר תצא לאור האמת וכל האמת, ושהיא תוכל לצאת לאור בלי לפגוע בביטחון ישראל.

פרשת ענת קם נוסח ה"ניו יורק טיימס" | עקיבא אלדר



דרשוביץ. ''לעתים קרובות ממשלות משקרות במצבים של סכסוך''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו